יוחנן הורקנוס הראשון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מטבע של יוחנן הורקנוס הראשון
יוחנן הורקנוס הראשון, איור משנת 1553.

יוחנן הוּרקנוס הראשון (או יהוחנן. 164 לפנה"ס בערך - 104 לפנה"ס) היה נשיא יהודה וכהן גדול בשנים 135 לפנה"ס עד 104 לפנה"ס.

רקע היסטורי עד עלייתו לנשיאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוחנן היה בנו של שמעון החשמונאי, ונכדו של מתתיהו הכהן. אביו ביסס את שלטון בית חשמונאי, והיה האחרון מבני מתתיהו הכהן שנותרו בחיים. תחת שלטון שמעון החליטה אספת העם על מינויו של שמעון לכהן גדול ולנשיא, וכן החליטה כי משרה זו תעבור בירושה. שמעון ואחיו עשו רבות לביסוס המדינה היהודית העצמאית, תוך שהם נלחמים בממלכה הסלאוקית ובתושבי יהודה שאינם יהודים. השנים שבין 167 לפנה"ס, שנת פרוץ מרד החשמונאים, ובין עליית יוחנן לכסאו של אביו היו שנות מאבק צבאי בלתי פוסק, ובצידן בנייה והתחדשות.

עוד בחיי אביו נשלח יוחנן עם אחיו יהודה להכות בצבא הממלכה הסלאוקית אשר נשלח לכבוש את ארץ יהודה. המלך אנטיוכוס סידטס שלח שליחים אל אביו של יוחנן, שמעון, אשר היה כהן גדול ונשיא (הראשון מבית חשמונאי שנשא בשתי משרות אלו), ודרש את החזרתם של כיבושי שמעון (מצודת החקרא, גזר ויפו) לידי הסלאוקים. משסירב לכך שמעון, נשלח שר הצבא קנדביוס ועמו חיל גדול לכבוש את הערים האלו. ליד עקרון הביס צבאם של יוחנן ואחיו יהודה את צבאו של קנדביוס.

אך הניצחון על צבאו של קנדביוס לא הסיט את אנטיוכוס סידטס ממטרתו לפגוע בשלטון בית חשמונאי ביהודה. בעורמה יצר קשר קושרים ובו שיתף את חתנו של שמעון, תלמי בן חבוב, שליט יריחו, אשר פיתה את שמעון ושני בניו יהודה ומתתיהו אל משתה בעירו, ושם רצח אותם, בחודש שבט 134 לפנה"ס. יוחנן היה בעת האירוע עם צבאו בתל גזר.

עלייתו לנשיאות וביסוס שלטונו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר שמע יוחנן על מותו של אביו, מיהר לירושלים. כחלק מן המזימה שלח תלמי בן חבוב שליחים אל אנטיוכוס ודרש עזרה צבאית, אך זו בוששה לבוא. משראה כי לא יזכה לעזרה חיצונית התבצר תלמי במצודת דגון (דוק) בקרבת יריחו (לרגלי הרי יהודה, במקום בו מצוי כיום הכפר נועיימה), ויוחנן, אשר הוכרז בינתיים לנשיא במקום אביו, הטיל מצור על המצודה. המצור נמשך זמן רב, שכן תלמי החזיק באמו של יוחנן ובאחד מאחיו הנותרים, והיה מענה אותם מעל החומה בכל עת שחשש כי יוחנן יהדק את המצור. לבסוף רצח תלמי את אמו ואחיו של יוחנן, ונמלט לעיר פילדלפיה, היא עמאן.

בסמוך לאחר מכן שלח אנטיוכוס סידטס את צבאו ליהודה, במטרה לכבוש אותה. יוחנן נאלץ להתבצר בירושלים אשר אנטיוכוס צר עליה בראש צבא רב.

בתמורה למסירת בני ערובה, לכסף ולהבטחת נאמנות, סר אנטיוכוס מעל העיר (132 לפנה"ס). הכסף נחשב כפיצוי על תשלומי מיסים שנגבו באזורי הכיבוש החשמונאיים מחוץ ליהודה (כמו יפו), אך יש אומרים שנלקח מאוצרות שלמה המלך שהוטמנו בבית המקדש. הבטחת הנאמנות כללה את ניתוץ חומות ירושלים כסמל לערעור ריבונתה של יהודה והשתתפות הצבא החשמונאי במלחמותיו של המלך הסורי (כפי שעשו קודמיו). אנטיוכוס הסכים לתנאים אלו שכן היה זקוק למימון ולחיילים לשם מלחמה עם הפרתים במסופוטמיה. במלחמה עם הפרתים נהרג אנטיוכוס בשנת 129 לפנה"ס. ליורשיו כבר לא היה הכוח לצאת למלחמת כיבוש כנגד יהודה, והעננה שעמדה מעל יוחנן בימיו הוסרה. אז ניצל יוחנן הורקנוס הראשון את ההזדמנות והטביע מטבעות ראשונים אי פעם למדינה יהודית עצמאית. הפרוטה הראשונה הוטבעה על פי דגם יוני, עם קרן השפע, סמל שהופיע על מטבעותיו של אנטיוכוס סידטס. הדבר נעשה בשנת 127 לפנה"ס.

השגיו הצבאיים של יוחנן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממלכת החשמונאים תחת שלטונו של יוחנן

██ מצב ב-134 לפה"ס

██ שטחים שנכבשו על ידי יוחנן הורקנוס

מותו של אנטיוכוס סידטס הוביל את הממלכה הסלאוקית לסחרור. בתחילה עלה על מקומו דמטריוס ניקטור, הוא אחיו, ולאחר מכן נרצח ניקטור ובמקומו עלה בנו של המתחזה אלכסנדר באלאס, הוא אלכסנדר השני זבינס. במקביל דרשה את השלטון אשתו של דמטריוס קלאופטרה תיאה, לאחר שרצחה את בנה, סלאוקוס, אשר רצה לרשת את אביו. קלאופטרה שלטה בחלקים נרחבים של האימפריה כשלצידה בנה הנער אנטיוכוס גריפוס, עד שקצה בו וניסתה להרעילו, אך הוא עמד על המזימה, והורה לה לשתות בעצמה את כוס התרעלה, ולאחר מכן פתח במלחמה כנגד אחיו אנטיוכוס התשיעי קיזיקנוס, כל אלו העסיקו את השליטים הסלאוקים משנת 127 לפנה"ס ואילך.

למרות שהיה יכול לכאורה לצאת לכיבושיו כבר בשנת 127 עם מותו של אנטיוכוס השביעי סידטס בשנת 128 לפנה"ס בפרתיה, יצא הורקנוס לכיבושיו ככל הנראה רק בשנת 112 ואילך.‏[1] הוא החל בכיבושה של אדום, בעיקר את שתי עריהם המרכזיות - מרשה ואדורה, ובגיורם של האדומים. גיורם של העמים שנכבשו על ידי יוחנן, בניגוד לגירושם (כפי שעשה שמעון ליושבי יפו ותל גזר) נועד להוסיף כוח ועוצמה לממלכה החשמונאית. ישנם הסוברים שהוכח כי עמים ממוצא שמי כאדומים וכיטורים יכולים להשתלב בעם ישראל, לקבל עליהם את מצוות היהדות, ולהביא תועלת לממלכה. לימים ישב אדם ממוצא אדומי, הוא הורדוס, על כס ממלכת יהודה.

לעומת זאת, הסורים ההלניסטים ששכנו בערי הארץ נותרו בדתם האלילית ובסכסוך דמים עם היהודים. יוחנן ניצל את חולשת הערים ההלניסטיות שלא נתמכו על ידי גורמים מחוץ לתחומיהן. הדבר בלט בהשתלטות יוחנן על הערים ההלניסטיות המרכזיות בשנת 107 לפנה"ס. בשנה זו כבש והחריב כליל את העיר שומרון - סמריה, לאחר מצור כבד בן שנה תמימה. יוחנן השתלט על ארצם של השומרונים, והחריב את המקדש שעל הר גריזים כדי לחזק את מרכזיותו של המקדש בירושלים. כן כבש את העיר מידבא אשר בעבר הירדן.

יוחנן הסתער על העיר בית שאן היא סקיתופוליס וכבש אותה. במקביל החל משתלט על חלקים נרחבים מצפון הארץ, לרבות עמק יזרעאל והגליל התחתון. יוחנן פעל כאן גם מתוך כוונה לשבור את ברית הערים ההלניסטיות (הפולאיס), שמנעה את התפשטות הממלכה החשמונאית צפונה ואת התאחדותה עם הגליל.

מדיניות חוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיניות החוץ של יוחנן שאפה לארגן כח נגדי לממלכה הסלאוקית, אויבתה העיקרית של הממלכה החשמונאית. לצורך כך פעל יוחנן, מצד אחד, לאחד תחתיו (אם בברית ואם בכיבוש צבאי) את העמים השכנים (כגון האדומים, הנבטים והיטורים) ומצד שני לשתף פעולה עם אויבי הממלכה הסלאוקית הגדולים יותר - מצרים ורומא. עוד בראשית ימי נשיאותו, בשנת 134 לפנה"ס, חידש את הברית עם רומא שכרתו קודמיו. הוא שיגר לצורך כך לרומא שני שליחים מכובדים מטעמו. הללו, כדי לשמן את גלגלי הברית, מסרו לרומאים מגן זהב במשקל רב, וזכו לחידוש הברית, כתעודת-ביטוח מול הסלאוקים. במסגרת הברית אף הבטיחו הרומאים להגן על נמלי יהודה.

יוחנן הורקנוס חידש גם את הקשרים עם בית תלמי המצרי, ויוסף בן מתתיהו מעיד אף על ידידות שנרקמה בין הורקנוס לבין נסיכות פרגמון ואף לודקיה שבאסיה הקטנה. מגמה זו מלמדת גם על יהודים שנטלו חלק בפעילות דיפלומטית ענפה ותפסו מקום בין ידידיה ובעלי בריתה של רומא. הבריתות עם הרומאים ועם התלמיים סייעו לחיזוק מעמדו של יוחנן הורקנוס ואף להצלחת מבצעיו הצבאיים והמדיניים. אולם, יש הטוענים שלטווח הרחוק הם פתחו את הפתח למעורבות גוברת והולכת של רומא ביהודה ובסופו של דבר להשתלטות על יהודה.

מדיניות הפנים של יוחנן[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוד לפני עליית יוחנן החלה בעם היהודי פעולת הכתות. הפרושים, הצדוקים, האיסיים וכתות אחרות מתועדים עוד מימי יונתן החשמונאי.

יוחנן, אשר היה נכדו של הכהן מתתיהו ממודיעין נטה בתחילה אל הפרושים (שלא כחשמונאים מאוחרים יותר, כדוגמת אלכסנדר ינאי), אך קירב אליו את אנשי שתי הכתות, תוך שהוא מנסה לשמור על איזון ביניהן. היה מקובל על הכול כי שלטונו החילוני של הורקנוס, ואף הכהונה הגדולה שבידו, הינן לטובה, וכי הוא ניחן אף בנבואה, שכן בעת אחת המלחמות שניהל, בעודו עובד את עבודת הכהן הגדול בבית המקדש ביום הכיפורים, שמע בת קול אשר סיפרה לו על ניצחון שנצחו בניו בקרב.

עם זאת, חלק מן הפרושים לא ראו בהחזקת הכהונה הגדולה בצוותא עם הנשיאות כדבר רצוי. הפרושים התקשו לראות את הכהן הגדול, שליחו של האל, מבצע פעולות שנדרשות משליט חילוני, כגון גיוס שכירים זרים לצבאו. על פי תפיסתם אדם הנושא בשתי המשרות חייב לשמור את הדת על כל פרטיה ודקדוקיה, בעוד שיוחנן ראה עצמו, על פי דגם המלכים שראה בסביבתו, כשליט יחיד אוטוקרטי, בעל סמכות חילונית, וזאת מעבר לחובותיו הדתיים. אחד מן הקיצונים שבפרושים, אלעזר בן פועירא, החל מפיץ שמועה כי אמו של יוחנן הייתה שבויה בעת שנולד, ולפיכך הינו "חלל" ופסול מלכהן בכהונה הגדולה. (סיפור זה מופיע בתלמוד בשינויים מסוימים ומיוחס לאלכסנדר ינאי). משהעמידו יוחנן בפני משפט הסנהדרין, נדון בן פועירא לשלושים ותשע מלקות. יוחנן ציפה לעונש חמור בהרבה, וראה בעונש הקל שהוטל על בן פועירא משום עלבון כלפיו מן הפרושים, אשר היו הרוב בסנהדרין. על פי השקפת העולם הפרושית, לא היה הבדל בין השליט ובין אזרחיו מבחינת החובות והזכויות הדתיות שעל פיהן דנו. יוחנן סבר כי המוציא דיבת המלך רעה שונה מהמוציא דיבה על כל אדם אחר. על רקע זה החל, בשנותיו האחרונות, לרדוף את הפרושים ולגרשם מעמדות הכוח שלהם בכהונה, בסנהדרין ובבתי הדין.

הייתה זו תחילתו של קרע היסטורי, שיגיע לשיאו במלחמת אזרחים גלויה בימי בנו של יוחנן אלכסנדר ינאי, ותחילתו של תהליך בו הפכו בני חשמונאי ממשפחת כוהנים השולטת על פי הסכמה עממית נרחבת, למשפחת מלכים ושליטים חילוניים השולטת בכוח הזרוע, כדוגמת המלכים ההלנים.

מותו של יוחנן וירושתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוחנן מת בשנת 104 לפנה"ס לאחר שלושים ואחת שנות נשיאות, והוא כבן שישים. הוא הותיר אחריו חמישה בנים - יהודה אריסטובולוס הראשון, אנטיגונוס הראשון, אלכסנדר ינאי, אבשלום, ובן נוסף ששמו לא נודע. לפני מותו מינה את אשתו לכהונת המושלת, ואת בנו אריסטובולוס מינה לכהונה הגדולה. אך לאחר מותו כלא אריסטובולוס את אמו ואת אחיו (פרט לאנטיגונוס, אשר אותו מינה לשר צבאו), ולקח לידיו את שתי הכהונות.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רומן וילק, יוחנן הורקנוס הראשון ומגילת המקדש, שנתון למקרא, ט בעריכת מ. ויינפלד, תשמ"ה.
  • ב' בר כוכבא, כיבוש העיר שומרון בידי יוחנן הורקנוס: העילה להטלת המצור היישוב היהודי בחבל עקרבא, והריסת העיר סמאריה, קתדרה 106, 2003, עמ' 34-7

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ כפי שהוכיח זה מכבר בר"ג במאמרו ב-Israel Numismatic Journal 12 1992


שליטי בית חשמונאי

מתתיהו הכהןיהודה המכבייונתן הוופסישמעון התרסיהורקנוס הראשוןאריסטובולוס הראשוןאלכסנדר ינאישלומציון המלכהאריסטובולוס השניהורקנוס השנימתתיהו אנטיגונוס השני