אריסטובולוס השני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Aristobulus II.jpg

אריסטובולוס השני (100 - 49 לפנה"ס) - בנה הצעיר של שלומציון אלכסנדרה, מלכת יהודה, מלך וכהן גדול ביהודה ארבע שנים (63-67 לפנה"ס) והיה טוען לכתר גם אחר כך.

קרב הירושה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלומציון ייעדה את הורקנוס השני, הבן הבכור, לכהן גדול וליורש, אך כפי שמתאר יוסף בן מתתיהו:

"בימים ההם חלתה אלכסנדרה ואריסטובולוס בנה הצעיר מצא לו שעת הכושר להפיק זממו. ובעזרת אנשי שלומו - כי ידידים רבים היו לו וכולם אהבוהו על אומץ רוחו - כבש את כל מבצרי הארץ ובכסף אשר מצא שם אסף לו שכירי מלחמה והכריז את עצמו למלך"

כאשר הורקנוס מחה באוזני שלומציון אלכסנדרה היא אסרה את משפחתו של אריסטובולוס והתכוונה לקרוא לו למשפט, אך מותה קטע תוכניות אלו באיבן, וההכרעה הייתה צריכה להתקבל במאבק כוחות.

הפניה לרומאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כוחו של מחנה אריסטובולוס, שנטה אחרי הצדוקים, עלה על זה של הורקנוס. אחרי קרב כושל באזור יריחו האחרון נאלץ להימלט. הוא עלה אל ירושלים. שם נכנע לאחיו וויתר לו על המלוכה ועל הכהונה הגדולה.

אריסטובולוס שלט ארבע שנים ביהודה. המשיך בכיבושי אביו אלכסנדר ינאי וחתר לשעבד את הנוכרים השכנים. במיוחד התפרסם בספינות המלחמה שמיקם על החופים ושרדפו אחרי סוחרים ותבעו מהם תשלום מס.

אנטיפטרוס (אבי הורדוס), התגורר בירושלים, והיה בן למשפחה אדומית מיוחסת. חלה התקרבות בינו לבין הורקנוס, שהחזיק בעמדת "אחי המלך", והוא הזהירו שאריסטובולוס עוד עלול להורגו. לעזרתו של הורקנוס גייס את בעל בריתו, מלך הנבטים חרתת, והשניים יצאו לקרב על יהודה. אריסטובולוס הובס והתבצר בבית המקדש. נשתמר בתלמוד סיפור מימי המצור, על האופן שבו נמשכה תוך כדי כך עבודת הקורבנות:

"כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה היה הורקנוס מבחוץ ואריסטובולוס מבפנים. בכל יום היו משלשלין (אנשי אריסטובולוס) דינרים בקופה ומעלים (אנשי הורקנוס) להם תמידים (קורבנות). היה שם זקן אחד... אמר להם (לאנשי הורקנוס):"כל זמן שעוסקים בעבודה אינם נמסרים בידכם". למחרת שלשלו להם דינרים בקופה - והעלו להם חזיר. כיוון שהגיע לחצי החומה נעץ ציפורניו בחומה ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה"[1][2]

בינתיים, תוך כדי התמשכות המצור, הגיע בשנת 65 לפנה"ס מפקד הצבא סקוורוס לאזור סוריה. אריסטובולוס שיחד אותו ולפיכך הוא צידד בו. בעזרת תמיכה זו הבריח אריסטובולוס את הורקנוס ואת ידידיו הערבים והרג בהם. תומכיו שלטו על ירושלים, והוא התיישב במבצר באלכסנדריון (מצפון לים המלח)

משבא פומפיוס, מפקדו של סקוורוס, בעצמו לסוריה, הגיעו לדמשק שני האחים היריבים והעלו טענותיהם.

מסופר שהגיעה גם משלחת שלישית, אולי פרושית באופייה, שלא הייתה מרוצה כלל מקיומה של מלכות ביהודה, והציעה להשיב את מסורת השלטון של הכוהן הגדול.

נראה שליבו של פומפיוס לבסוף נטה לכיוונו של הורקנוס. לדעתו של יוסף בן מתתיהו, זאת משום שאריסטובולוס היה גאה מכדי להתחנף אליו די הצורך.

ההשתלטות הרומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אריסטובולוס, אולי משום שהבין לאן הרוח נוטה, אולי משום שהיה פזיז מדי, שב לירושלים להגן עליה, ועורר את כעסו של פומפיוס שיצא כנגדו. משראה שכוח צבאו דל לעומת הרומאים, הבטיח לפומפיוס הבטחות על שוחד בסכום עתק ועל הפקדת העיר בידיו, לצד כל מבצרי יהודה, אך מבלי שקיימן למעשה. פומפיוס שבה אותו. תומכיו ניסו להגן על העיר, אולם העם בירושלים, מבוהל וחצוי בין תומכי שני האחים, התקומם ופתח את השערים לפני המצביא הרומי. תומכי אריסטובולס ברחו להר הבית. לפי יוסף בן מתתיהו, ההר היה מוקף בתעלה עמוקה שהרומאים התקשו למלא אותה, מאחר שהיהודים מנעו זאת מהם. אולם בשבתות הם היו נמנעים ממלאכה, וכתוצאה הצליחו הרומאים להשלים את סתימת התעלה ולפרוץ לתוך ההר.

כל אותו זמן המשיכה העבודה בבית המקדש כרגיל. כותב יוסף בן מתתיהו:

"ורבים מן הכהנים ראו את האויבים עולים עליהם בחרבות שלופות ולא חתו מפניהם, ונשארו על עמדם לעבוד את אלהיהם, ובעוד הם זורקים את דם הקורבן ומתקנים את מעשה הקטורת נשחטו על זבחיהם, כי עבודת האלוהים קדמה בעיניהם להצלת נפשם".

לפי עדותו, שנים עשר אלף יהודים נהרגו, ביניהם כאלה אשר "הפילו את עצמם מראשי המגדלים, ומקצתם יצאו מדעתם למראה הפורענות ושלחו אש מסביב לחומה ונשרפו חיים".

אולם הדבר שהכאיב לעם יותר מכל היה חילול קודש הקודשים. פומפיוס נכנס אליו, למקום שבו הותרה הכניסה רק לכוהן הגדול ביום הכיפורים, אך לא שלח ידו אל האוצרות וחידש את העבודה כסדרה. הורקנוס מונה לכוהן גדול.

הערים ההלניסטיות נמסרו לפרובינקיית סוריה, שהשלטון בה נמסר לסקוורוס. על הארץ שנותרה, יהודה והגליל, הוטלו מיסים כבדים. בכך הביאה מריבת האחים לסיומו של השלטון היהודי החשמונאי העצמאי. ראו הרחבה בערך הסדרי פומפיוס.

אריסטובולוס ובניו מתקוממים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אריסטובולוס נשבה‏[3], הובא עם משפחתו לרומא והולך בחרפה בתהלוכת הניצחון‏[4], בראשה נישאו כתובות עם שמות הארצות שנכנעו‏[5], אחרי המרכבה של פומפיוס. בנו אלכסנדרוס נמלט, חזר לארץ, אסף צבא והתבצר באלכסנדריון. המצביא הרומי אולוס גביניוס נשלח להתמודד עמו, ואחרי מצור ותבוסות נאלץ אלכסנדרוס להיכנע ולבקש חנינה. בהשגת פשרה סייעה אשתו של אריסטובולוס, אם אלכסנדרוס, שעזרה בהסגרת מבצרים נוספים של המורדים.

השקט עדיין לא הגיע לארץ, שכן בשנת 57 לפנה"ס אריסטובולוס עצמו ברח מרומא והנהיג מחדש את המרד היהודי. גביניוס מינה את מרקוס אנטוניוס למפקד הפרשים ושלח אותו כנגד אריסטובולוס. למרות שברשות אריסטובולוס היה צבא גדול הרבה יותר, הקרבות הסתיימו במהרה אחרי כמה אלפי הרוגים נוספים מבין היהודים ובשנת 56 לפנה"ס אריסטובלוס הושב לרומא יחד עם בנו, אנטיגונוס השני.‏[6] גם מרד נוסף של הבן אלכסנדרוס הסתיים בצורה דומה.

בינתיים הגיע קראסוס לסוריה ויצא למלחמה על הפרתים, לא לפני שעשה מה שלא עשה פומפיוס וחמס את אוצרות בית המקדש. קראסוס נהרג, אבל ממלא מקומו קסיוס הצליח להימלט ושב ליהודה, שם הרג מתקוממים אוהדי אריסטובולוס, ביניהם פתואל, מנהיג צבאי יהודי, שבעבר השתייך למחנה הורקנוס והפך להיות מעמודי התווך של תומכי אריסטובולוס.

ברומא עלה אז יוליוס קיסר. בשנת 49 לפנה"ס הוא שחרר את אריסטובולוס ושלח אותו עם צבא להילחם על יהודה כדי להיות לו בן ברית במלחמתו עם פומפיוס, אולם תומכים של פומפיוס הצליחו להרעיל את אריסטובולוס. גופתו הוצפנה בדבש זמן רב עד שנשלחה לבסוף אל קברות המלכים ביהודה. גם בנו אלכסנדרוס מת באותו זמן, כאשר נידון להמתה בעריפת ראש בידי בית דין רומאי, ביוזמתו של פומפיוס.‏[7] מילדיו של אריסטובולוס שנותרו, עתיד היה אנטיגונוס השני לרשת את המלוכה ביהודה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רומן וילק, "כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה" דור לדור קובץ מחקרים לכב' י אפרון בעריכת א' אופנהיימר, א' כשר מוסד ביאליק תשנ"ה עמ' 99 -104.
  • יהושע השל ייבין, "המלכות אשר לא תסוף".

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תלמוד בבלי, סדר נשים, מסכת סוטה, מט,ב.
  2. ^ תלמוד בבלי, סדר קדשים, מסכת מנחות, סד,ב.
  3. ^ פלוטארכוס, חיי אישים: אנשי רומי, פומפיוס, ל"ט: "גם את ארץ יהודה שיעבד ואסר את אריסטובולוס מלכה".
  4. ^ פלוטארכוס, חיי אישים: אנשי רומי, פומפיוס, מ"ה: "השבויים שהובלו בתהלוכה היו...אריסטובולוס מלך היהודים".
  5. ^ פלוטארכוס, חיי אישים: אנשי רומי, פומפיוס, מ"ה: "העמים שלכבוד הכנעתם ערך פומפיוס את התהלוכה...פיניקיה ופלשתינה, יהודה, ערב...".
  6. ^ פלוטארכוס, חיי אישים: אנשי רומי, אנטוניוס, ג'.
  7. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר א', פרק 9, ב'.


שליטי בית חשמונאי

מתתיהו הכהןיהודה המכבייונתן הוופסישמעון התרסיהורקנוס הראשוןאריסטובולוס הראשוןאלכסנדר ינאישלומציון המלכהאריסטובולוס השניהורקנוס השנימתתיהו אנטיגונוס השני