יונתן הוופסי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

יונתן הוופסי (או יונתן אַפְּפוּס לפי ספר החשמונאים וגם יונתן החפי לפי ספר קדמוניות היהודים) היה בן לשושלת החשמונאים, והצעיר בחמשת בניו של מתתיהו. יונתן היה מנהיג מרד החשמונאים אחרי יהודה המכבי במשך 18 שנים,‏[1] כהן גדול, ונציב יהודה מטעם השלטון הסלאוקי.‏[2]

השם[עריכת קוד מקור | עריכה]

כינויו של יונתן בספר מקבים א' הוא ופסי או אַפְּפוּס. אַפְּפוּס הינה מילה יוונית. מקורו העברי של הספר לא שרד ובתרגום הסורי מופיע הכינוי - חָפוּס. פירוש השם אינו ידוע ויש משערים כי נגזר מן השורש ח.פ.ץ שפרושו: אהוב, או מן השורש ח.פ.ש שפרושו: חָפוּשׂ, מְחֻֻפָּשׂ, כלומר - מבוקש‏[3].

הנהגת יונתן[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהודה בתקופת יהונתן

██ מצב בשנת 160 לפה"ס

██ שטחים שנכבשו בזמן יהונתן

לאחר הצלחות ראשוניות במרד החשמונאים בהנהגת יהודה המכבי, נחלו היהודים תבוסה בקרב אלעשה, ובשנת 160 לפנה"ס יהודה המכבי נהרג. בעקבות הקרב, הסורים הסלאוקים ומצביאם בכחידס השתלטו שנית על יהודה. המורדים בראשות יונתן נמלטו למדבר יהודה. בכחידס יצא ללחום גם בהם, קרב שהסתיים ללא הכרעה, בסופו המורדים נסוגו אל עבר הירדן ואנשי בכחידס לא ניסו לרדוף אחריהם בשל האבידות הקשות שספגו.

בשנת 157 לפנה"ס התחדשה המלחמה לאחר שיריבי החשמונאים בירושלים שיכנעו את בכחידס שעליו למגר סופית את המרד ולחסל את אנשי יונתן. בקרב שהתחולל בעקבות זה הובס צבאו של בכחידס. המצביא הסלווקי החליט לעזוב את יהודה, לא לפני שהרג באנשי ירושלים שאותם האשים בכשלונו. יונתן הצליח להגיע להסכם עם בכחידס לפיו יקים יונתן את מושבו במכמש הסמוכה לירושלים. בארבע השנים הבאות שרר מצב פוליטי לא ברור, כאשר יונתן משמש כמעין שליט ביהודה באופן לא רשמי, כי אם לפי הסכמה בלתי כתובה עם הסלאוקים, כאשר את ההסכמה מחזקת החזקה הדדית של בני ערובה רמי-יחס. לא ברור מה היה המצב בירושלים באותו זמן ומי שימש - אם בכלל - ככהן הגדול בתקופה זו.

בשנת 153 לפנה"ס התחולל המפנה. לאחר מותו של אנטיוכוס אפיפנס (164 לפנה"ס) עלה לשלטון במלכות הסלאוקים בנו בן התשע, הילד אנטיוכוס אאופטור. שלטונו של אאופטור היה חלש ומושחת, ועד מהרה הגיע לממלכה דמטריוס הראשון שהיה בן אחיו של אנטיוכוס אפיפנס. דמטריוס השתלט על הממלכה והרג את הילד אאופטור. דמטריוס שלט בתחילה ביד-רמה, אך אויביו מבחוץ הקימו לו מתחרה בשם אלכסנדר באלאס. באלאס היה אדם ממוצא בלתי ידוע שדמה במראה פניו לאנטיוכוס אאופטור שהוצא להורג על ידי דמטריוס. אטלוס מלך פרגמון, בעצה אחת עם מלך מצרים, ניצל דמיון חיצוני זה, צייד את המתחזה בצבא ושיסה אותו במלך דמטריוס.

תמרון בין מנהיגי הסלאוקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשלב זה השתנה לחלוטין יחס הסלאוקים כלפי המורדים, למעשה החלה תחרות בין המנהיגים הסלאוקים היריבים על ידידותו של יונתן. דמטריוס פנה אל יונתן בבקשה לכרות עמו ברית, בתמורה להסכמתו של יונתן בני הערובה שוחררו, וליונתן ניתנה האפשרות לעלות על ירושלים ולהשתלט עליה. שרידי המתיוונים שעוד נמצאו בעיר נמלטו אל מצודת החקרא, ושלטונו של יונתן קם כשליט ואסאל של הממלכה הסלאוקית בחלק משטחי ארץ ישראל.

זמן קצר לאחר מכן, בשנת 152 לפנה"ס פנה אלכסנדר באלאס אל יונתן על מנת לכרות עמו ברית. יונתן הסכים לעבור לצידו של באלאס, והלה מינה את יונתן לכהן גדול והעניק לו את השלטון הרשמי ביהודה. בשנת 150 לפנה"ס הביס באלאס את דמטריוס באופן סופי והרגו, והדבר הביא לעליה במעמדו של יונתן. השנים הבאות היו שנות פריחה לממלכת החשמונאים וליונתן. כאשר הגיע אלכסנדר באלאס לעכו (שלא נחשבה לחלק מממלכת יהודה ולא היו בה כמעט תושבים יהודים) על מנת להיוועד שם עם מלך מצרים - תלמי השישי פילומטור, הוזמן אף יונתן להיוועד עם שני המלכים. יונתן אף התמנה, לאחר מות דמטריוס בקרב נגד באלאס, ל"רע המלך", ומינוי זה הקנה ליונתן מעמד גבוה בהיררכיה השלטונית הסלאוקית.

כעבור שנתיים תבע ממנו באלאס לפרוע את חובו למלך ולסייע לבאלאס במאבקו מול דמטריוס השני, בנו של דמטריוס הראשון. יונתן הזדרז להגיש את הסיוע הצבאי כמתחייב מן ההסכם בינו לבין באלאס, אך גם משום שחלק מן המערכות התנהלו בסמוך ליהודה, כגון ביפו, באשדוד ובאשקלון. יונתן עשה שם לביעור עבודת האלילים, כמו שריפת מקדש דגון באשדוד, ובכך המשיך את יוזמתו של אחיו הבכור יהודה המכבי.

יונתן לא איכזב את באלאס והצליח להכות באזור השפלה את המצביא אפולוניוס. הייתה זו הפעם הראשונה שצבא חשמונאי נלחם מחוץ לאזור ההררי. כגמול על עזרתו העניק באלאס ליונתן את העיר עקרון וסביבתה, ובכך נסללה הדרך להתפשטות טריטוריאלית של יהודה מעבר לגבולותיה המסורתיים. גם העובדה שיונתן הציב חיל מצב ביפו, שימשה גשר לקראת השתלטות על נמל כלכלי ועל בסיס ימי חשוב כעיר יפו.

בנו של דמטריוס, דמטריוס השני המכונה "ניקנור", החליט לנקום בבאלאס את מות אביו, גייס צבא, וניסה להשתלט מחדש על הממלכה הסלאוקית. יונתן היה נאמן לבריתו עם באלאס, וזאת אף לאחר ששאר בני בריתו של השליט, המצרים, והרומאים, העבירו את תמיכתם אל דמטריוס השני. עם זאת, יונתן ניצל את מלחמת האזרחים שנפתחה בין באלאס ודמטריוס השני כדי לכבוש את יפו, אשדוד ועקרון, ולצור על מעוזם של המתייוונים - מצודת החקרא.

בשנת 146 או 145 לפנה"ס השתלט דמטריוס השני על הממלכה, והרג את אלכסנדר באלאס. יונתן כרת ברית עם דמטריוס השני שפטר את יהודה מתשלום מסים, ובכך זכתה יהודה בצעד נוסף לקראת ריבונותה. כמו כן קיבל יונתן מידי הסלאוקים מחוזות נוספים - עפריים, לוד ורמתיים, וגבולות יהודה התרחבו איפוא על חשבון אזור שומרון, ובתמורה לכך הבטיח יונתן לסייע לדמטריוס בעת מצוקה. יונתן העניק לדמטריוס השני תמיכה כספית שהיה זקוק לה, וכאשר דמטריוס הושם במצור על ידי מורדים בבירתו אנטיוכיה (בעקבות תסיסה פנימית בממלכה הסלאוקית), שלח יונתן גיס בן 3000 חיילים לסייע לו להסיר את המצור.

יונתן העביר את תמיכתו לבנו של באלאס אנטיוכוס השישי שהיה ילד שהוחזק בידי שר צבא בשם דיודוטוס טריפון, ובעצם לטריפון עצמו. היה זה משום שדמטריוס סירב בתוקף לפנות את מצודת החקרא שבירושלים, אף על פי שהבטיח זאת תמורת סיועו הצבאי של יונתן באנטיוכיה. טריפון אישר את מעמדו של יונתן ואיפשר לו למנות את אחיו, שמעון התרסי, ל"סטרטגוס" (נציב) על אזור מישור החוף, מינוי שסימל את ראשית צמיחתה של מלכות בית חשמונאי. שמעון ויונתן החלו במלחמות כנגד תומכיו של דמטריוס בארץ, והישגיהם במלחמות אלו היו רבים.

טריפון, אם משום שחשש מפני השגיהם של החשמונאים, ואם משום שחפץ להפטר מאנטיוכוס השישי ולשלוט בעצמו, החליט להפטר מיונתן. הוא זימן אותו למפגש בעיר עכו, ושם אסר אותו במצודה. את מקומו של יונתן תפס אחיו שמעון שפתח במלחמה עם טריפון שנאלץ לסגת מיהודה. במהלך הנסיגה ניסה טריפון להשתמש ביונתן כקלף מיקוח, אך כאשר נסיונות אלו נכשלו הרג טריפון את יונתן.

הערכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יונתן זכה ליחס אוהד מצד העם אשר העריך אותו ואת מעשיו. הוא התמנה לכוהן גדול באישור הסורים (150 לפנה"ס), מה שנחשב בתקופתו של יסון (175 לפנה"ס) כפשע בלתי יסולח. אולם יונתן החשמונאי היה ממשפחת החשמונאים, ועל כן מעשה זה לא היה נתון תחת בקורת מצד רוב העם. עם זאת, הדבר עורר את חמתם של קבוצה שמרנית בעם, שזעמה על כך שבראשות הכהונה עומד אדם שאינו ממשפחת הכהונה הגדולה, ושידיו מלאות דם; מינוי יונתן לכהן הגדול היה אחד מגורמי המשבר שהביאו אנשים אלה לפרוש מהחיים הציבוריים במרכזי הערים אל מדבר יהודה ולהקים את כת האיסיים. הדים לזעם על יונתן ניתן למצוא בכתבי הכת - פשר חבקוק, פשר נחום ועוד. עם זאת, נראה שהיוצא מן הכלל מעיד כאן על הכלל, ומינויו של יונתן היה מקובל על שדרות העם הרחבות. ההיסטוריון צבי גרץ מסכם את כהונתו של יונתן במילים אלו: "יהודה המכבי הרבה ממנו לעשות מעשי גבורה, ושמו יצא כגיבור גדול יותר מיונתן; אך יונתן הרים את עמו למעלת עם כביר, אשר דבריו נשמעים בסוד הגויים, ועל ידי הכהונה הגדולה, אשר רכש לו, אצל הוד מיוחד למשפחתו" (דברי ימי ישראל).

חנן אשל משער שיונתן הוא "הכהן הרשע" בפי כת קומראן, מאחר שהוא רדף את "מורה הצדק" של הכת. על פי השערתו, מגילת מקצת מעשי התורה נכתבה ליונתן לפני שיצא כנגד מורה הצדק, בתקווה לשכנעו לקבל את הגישה ההלכתית של הכת‏[4].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בין השנים 161 - 143 לפנה"ס.
  2. ^ החל משנת 153 לפסה"נ.
  3. ^ זהו ההסבר הרשמי של פרופ' א.ש. הרטום לספר חשמונאים א', פרק ב', פסוק ה'.
  4. ^ חנן אשל, כיתות זרמים ומוקדי כוח במדינה החשמונאית, בתוך: ימי בית חשמונאי, הוצאת יד בן צבי, עמ' 180-181



שליטי בית חשמונאי

מתתיהו הכהןיהודה המכבייונתן הוופסישמעון התרסיהורקנוס הראשוןאריסטובולוס הראשוןאלכסנדר ינאישלומציון המלכהאריסטובולוס השניהורקנוס השנימתתיהו אנטיגונוס השני