אלן וילסון
.jpg) | |
| אלן וילסון, 1969 | |
| לידה |
4 ביולי 1943 ארלינגטון, ארצות הברית  |
|---|---|
| התאבד |
3 בספטמבר 1970 (בגיל 27) טופנגה, ארצות הברית |
| שם לידה |
Alan Christie Wilson |
| מוקד פעילות | ארצות הברית |
| תקופת הפעילות | 1965–1970 (כ־5 שנים) |
| מקום לימודים |
תיכון ארלינגטון |
| סוגה | בלוז, בלוז רוק, בלוז אלקטרוני, גוספל |
| סוג קול | גבוה |
| שפה מועדפת |
אנגלית |
| כלי נגינה | גיטרה, שירה, מפוחית |
| חברת תקליטים | קפיטול רקורדס |
| שיתופי פעולה בולטים | Canned Heat |
| פרופיל ב-IMDb | |
  | |
אלן וילסון (באנגלית: Alan Wilson, ידוע גם כ"ינשוף עיוור" (Blind Owl)); 4 ביולי 1943, ארלינגטון שבמדינת מסצ'וסטס, ארצות הברית – 3 בספטמבר 1970) היה גיטריסט, זמר ומוזיקאי אמריקאי. הוא ידוע בעיקר בשל השתתפותו כגיטריסט הראשי וזמר בלהקת Canned heat האמריקאית. נפטר בגיל 27 בעקבות צריכה מוגברת של ברביטורטים, מקרה שנחשד כהתאבדות, ובכך נכנס למועדון ההיפותטי "מועדון 27".
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
וילסון נולד וגדל בפרברי בוסטון בארלינגטון, שבמסצ'וסטס[1]. כמה מהמאמצים הראשונים של וילסון בביצוע מוזיקה בפומבי הגיעו בשנות העשרה שלו עם הרכב ג'אז שהקים עם חברים אחרים בעלי אוריינטציה מוזיקלית מבית הספר[2]. לאחר שסיים את לימודיו בבית הספר התיכון ארלינגטון, עשה תואר שני במוזיקה באוניברסיטת בוסטון וניגן במעגל הפול-בלוז של בית קפה בקיימברידג'.
וילסון התפתח לימודית והפך לסטודנט ייעודי לבלוז מתקדם, וכתב מספר מאמרים לעיתון "ברודסייד" של בוסטון ומגזין התחייה העממית "Little Sandy Review", כולל קטע על נגן הבלוז רוברט פיט ויליאמס[3]. וילסון נחשב על ידי רבים מבני גילו כמומחה למוזיקאי הבלוז משנות השלושים והארבעים; רבים התייחסו אליו כמי שיש לו יכולת יוצאת דופן לחיבור מוזיקלי עם אנשי הבלוז הגדולים[4][5][6][7].
ההשפעות הגדולות ביותר שלו כללו את סקיפ ג'יימס, רוברט ג'ונסון, סון האוס, צ'רלי פאטון, טומי ג'ונסון, ג'ון לי הוקר, בודי ווטרס ובוקה ווייט. סקיפ ג'יימס, בפרט, זכה להערכה רבה על ידי וילסון. בבית הספר התיכון למד וילסון את הקלטותיו של ג'יימס מ-1931 בעל פי. בהמשך, וילסון החל לשיר בדומה לקולו הגבוה של ג'יימס. בסופו של דבר וילסון שכלל את השירה בקול הגבוה וזה הפך לסגנון השירה היחיד שלו[8].
לאחר 'גילויו מחדש של סון האוס' (אירוע בו אמן הבלוז סון האוס היה מרוחק מהמוזיקה לתקופה ארוכה ושכח איך לנגן) ב־1964, וילסון הראה לו כיצד לנגן שוב את השירים שהאוס הקליט בשנת 1930 ו־1942. וילסון ניגן עבורו את ההקלטות הישנות של האוס והדגים אותם בגיטרה כדי להחיות את הזיכרון של האוס[9]. האוס הקליט את אלבומו הבא עבור תקליטי קולומביה בשנת 1965. בשניים מהשירים באלבום ניגן וילסון על מפוחית וגיטרה. במכתב לג'אז ג'ורנל שפורסם בגיליון ספטמבר 1965, דיק ווטרמן, מנהל המגזין, העיר את הדברים הבאים על הפרויקט של וילסון: "זהו אלבום סולו, פרט לגיבוי לשני קטעים של ילד לבן בן 21 מקיימברידג 'בשם אלן וילסון. אלן מנגן בגיטרה שנייה ב"Empire State Express" ונבל ב-"Levee Camp Moan". הוא מעולם לא הקליט לפני כן, אך הוא גיבה את ג'ון הרט, סקיפ ג'יימס, סליפי ג'ון אסטס, בוקה ווייט ורבים אחרים. טוב, והרקורד יוכיח זאת"[10].
Canned Heat[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך הופעה בקיימברידג', פגש וילסון את הגיטריסט האמריקני ג'ון פאי. זה כינה אותו "ינשוף עיוור" בגלל קוצר הראייה הקיצוני שלו, תווי הפנים המעוגלים ואופי המחקר, ומאז הוא רכש לעצמו כינוי זה[11]. באחד המקרים כשניגן בחתונה, הוא הניח את הגיטרה שלו על עוגת החתונה מכיוון שהוא לא ראה אותה. כפי שכתב מתופף קנד היט אדולפו דה לה פארה לימים בספרו: "בלי המשקפיים, אלן פשוטו כמשמעו לא יכול היה לזהות את האנשים איתם ניגן ממרחק מטר, עד כדי כך היה עיוור 'הינשוף העיוור'"[12].
בעידודו של פאי, וילסון עבר איתו ללוס אנג'לס במטרה לסייע לפאי עם עבודת המחקר שלו באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס בנושא צ'רלי פאטון. בלוס אנג'לס הכיר וילסון את בוב הייט, חובב בלוז, זמר ואספן תקליטים, שהקים עמו אחר כך את להקת קנד היט[13]. עם קנד היט, וילסון הופיע בשתי הופעות בולטות של תקופת שנות השישים, פסטיבל הפופ של מונטריי בשנת 1967 ו-פסטיבל וודסטוק בשנת 1969.
אף על פי שההופעה החיה של הלהקה נחתכה מהסרט וודסטוק המקורי, הם הוצגו במלאת 25 שנה בגרסת הבמאי לסרט המקורי[14]. שמכיל קטעים שלא הוכנסו לסרט הראשון. גרסת האולפן לשיר "Going up the Country" (שאותו כתב, הלחין ושר וילסון) אף היוותה חלק מפסקול הסרט וודסטוק המקורי. וילסון גם כתב ושר את הלהיט "On The Road Again'".
בריאיון למגזין DownBeat הוא העיר, "... אני מנגן [בהקלטה] בשש כלים שונים - שלושה קטעי גיטרה, מפוחית, קולות וטמבורין, כולם מוקלטים בזמנים שונים." באלבום הכפול "Hooker 'N Heat", שהוקלט עם הלהקה וג'ון לי הוקר, הוקר נשמע תוהה כיצד וילסון מסוגל לעקוב אחרי הנגינה בגיטרה שלו כל כך טוב. הוקר היה ידוע כ'פרפורמר' שקשה ללוות אותו, בין השאר בגלל ההתעלמות של שירתו ממבנה ומהירות השירים. עם זאת, נראה כי וילסון לא התקשה כלל לעקוב אחריו באלבום הזה. הוקר מסיק בהקלטה כי "אתה (וילסון) בטח הקשבת לתקליטים שלי כל חייך". כמו כן ידוע כי הוקר הצהיר ש"וילסון הוא גיטריסט המפוחית הגדול ביותר אי פעם".
המוות הפתאומי[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב־3 בספטמבר 1970, וילסון נמצא מת על צלע הר מאחורי בית הקיץ בקניון של בוב הייט; הוא היה בן 27. בנתיחה שלאחר המוות נמצאו בגופו כמויות גדולות של אלכוהול וברברטורט[15]. על פי הדיווחים, וילסון ניסה להתאבד כמה חודשים קודם לכן, תוך כדי קפיצה מגשר במכוניתו מהכביש המהיר בלוס אנג'לס. הוא ניצל ואושפז בקצרה בגלל דיכאון משמעותי, ושוחרר לאחר מספר שבועות[16].
אף על פי שלעיתים מדווחים על מותו כהתאבדות, הדבר לא נקבע בבירור והוא לא השאיר שום פתק. מותו של וילסון הגיע שבועיים בלבד לפני מותו של ג'ימי הנדריקס וארבעה שבועות לפני מותה של ג'ניס ג'ופלין, שני אמנים שנפטרו גם הם באותו גיל. יחד עם הכישרון והאינטלקט שלו, לוילסון היה מוניטין של סרבול חברתי ומופנמות, שהיו אולי סימפטום לדיכאון שלו. וילסון היה "חנון" נלהב שאוהב לקרוא ספרים בנושא בוטניקה ואקולוגיה. לעיתים קרובות הוא ישן בחוץ כדי להיות קרוב יותר לטבע. בשנת 1969 הוא כתב והקליט שיר, "Poor Moon", שהביע דאגה מפני זיהום פוטנציאלי של הירח. הוא כתב מאמר בשם 'Grim Harvest', על יערות העצים האדומים בקליפורניה, שהודפס והוכנס לתוך עטיפות תקליטי הויניל של אלבום הלהקה המאוחר יותר, Historical Figures and Ancient Heads, בתור מחווה לוילסון.
וילסון התעניין מאוד בשימור עולם הטבע, ובמיוחד העצים האדומים. על מנת לתמוך בחלומו, רכשה משפחתו של וילסון חורשות ביערות העצים האדומים בקליפורניה על מנת שהעצים לא יכרתו, ובנוסף הקימו שם אנדרטה לזכרו[17]. הכסף שנתרם ליצירת אנדרטה זו ישמש גם את הליגה לתמיכה יערות עצים אדומים, מחקר, חינוך ורכישת קרקעות של עצי גידול אדומים חדשים וישנים כאחד[18]. השיר של סטיבן סטילס "איש הבלוז" מתוך האלבום Manassas מוקדש לווילסון, יחד עם ג'ימי הנדריקס ודואן אלמן.
דיסקוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם קנד היט[עריכת קוד מקור | עריכה]
- (Canned Heat (1967
- (Boogie with Canned Heat (1968
- (Living the Blues (1968
- (Hallelujah (1969
- (Future Blues (1970
- (Vintage (1970
- Hooker 'N Heat (1970)
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אלן וילסון, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
אלן וילסון, באתר MusicBrainz (באנגלית)
אלן וילסון, באתר Yandex.Music (ברוסית)
אלן וילסון, באתר Discogs (באנגלית)
אלן וילסון, באתר בילבורד (באנגלית)- אלן וילסון, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- 50 שנה למותו של אלן וילסון - תוכנית מיוחדת בכאן 88 עם גיל מטוס
.svg){kind=logo}
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ רבקה דיוויס, Blind Owl Blues: The Mysterious Life and Death of Blues Legend Alan Wilson, Blind Owl Blues, 2013-03-28, עמ' 7, ISBN 978-0-615-79298-9. (באנגלית)
- ^ רבקה דייוויס (2013), עמ' 10
- ^ ריצ'י אונטרברגר, Turn! turn! turn! : the '60s folk-rock revolution, San Francisco : Backbeat Books, 2002, עמ' 190, ISBN 978-0-87930-703-5
- ^ רבקה דייוויס (2013), עמ' 35
- ^ רבקה דייוויס (2013), עמ' 37
- ^ רבקה דייוויס (2013), עמ' 53
- ^ רבקה דייוויס (2013), עמ' 54
- ^ רבקה דייוויס (2013), עמ' 45
- ^ טד גיואיה, Delta blues : the life and times of the Mississippi Masters who revolutionized American music, New York : W.W. Norton, 2008, עמ' 372, ISBN 978-0-393-06258-8
- ^ Son House (Waterman told it like it was in 1965), weeniecampbell.com
- ^ רבקה דייוויס (2013), עמ' 62, 63
- ^ אדולפו דה לה פארה, Living the blues: Canned Heat's story of music, drugs, death, sex and survival, Canned Heat Music, 2010, עמ' 125, ISBN 978-0-615-51604-2. (בספרדית)
- ^ ג'ון מילווארד, Crossroads: How the Blues Shaped Rock 'n' Roll (and Rock Saved the Blues), UPNE, 2013, עמ' 80, ISBN 978-1-55553-823-1. (באנגלית)
- ^ אדולפו דה לה פארה (2000), עמ' 19
- ^ רבקה דייוויס (2013), עמ' 229, 243
- ^ ניק טלבסקי, Knocking on Heaven's Door: Rock Obituaries, Omnibus, 2006, עמ' 719, ISBN 978-1-84609-091-2. (באנגלית)
- ^ רבקה דייוויס (2013), עמ' 218–219
- ^ רבקה דייוויס (2013), עמ' 3