מתתיהו אנטיגונוס השני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מתתיהו אנטיגונוס השני (מתתיה אנטיגונוס בן יהודה אריסטובלוס) - אחרון מלכי בית חשמונאי. שלט על יהודה בתקופת בית שני בין השנים 40 לפנה"ס ל-37 לפנה"ס.

מטבע של מתתיהו אנטיגונוס השני

אוירה מרדנית בבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתתיהו אנטיגונוס היה בנו הצעיר של אריסטובולוס השני ונכדו של המלך אלכסנדר ינאי. אביו היה מעורב בסדרה של מעשי מרדנות, שאיפיינו את ההסתייגות של בית חשמונאי מההשתעבדות לרפובליקה הרומאית והרצון להחזיר עטרת ליושנה – להשיב את צאצאי בית חשמונאי למלוכה על יהודה. אריסטובולוס מרד ברומאים וכמותו גם בנו, אלכסנדר השני (אחיו של מתתיה) וכל אותו זמן נמשכה ביהודה ההתמודדות בין תומכי אריסטובולוס להורקנוס השני ולאנטיפטרוס האדומי (אביו של הורדוס).

תקוות שנכזבו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 49 לפנה"ס פרצה מלחמת הטריומויראט הראשון בין יוליוס קיסר לפומפיוס. קיסר היה מעוניין להשתלט על סוריה וארץ ישראל, ולשם כך שגר לשם את אריסטובולוס השני (שהיה שבוי ברומא לאחר ניסיון מרידה כושל, ובנו הצעיר, אנטיגונוס היה עצור שם כבן ערובה) אלא שהוא ובנו אלכסנדר השני חוסלו על ידי תומכיו של פומפיוס.

לאחר קרב פרסלוס ב-48 לפנה"ס, כשיוליוס קיסר השתלט על המזרח חיזרו אחריו הורקנוס השני ואנטיפטרוס וזכו באהדתו. מעמדם הושאר על כנו וכל שאיפותיו של מתתיהו אנטיגונוס לקבל איזשהו נתח בשלטון נותרו בגדר חלום.

לאחר רצח יוליוס קיסר (מרץ 44 לפנה"ס) פרצה מלחמת אזרחים באימפריה הרומית. ההתמודדות הדרמטית בין אוקטביאנוס ומרקוס אנטוניוס לבין קסיוס, רוצחו של קיסר, חוללה הדים ביהודה. גברה המתיחות בין האצולה הירושלמית לבין בית אנטיפטרוס. בירושלים פרצה התקוממות כנגד פצאל בן אנטיפטרוס, אחי הורדוס, ואנטיגונוס בן אריסטובולוס השני, נצר למשפחת החשמונאים התמרד בגליל אך הובס על ידי כוחותיו של הורדוס.

ניצחונם של מרקוס אנטוניוס ואוקטביאנוס הביא לכך שמשלחת יהודית תפציר ברומאים לסלק את בית אנטיפטרוס מכל תפקיד הנהגתי, אך לשווא. הרומאים ביקשו להסתמך על הגורם הנאמן ביותר להם.

מעורבות הפרתים בפרשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אותו זמן ניצלו הפרתים, אויביה המושבעים של רומא, את התוהו-ובוהו באימפריה הרומית ופלשו לסוריה.

מתתיהו אנטיגונוס, נצר חשמונאי, בנו הצעיר של אריסטובולוס, ששאיפותיו למלוכה ולהחזרת עטרת ליושנה היו כה נוקבות, אם כי ידע אל-נכון שמגמה זו עלולה לעלות לו וליהודה די ביוקר (ענישה נקמנית רומית), שיכנע את הפרתים להמליכו על יהודה ולסלק מן ההנהגה הן את בית אנטיפטרוס והן את הורקנוס השני – יריביו ואויביו.

הפרתים נעתרו לבקשתו משלושה טעמים: ראשית – מכיוון שלאנטיגונוס ולהם היה אויב משותף – הרומאים; שנית – אנטיגונוס הבטיח להם כסף רב תמורת מילוי הפצרתו ושלישית – במהלך זה הפרתים עשויים להגדיל ולחזק את ממלכתם.

אנטיגונוס, מגובה על ידי תמיכה צבאית של הפרתים, צר על אויביו שהתבצרו בארמונם שבירושלים. הפרתים שכנעו את הורקנוס ואת פצאל (אחי הורדוס) להיכנע ולצאת מהארמון תוך כדי הבטחה שלא יאונה להם כל רע. השניים התפתו לשווא: הם נעצרו ונכבלו. פצאל שם קץ לחייו על ידי כך שניפץ גולגלתו אל מול הקיר, והורקנוס נידון לחבלה גופנית (קיצוץ אזניים) כדי למנוע ממנו את האפשרות לשוב ולכהן בתפקיד הכהונה הגדולה.

הורדוס, שאף הוא הושם במצור, לא התפתה לצאת אל הפרתים ואל אנטיגונוס והצליח להימלט באישון לילה עם תומכיו וכוחותיו דרומה לכיוון אדום.

הפרתים שדדו את ארמון החשמונאים ואת ירושלים ונכסיו הרבים של הורקנוס עברו לידי אנטיגונוס.

אנטיגונוס מתמלך בחסות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנטיגונוס הפך למלך בחסות הפרתים ובכך חידש במידה מסוימת את השלטון של השושלת החשמונאית. הרבה לא ידוע על מעשיו ומהלכיו בתקופת שלטונו הקצרה (37-40 לפנה"ס). ממטבעותיו שנחשפו ניתן לדלות פרטים על אופי שלטונו. על גבי המטבעות נמצאה כתובת ביוונית שלשונה "של המלך אנטיגונוס", ללמד על חידוש בית המלוכה וכתובת בעברית – "מתתיה כהן גדול (ו) חבר היהודים" וכתובות דומות. דו לשוניות זו דומה למטבעות המלכים החשמונאים, קודמיו, למעט אלו של אלכסנדר ינאי, ובאה לציין את התחשבותו ברגשות העם היהודי, כאשר כלפי חוץ הוא נחשב למלך ("בסילאוס" ביוונית), וכלפי פנים הוא מכהן ככהן גדול ושולט בשותפות עם "חבר היהודים", היינו הסנהדרין.

על אחד המטבעות ניתן לזהות סמלים הלקוחים מעולם המקדש: מנורת שבעת הקנים ושולחן, שאולי הוא שולחן לחם הפנים.

המטבעות הופקו מחומר מתכתי זול (נחושת ועופרת), מה שמלמד, כנראה, על מצב כלכלי רעוע בתקופתו של מתתיהו אנטיגונוס.

עימות בין הורדוס לאנטיגונוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 40 לפנה"ס הוכתר הורדוס למלך על יהודה באישור הטריאומווירטים אוקטביאנוס ומרקוס אנטוניוס והסנאט הרומי. בתום שנה נחת הורדוס בנמל עכו ומיד התארגן, בבחינת טיהור ממלכתו ממרדנים ומימוש האינטרסים הרומיים, לריסוק מלכותו של אנטיגונוס, אויבם של הרומאים בשל חבירתו לפרתים. חשוב היה להורדוס לכבוש בעצמו את אזור ממלכתו, כדי שלא יהיה חייב לגורם מקומי כלשהו איזו טובה בהמשך דרכו.

לא קלה הייתה דרכו של הורדוס בביצוע המשימה בשל התמיכה העממית לה זכה אנטיגונוס ובשל העדר גיבוי צבאי ממשי רומי (הצבא הרומי היה עסוק בלחימה באסיה הקטנה ובצפון סוריה). כמו כן, אנטיגונוס פיתה מצביאים רומיים בכספי שוחד כדי שלא יסייעו בידו של הורדוס, כמו למשל את הליגאטוס המוכשר של מרקוס אנטוניוס, פובליוס וונטיודיוס, ואף את הקצין הבכיר סילו.

אנטיגונוס ניצל את שעת הכושר שנקרתה בדרכו, כשהצבא הרומי טרוד בהתמודדויות עם הפרתים והורדוס טרם התארגן, כבש את רוב אדום, ובכלל זאת את העיר המרכזית מרשה והחריבה עד היסוד וכן צר על מצדה, שם התגוררה משפחת המלך ופמלייתו.

הורדוס נקלע למצוקה, אם כי הצליח לחלץ את משפחתו ממצדה מהמצור שכפה עליה אנטיגונוס וכן פילס דרכו לשומרון והפכה לגרעין כוחו הצבאי. בצר לו פנה לאנטוניוס, שנלחם אותו זמן עם הפרתים, ואף טרח להופיע לפניו, לאחר שגמא מרחק רב רווי סכנות. מרקוס אנטוניוס השתכנע ושיגר להורדוס סיוע צבאי מסיבי, ובראשו המצביא המוכשר גאיוס סוסיוס.

הורדוס נלחם בגליל כנגד מתנגדיו, תומכי אנטיגונוס, ואנטיגונוס עצמו ישב בירושלים ולא ניסה כלל להחיש עזרה לתושבי הגליל ולאנשיו שנלחמו בהורדוס. הורדוס התעסק בביעור קיני ההתנגדויות, שמרכזן היה במערות שליד הארבל. בקרבות אלה השתמש הורדוס בארגזים, שהותאמו למלחמות בהרים. הלוחמים שהתמקמו בתוכם הצטיידו במוטות ארוכים שבקצותיהם ווים על-מנת לגרור את המסתתרים החוצה ולשומטם לתהומות.

קץ מלכותו של אנטיגונוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנגד ניצל אנטיגונוס את העדרו של הורדוס ותקף באומץ רב את כוחותיו. אנטיגונוס זכה במספר קרבות, ובאחד מהם אף גרם למותו של יוסף, אחי הורדוס, כשהוא לוכד אותו במארב ליד יריחו ומשמיד את כל צבאו, אלא שמול הצבא הגדול הרומי כשל לחלוטין. הורדוס הפנה את כוחותיו לעבר יריחו, שם היה מרוכז עיקר צבאו של אנטיגונוס, ובין השניים התנהלה מלחמת שחיקה. אנטיגונוס החליט לפצל את כוחותיו ולשלוח חלק אחד לשומרון בפיקודו של המצביא פאפוס, כדי לנתק את קווי האספקה של הורדוס. הורדוס הביס את צבא אנטיגונוס בפיקודו של פאפוס, סמוך לבית אל, ובשנת 37 לפנה"ס כפה מצור על ירושלים. מקץ חמישים וחמישה ימי מצור נפלו בידי הורדוס העיר התחתונה ומעטפת בית המקדש. הנצורים נמלטו לעיר העליונה ולתחום הפנימי של המקדש. לבסוף נכנעה כל העיר, אנטיגונוס נפל בשבי והומת באנטיוכיה בפקודת מרקוס אנטוניוס. לפי ההיסטוריון אריה כשר, הורדוס היה זה שדחף את אנטוניוס להוציא להורג את אנטיגונוס משום שחשש שאם יובא אנטיגונוס בפני הסנאט הרומי הוא יטען לזכות בניו שהם נצר לבית מלוכה ללמלוך, וזכותם עומדת להם כי הם לא מרדו ברומאים, ולעומתם, הורדוס אינו מנצר בית מלוכה.‏[1] הוא הוצא להורג בהתזת ראש ולטענת ההיסטוריון פלוטארכוס, "מעולם לא הוטל עונש כזה על מלך".‏[2]

מותו באותה שנה סימל את תחילת מלכותו של הורדוס. בין האויבים נוצר קשר משפחתי, כשבתו של אנטיגונוס נישאה לאנטיפטרוס בן הורדוס[3].

בשנת 1970 התגלתה בגבעת המבתר בירושלים מערת קבורה הנקראת מערת אבה. על גבי אחת הגלוסקמאות הייתה כתובת שנשאה את השם "מתתיהו בן יהודה". פרופ' גרינץ העלה השערה שמדובר בארונו של אנטיגונוס שהובא לקבורה בירושלים על ידי הכוהן אבה. השערה זו אינה מקובלת על רוב החוקרים.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אריה כשר ואליעזר ויצטום, הורדוס: מלך רודף ורדוף' ירושלים: כתר, 2007, עמ' 90
  2. ^ פלוטארכוס, חיי אישים: אנשי רומי, אנטוניוס, פרק ל"ו.
  3. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 17, ה', ב', 92.


שליטי בית חשמונאי

מתתיהו הכהןיהודה המכבייונתן הוופסישמעון התרסייוחנן הורקנוס הראשוןיהודה אריסטובולוס הראשוןאלכסנדר ינאישלומציון אלכסנדרהיהודה אריסטובולוס השנייוחנן הורקנוס השנימתתיהו אנטיגונוס השני