יונתן הוופסי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יהודה בתקופת יהונתן

██ מצב בשנת 160 לפה"ס

██ שטחים שנכבשו בזמן יהונתן

יונתן הוופסי (או יונתן אַפְּפוּס לפי ספר החשמונאים וגם יונתן החפי לפי ספר קדמוניות היהודים) היה בן לשושלת החשמונאים, והצעיר בחמשת בניו של מתתיהו. יונתן היה מנהיג החשמונאים אחרי יהודה המכבי במשך 18 שנים,‏[1] כהן גדול, ונציב יהודה מטעם השלטון הסלאוקי.‏[2] בשל כישוריו הצבאיים והמדיניים והנסיבות, החשמונאים בהנהגתו הפכו ממורדים נרדפים לגורם מדיני שהוכר על ידי הממלכה הסלאוקית.

מקור השם[עריכת קוד מקור | עריכה]

כינויו של יונתן בספר מקבים א' הוא ופסי או אַפְּפוּס. אַפְּפוּס היא מילה יוונית. מקורו העברי של הספר לא שרד ובתרגום הסורי מופיע הכינוי - חָפוּס. פירוש השם אינו ידוע ויש משערים כי נגזר מן השורש ח.פ.ץ שפרושו: אהוב, או מן השורש ח.פ.ש שפרושו: חָפוּשׂ, מְחֻֻפָּשׂ, כלומר - מבוקש.‏[3]

הנהגת יונתן[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרב ערבות הירדן שבו נחלצו המורדים ממארב, תוך שהם גורמים לאבידות לסלאוקים

לאחר הצלחות ראשוניות במרד החשמונאים בהנהגת יהודה המכבי, שבהן הם צברו לוחמים, אוהדים וכלי נשק, נחלו היהודים בשנת 160 לפנה"ס תבוסה בקרב אלעשה, שבו יהודה המכבי נהרג. קרב זה השיב שנית לממלכה הסלאוקית למשך מספר שנים את השליטה במרכזי האוכלוסייה הגדולים ביהודה. אך אם נראה כי מפלה זו ריפתה את ידי המורדים ההפך הוא הנכון. יונתן הוופסי, אחי יהודה, לקח על עצמו את הנהגת המרד כשלצידו עומד אחיו הבכור - שמעון התרסי. בהנהגתו המורדים שלא יכלו להחזיק במעוזם שבהרי גופנה, התארגנו במדבר תקוע וחזרו למלחמת גרילה.

קרב ערבות הירדן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-157 לפנה"ס לאחר פעולת התגמול של יונתן ושמעון כלפי תושבי מידבא, שאנשיהם רצחו את יוחנן הגדי אחיהם, בקכידס המפקד הסלאוקי, מצא שעת כושר להילחם במורדים ולנסות להשמידם. צבאו שיצא מיריחו ניסה ללכוד את המורדים בשובם מעבר הירדן כאשר הוא לוחץ אותם במהלך טקטי מוצלח, מכיוון מזרח כשהם דחוקים בגבם לעבר נהר הירדן וצפון ים המלח. למרות עדיפותו המספרית, ניסיונו הרב ומיקומו העדיף, המורדים יצאו להתקפת נגד מוצלחת, שגרמה לצבאו לאבדות קשות, ולמצב שיונתן כמעט הרגו, ובחסותה חצו המורדים את הירדן בשחייה ונמלטו חזרה למדבר יהודה, ובקכידס שב על עקבותיו לירושלים בידיים ריקות‏[4].

לאחר שהשמדת שארית המורדים לא צלחו בידו, בכדי להבטיח את שלטונו ואת ביטחונו של חיל המצב במצודת החקרא בקכידס החל בהקמת קו ביצורים במבואות ירושלים, שהגנו עליה מהמורדים מכל כיוון: בית אל בצפון, בית חורון בצפון-מערב, אמאוס ממערב, תמנה מדרום-מערב, תקוע מדרום-מזרח, יריחו ממזרח, ופרתון מצפון-מזרח. ביצורים אלו בנוסף לבני ערובה שלקח מהאצולה ושם בחקרא, הקשו על המורדים לתקוף באזור יהודה, והרגיעו את המקום, כך שבקכידס יכל לשוב לאנטיוכיה[5].

מערכות בית בצי[עריכת קוד מקור | עריכה]

כישורי יונתן ושמעון במערכות בית בצי הבטיחו את מעמדם המדיני של מנהיגי החשמונאים ביהודה

לאחר כשנתיים באנטיוכיה חזר בקכידס ליהודה בראש צבא חזק, בשל שידולם של המתייוונים. המטרה ללכוד את המורדים שחזרו למודיעין בעת העדרו. אך הדבר נודע ליונתן והוא נערך מבעוד מועד. החשמונאים שיקמו את בית בצי באזור ספר המדבר, מדרום מזרח לבית לחם (בין בית לחם להרודיון 31°41′30″N 35°13′26″E / 31.691737°N 35.223939°E / 31.691737; 35.223939), התיישבו בה ואף ביצרוה. בקכידס ניסה לצור על היישוב, אך החשמונאים שהיו למודי ניסיון, לא איפשרו לו להשלים את המצור. שמעון ויונתן פעלו כצוות. בעוד ששמעון הגן על המבצר מבפנים, יונתן פעל מבחוץ. יונתן הצליח לכרות בריתות עם הנבטים ושבטים נודדים במדבר יהודה. במתקפת נגד מוצלחת יונתן התקיף את הצרים ביחד עם השבטים שהצליח לגייס, בזמן ששמעון התקיף מבפנים ואף הצליח לשרוף את מכונות המצור.

בקכידס והכרה לא רשמית ביונתן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשל כישלונו במצור והכרה בעוצמתם של החשמונאים, שלא בנקל יהיה אפשר להכריעם, בקכידס מחליט לעבור לערוץ פרגמטי, ולהפנות עורף את למתייוונים שסיבכוהו בעימות לשווא. בשנת 155 לפנה"ס בקכידס הגיע להסכם עם יונתן, שיחדל לרדוף אותו ואף יעניק לו מעמד מדיני כלשהו, בתמורה לשקט תעשייתי בחבל הזה. כך שהשלטון הסלאוקי יתקיים ביהודה, בלא שיהיה צורך לבזבז עליו משאבים צבאיים גדולים וקבועים. בהסכם זה קיבל יונתן רשות להתיישב במכמש כ-10 קילומטרים מצפון לירושלים, ולקבל מעמד מדיני מסוים. ובקכידס יכל לעזוב את יהודה עם חילותיו, כאשר הוא מותיר בירושלים בחקרא חיל מצב סלאוקי.

בארבע חמש השנים הבאות שרר מצב פוליטי לא ברור, היא נשלטה על ידי חיל מצב, כאשר יונתן משמש כמעין שליט ביהודה באופן לא רשמי, בהסכמה לא כתובה עם הסלאוקים, כאשר את ההסכמה מחזקת החזקה הדדית, של בני ערובה רמי-יחס. לא ברור מה היה המצב בירושלים באותו זמן ומי שימש - אם בכלל - ככהן הגדול בתקופה זו. משה דוד הר כותב כי "הייתה זו הכרה רשמית בעובדת היותו של יונתן אישיות רבת השפעה ביהודה, שיש לקחת אותה בחשבון בהסדרת המצב ביהודה ובקיום השלום בה". יונתן הצליח לשקם כוחו הצבאי ומעמד החשמונאים כפי שהיה בתקופה שלפני קרב אלעשה, עד שבשנת 157/6 יונתן הוכר כמנהיג ושופט של עם ישראל.‏[6] כעשר שנים לאחר פרוץ המרד הוא הסתיים במפלת המתייוונים ובהצלחת החשמונאים.

היה זה העימות הצבאי האחרון בין המורדים ביהודה לצבא סלאוקי סדיר, ואחריו החל תהליך התנתקות הדרגתי של יהודה מעולה של האימפריה הסלאוקית. כאשר יונתן ושמעון מתמרנים בין המנהיגים הסלאוקים היריבים, מנהלים מדי פעם קרבות מול נאמניו של מצביא זה או אחר, ובמקביל מרחיבים את גבולות הארץ.

הכרה רשמית במעמד יונתן מדמטריוס הראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 153 לפנה"ס התחולל המפנה. לאחר מותו של אנטיוכוס אפיפנס (164 לפנה"ס) עלה לשלטון במלכות הסלאוקים בנו בן התשע, הילד אנטיוכוס אאופטור. כעוצר לינוקא התמנה ליסיאס. שלטונו של ליסיאס היה חלש ומושחת, ועד מהרה (162 לפנה"ס) הגיע לממלכה דמטריוס הראשון שהיה בן אחיו של אנטיוכוס אפיפנס. דמטריוס השתלט על הממלכה והרג את הילד אאופטור.

דמטריוס שלט בתחילה ביד-רמה, והטיל מרותו על מזרח הממלכה ויהודה, אך מעשיו הקימו לו אויבים רבים: מלכי פרגמון וקפדוקיה, תלמי פילומטור ואף רוב הסנט ברומי, וכך הקימו לו מתחרה בשם אלכסנדר באלאס. באלאס היה אדם ממוצא בלתי ידוע שדמה במראה פניו לאנטיוכוס אאופטור, שהוצא להורג על ידי דמטריוס. אטלוס מלך פרגמון, בעצה אחת עם מלך מצרים, ניצל דמיון חיצוני זה, צייד את המתחזה בצבא ושיסה אותו במלך דמטריוס.

בשלב זה השתנה לחלוטין יחס הסלאוקים כלפי המורדים, למעשה החלה תחרות בין המנהיגים הסלאוקים היריבים על ידידותו של יונתן. בשנת 152 לפנה"ס כאשר עלה דמטריוס למלחמה על בלס שהתבצר בבעכו שאותה הפך לבירתו הזמנית, דמטריוס פנה אל יונתן בבקשה לכרות עמו ברית, כי חשש שאלכסנדר יכרות ברית עם יונתן. בני הערובה שוחררו, וליונתן ניתנה האפשרות לעלות על ירושלים לשקם את הריסותיה, ולבצר את חומותיה, ואף לגייס צבא ולייצר נשק. שרידי המתיוונים שעוד נמצאו בעיר נמלטו אל מצודת החקרא, ושלטונו של יונתן קם כשליט ואסאל של הממלכה הסלאוקית בארץ יהודה ועבר הירדן, כאשר המתייוונים מצאו מקלט בבית צור.

הברית עם אלכסנדר באלאס ומינוי לכהן גדול ומושל[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרב יונתן-אפולוניוס בין יבנה לאשדוד. הקרב הראשון שבו ניצחו החשמונאים בשטח מישורי צבא סלאוקי

בתגובה לבקשת הברית של דמטריוס, בשנת 152 לפנה"ס פנה אלכסנדר באלאס אף הוא אל יונתן על מנת לכרות עמו ברית. בתמורה הבטיח לו את משרת הכהן הגדול ומעמד "רע המלך" בחצר המלוכה הסלאוקית. באמצעות התמיכה של יונתן ומעגל הברית שלו כמו גם צבאו, חשב שיקל עליו להשתלט על השלטון באנטיוכיה. בתגובה להרשאה זו לבש באותה שנה יונתן את בגדי הכהן הגדול בחג סוכות. יונתן היה נאמן לברית זו עד למותו של באלס.

בתגובה לכך דמטריוס פנה אף הוא אל יונתן באגרת ידידות לכרות עמו ברית, בתמורה להסכמתו של יונתן דמטריוס הציע ליונתן ביטול מסים, הרחבת גבולות יהודה, הענקת הטבות לתושבי ירושלים, שחרור שבויים, הכרה בחגי היהודים, גיוס יהודים בשכר לצבא המלך, תרומות לעבודת המקדש ועוד. אף שהבטחותיו של דמטריוס היו מופלגות, יונתן בחר לעמוד לצידו של באלאס מסיבות שונות.

בשנת 150 לפנה"ס לאחר שבאלאס הביס את דמטריוס באופן סופי והרגו, הלה אישרר את מינויו של יונתן לכהן גדול ואף מינה אותו להיות מושל ונציב (סטרטגוס ומרידרכס) רשמי של הממלכה ביהודה. יונתן אף התמנה, ל"רע המלך", ומינוי זה הקנה ליונתן מעמד גבוה בהיררכיה השלטונית הסלאוקית. השנים הבאות היו שנות פריחה לממלכת החשמונאים וליונתן. כאשר הגיע אלכסנדר באלאס לעכו (שלא נחשבה לחלק מממלכת יהודה ולא היו בה כמעט תושבים יהודים) על מנת להיוועד שם עם מלך מצרים - תלמי השישי פילומטור, הוזמן אף יונתן להיוועד עם שני המלכים.

כעבור שנתיים תבע ממנו באלאס לפרוע את חובו למלך ולסייע לבאלאס במאבקו מול דמטריוס השני, בנו של דמטריוס הראשון ולהלחם מול אפולוניוס, ששירת לפני כן כנציב קוילה-סוריה ופויניקיה, ועבר לצידו של דמטריוס השני. יונתן הזדרז להגיש את הסיוע הצבאי כמתחייב מן ההסכם בינו לבין באלאס, אך גם משום שחלק מן המערכות התנהלו בסמוך ליהודה, כגון ביפו, באשדוד ובאשקלון, אותן רצה יונתן להכניע ולהפוך לחלק מהטריטוריה היהודית.

יונתן לא איכזב את באלאס, במסע שעבר דרך כיבוש יפו, הצליח להכות את המצביא אפולוניוס - מפקד חילת סוריה ונאמנו של דמטריוס השני, באזור השפלה בין יבנה ואשדוד. ומשם אף עלה על אשדוד וכבשה. יונתן המשיך את יוזמתו של אחיו הבכור יהודה המכבי לביעור עבודת האלילים, כאשר שרף את מקדש דגון באשדוד. ואילו אשקלון, שהייתה במחנה של באלאס ותלמי, פתחה את שעריה בפניו וקיבלה אותו בכבוד רב. הייתה זו הפעם הראשונה שצבא חשמונאי נלחם מחוץ לאזור ההררי. לאחר ניצחון זה הפך לכוח הצבאי החזק ביותר בכל תחומה של ארץ ישראל.‏[7] כגמול על עזרתו העניק באלאס ליונתן את העיר עקרון וסביבתה, ובכך נסללה הדרך להתפשטות טריטוריאלית של יהודה מעבר לגבולותיה המסורתיים. גם העובדה שיונתן הציב חיל מצב ביפו, שימשה גשר לקראת השתלטות על נמל כלכלי ועל בסיס ימי חשוב כעיר יפו.

לאחר הניצחון במלחמה זו יצא תלמי הששי למסע בראש צבא גדול, והותיר חילות מצב בערי החוף. יונתן קיבל את פניו ביפו וליווה אותו עד לגבול של קוילה סוריה, עד נהר האלותרוס. בדרך באו בני ערים שסבלו מיונתן והתאוננו בפניו, אך תלמי לא שעה לדבריהם. תמיכתו שביונתן הייתה חזקה מדיי מכדי שיקשיב להם, וגם מלחמתו של יונתן חסכה ממנו מלחמה בשפלת החוף.

הברית עם דמטריוס השני והפטור ממסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

"המלך דימיטריוס ליונתן אחיו ולכל עם יהודה שלום. הנה אנוכי שולח לכם את משנה הספר אשר שלחתי בגללכם ללסטינס אבי למען תדעון את הכתוב בו. המלך דימיטריוס נותן את ברכתו שלום ללסטינס אביו. הנה יש את נפשי להיטיב עם אוהבי עם עם יהודה עקב נפלאתה אהבתם לי ולבבם שלם עמי. לכן גזרתי אומר כל גבולי ארץ יהודה ושלושת הנפות אפרימה ולוד ורמה הנוספות לה מאדמת שומרון וחצריהן, למקריבי קרבן בירושלים תהיינה לאחוזת עולם. והוסר מהם המכס אשר נתנו למלך מדי שנה בשנה מתבואת הארץ ומפרי העץ, ואת מכס המלח ואת מנת המלך ואת המעשר לא ישלמו עוד. את כל אלה שמוט אשמוט, והייתה זאת להם לחוק לדורות עולם ולא יעבור. ומשנה הספר הזה יינתן ביד יונתן הכהן למען הניחו לזיכרון במקום נאמן על הר הקודש."

מקבים א' יא לג-מ

בנו של דמטריוס, דמטריוס השני המכונה "ניקנור", החליט לנקום בבאלאס את מות אביו, גייס צבא, וניסה להשתלט מחדש על הממלכה הסלאוקית. יונתן היה נאמן לבריתו עם באלאס, וזאת אף לאחר ששאר בני בריתו של השליט, המצרים, והרומאים, העבירו את תמיכתם אל דמטריוס השני. עם זאת, יונתן ניצל את מלחמת האזרחים שנפתחה בין באלאס ודמטריוס השני כדי לכבוש את יפו, אשדוד ועקרון, ולצור על מעוזם של המתייוונים - מצודת החקרא.

בשנת 145 לפנה"ס בקרב מצפון לאנטיוכיה, השתלט דמטריוס השני על הממלכה, והרג את אלכסנדר באלאס בסיועו של תלמי השישי שחש לעזרתו. לאחר ששמע שיונתן צר על החקרא, עלה לעכו, תבע ממנו להפסיק זאת וקרא אליו להגיע בדחיפות לעכו. יונתן הפסיק את המצור על החקרא, והעביר את נאמנותו לדמטריוס השני, שבתמורה פטר את יהודה מתשלום מסים. כמו כן, קיבל יונתן מידי הסלאוקים שלשה פלכים נוספים - אפריים, לוד ורמתיים, וגבולות יהודה התרחבו איפוא על חשבון נציבות שומרון.

ובכך זכתה יהודה בצעד נוסף לקראת ריבונותה. בתמורה לכך הבטיח יונתן שקט באזור הזה, והתחייב לסייע לדמטריוס כאשר הדבר יידרש ממנו. כאשר דמטריוס הושם במצור על ידי מורדים והמון העם בבירתו אנטיוכיה, בעקבות תסיסה פנימית בממלכה הסלאוקית, שלח יונתן בעקבות בקשת דמטריוס השני, גיס בן 3,000 חיילים לסייע לו להסיר את המצור.‏[8]

הברית עם אנטיוכוס השישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

יונתן הורס את מקדש דגון באשדוד. גוסטב דורה.

דיודוטוס טריפון קצין צבא בכיר הצליח לבצע הפיכה בממלכה, כאשר בשנת 144/145 לפנה"ס הכריז על אנטיוכוס השישי, בנו הצעיר של אלכסנדר באלאס, שהיה עדיין ילד, כמלך, והצליח להשתלט על חלק ניכר הממלכה, כאשר הוא מושל בה בפועל. לאחר השתלטות טריפון על עכו-פטולמאיס, הוא שלח איגרת אל יונתן מטעם אנטיוכוס השישי.

במסמך זה הוא אישר מחדש את תפקידו של יונתן כתפקיד הכהן הגדול, כמו גם את השינויים הטריטוריאליים שהתרחשו בתקופת אלכסנדר באלאס ודמטריוס השני. בנוסף, ובמישור אישי, כיבד דיודוטוס את יונתן בזכויות השייכות לגינוני המלכות הסלאוקית:"ויכתוב אנטיוכוס הצעיר אל יונתן לאמור: נותן אני את הכהונה הגדולה וממנה אותך על ארבעת הפלכים ושתהיה מרעי המלך. וישלח (המלך) לו כלי זהב וכלי שולחן, ויתן לו רשות לשתות בכלי זהב וללבוש ארגמן ולשאת סיכה".‏[9]

בעקבות התרחשויות אלו, וסירובו התקיף של דמטריוס לפנות את מצודת החקרא שבירושלים, על אף הבטחתו לעשות זאת, תמורת סיועו הצבאי של יונתן באנטיוכיה, העביר יונתן את נאמנותו לטריפון. טריפון מינה את אחיו של יונתן, שמעון התרסי, לשמש סטרטגוס (מושל) של רצועת החוף מסולמה של צור עד נחל מצרים. למעשה מינוי זה היה עבור שטח שהיה נתון בשליטתו של דמטריוס השני. על יונתן ושמעון הוטל לכבוש שטח זה על מנת לממש את מינויו של טריפון. בכך יצר טריפון מצב בו יונתן ושמעון נלחמים כנגד אויביו. עם זאת מינוי זה סימל את ראשית צמיחתה של מלכות בית חשמונאי.

יונתן אסף אליו לוחמים מעבר הירדן, והוא ושמעון החלו במלחמות כנגד תומכיו של דמטריוס בארץ, והישגיהם במלחמות אלו היו רבים. יונתן כבש את עזה ולקח ממנה בני ערובה. בסוף מסע הכיבושים יונתן הצליח לצאת ממארב, ולנצח בגליל העליון שרי צבא מתומכי דמטריוס, לאחר שחלק ניכר מחייליו ברח, והוא נותר עם קציניו, מתתיהו בן אבשלום ויהודה בן כלבי ואנשיהם. במקביל שמעון הצליח לגרום לחיל המצב בבית צור להתפנות מהמקום. בתגובה של ניסיון כיבוש בידי קציני דמטריוס הוא יצא כנגדם, וגרם להם לסגת ללא קרב. במקביל שמעון כבש את יפו ושם בה חיל מצב. בהמשך יונתן חיזק את חומות ירושלים עוד.

התקדמותה המדינית והצבאית של יהודה החשמונאית, ערערה את שלטונו של טריפון בארץ-ישראל, ולפיכך יצא עד מהרה למסע כדי להשתלט על יהודה. הוא התקדם עם צבאו לעבר בית שאן אולם העימות הצבאי נמנע. דיודוטוס טריפון, באמתלא של פיוס והרחבת סמכויות וויתורים, שכנע בדברי חלקות את יונתן, להחזיר את צבאו הגדול ליהודה, והצליח למשוך אותו לעכו, שם בעזרתם הפעילה של תושבי עכו שבה אותו, וטבח את אלף מלויו. את מקומו של יונתן תפס אחיו שמעון שפתח במלחמה כנגד טריפון.

טריפון השתמש ביונתן השבוי כבקלף מיקוח לסחיטת כספים ולאחר מכן, משלא הצליח להשתלט על יהודה, הוציאו להורג (143 לפנה"ס) בבית שקמה. שמעון שנותר להנהיג את יהודה, חסם את ניסיונו של טריפון לכבוש את יהודה, וכרת מחדש ברית עם דמטריוס השני מול טריפון. כך למעשה בוטלה האחיזה של הממלכה הסלאוקית בהנהגתו של טריפון ביהודה (142 לפנה"ס).

שמעון לקח את עצמות יונתן וקבר אותו במודיעין, בקבר המשפחתי. וכל ישראל ספדו לו במה שמתואר כהלוויה ממלכתית גדולה. לאחר מכן שמעון בנה במקום אחוזת קבר גדולה הכלולה משבע פירמידות, להוריו ולארבעת אחיו. וכן עמודים גדולים שעליהם חקוקים פיתוחים בצורת אניות, שניתן לראות מהים. ספר מקבים א' עוד מספר שכאשר הגיעה הידיעה על הירצחו לרומי וספרטה, התעצבו השליטים שם על מותו (מקבים א' י"ד 13). מה שהעיד על כך שיונתן עורר אהדה והערכה שחרגו מגבולות עמו.

פעילות מדינית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הברית עם ספרטה

"אריוש מלך אשפרתא לחוניו כהן הגדול שלום. מצאנו כתוב בדברי הימים כי יושבי אשפרתא והיהודים אנשים אחים המה ואברהם אב לשניהם. ועתה כי ידענו זאת, הואילו נא וכתבו לנו השלום לכם, וגם אנחנו נכתוב לכם. גורל אחד יהיה לכולנו, מקנינו וקניינינו יהיו לכם, ומקניכם וקנייניכם יהיו לנו, אנוכי שפטתי אל נכון להודיעכם את כל אלה."

מקבים א' יב 21-24

יונתן היה אחד המנהיגים החשמונאים הפעילים ביותר בתחום המדיני. יונתן טיפח ופיתח קשרי חוץ חשובים, לחיזוק מעמדה הבינלאומי של יהודה, ולעשיית צעדים לקראת ריבונותה.

הוא חידש את הברית עם רומא, אותה כרת לראשונה אחיו יהודה, חיזק את ידידותו עם תלמי השישי המצרי, דבר שהועיל לו רבות במהלך כיבושיו, ואף רקם קשרים עם בני ספרטה שבדרום יוון, שהיו בעלי ברית של רומא. למהלך זה הסתמן, כך דומה, מאפיין פרו-הלני מובהק.

מהלכים אלה תאמו את תפישתו המדינית של יונתן: ניצול מלחמות האזרחים בסוריה, שימוש בתפקיד בכיר ("רע המלך") בחצר הסלאוקית, ושיגור כוח יהודי צבאי עד לאנטיוכיה הרחוקה.

הערכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יונתן זכה ליחס אוהד מצד העם אשר העריך אותו ואת מעשיו. הוא התמנה לכוהן גדול באישור הסורים (150 לפנה"ס), מה שנחשב בתקופתו של יסון (175 לפנה"ס) כפשע בלתי יסולח. אולם יונתן החשמונאי היה ממשפחת החשמונאים, ועל כן מעשה זה לא היה נתון תחת בקורת מצד רוב העם. עם זאת, הדבר עורר את חמתם של קבוצה שמרנית בעם, שזעמה על כך שבראשות הכהונה עומד אדם שאינו ממשפחת הכהונה הגדולה, ושידיו מלאות דם; מינוי יונתן לכהן הגדול היה אחד מגורמי המשבר שהביאו אנשים אלה לפרוש מהחיים הציבוריים במרכזי הערים אל מדבר יהודה ולהקים את כת האיסיים. הדים לזעם על יונתן ניתן למצוא בכתבי הכת - פשר חבקוק, פשר נחום ועוד. עם זאת, נראה שהיוצא מן הכלל מעיד כאן על הכלל, ומינויו של יונתן היה מקובל על שדרות העם הרחבות. ההיסטוריון צבי גרץ מסכם את כהונתו של יונתן במילים אלו: "יהודה המכבי הרבה ממנו לעשות מעשי גבורה, ושמו יצא כגיבור גדול יותר מיונתן; אך יונתן הרים את עמו למעלת עם כביר, אשר דבריו נשמעים בסוד הגויים, ועל ידי הכהונה הגדולה, אשר רכש לו, אצל הוד מיוחד למשפחתו" (דברי ימי ישראל)

חנן אשל משער שיונתן הוא "הכהן הרשע" בפי כת קומראן, מאחר שהוא רדף את "מורה הצדק" של הכת. על פי השערתו, מגילת מקצת מעשי התורה נכתבה ליונתן לפני שיצא כנגד מורה הצדק, בתקווה לשכנעו לקבל את הגישה ההלכתית של הכת.‏[10]

על פי משה דוד הר, "יונתן הפעיל את העוצמה הצבאית והמדינית שריכז בידו, בצורה מרשימה והשיג באמצעותה הישגים רבים בתוך האימפריה הסלוקית, הנתונה למריבות שושלתיות".‏[11]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות עתיקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות מודרניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בין השנים 161 - 143 לפנה"ס.
  2. ^ החל משנת 153 לפסה"נ
  3. ^ זהו ההסבר הרשמי של פרופ' א.ש. הרטום לספר חשמונאים א', פרק ב', פסוק ה'.
  4. ^ ספר מקבים ט 44-51
  5. ^ ספר מקבים ט 51-54
  6. ^ מקבים א', ט 73
  7. ^ מיכאל אבי-יונה, אטלס כרטא לתקופת בית שני, מפה 48
  8. ^ מקבים א', יא 48-59
  9. ^ ספר מקבים א', יא נז'-נח'.
  10. ^ חנן אשל, כיתות זרמים ומוקדי כוח במדינה החשמונאית, בתוך: ימי בית חשמונאי, הוצאת יד בן צבי, עמ' 180-181
  11. ^ ההיסטוריה של ארץ-ישראל: היסטוריה מדינית של יהודה החשמונאית, חלק ב', יד בן צבי, 1985-1981



שליטי בית חשמונאי

מתתיהו הכהןיהודה המכבייונתן הוופסישמעון התרסייוחנן הורקנוס הראשוןיהודה אריסטובולוס הראשוןאלכסנדר ינאישלומציון אלכסנדרהיהודה אריסטובולוס השנייוחנן הורקנוס השנימתתיהו אנטיגונוס השני