אלפרד דאגלס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אלפרד דאגלס
Lord Alfred Douglas by George Charles Beresford (1903).jpg

לורד אלפרד ברוס דאגלסאנגלית: Lord Alfred Bruce Douglas;‏ 22 באוקטובר 1870 - 20 במרץ 1945), שנודע בשם-החיבה "בוזי" (Bosie) היה משורר וסופר אנגלי, הידוע כיום בעיקר כמאהבו של אוסקר ויילד.

תחילת דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

דאגלס נולד בבית האם היל בווסטרשייר, בנם השלישי של ג'ון שולטו דאגלס, מרקיז קווינסברי, ואשתו סיביל מונטגומרי. הוא למד בקולג' ווינצ'סטר (1884-88) ובמודלן קולג' באוניברסיטת אוקספורד (1889-93), אותו עזב לפני שסיים את התואר האקדמי. באוקספורד ערך דאגלס את כתב-העת השערורייתי The Spirit Lamp, מה שהעלה עליו את רוגזו של אביו.

בוזי ואוסקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

דאגלס (מימין) ואוסקר ויילד, ‏1893.

דאגלס פגש לראשונה את אוסקר ויילד ב-1891, הוא דרש בתוקף לראות את ויילד לאחר שלטענתו קרא את ספרו "תמונתו של דוריאן גריי" תשע פעמים והושפע ממנו עמוקות. עד מהרה החלה פרשיית אהבים ביניהם. תחילה, חיבב האב את ויילד ונהנה מחברתו, אולם משהחל האב לחשוד כי היחסים בין בנו לבין ויילד הם יותר מידידות גרידא, החל לנסות ולפגוע במחזאי. הוא פלש לביתו של ויילד בלוויית בריונים, ותיכנן להשליך עגבניות רקובות במהלך הבכורה של חשיבותה של רצינות ולספר לצופים על "מעלליו" של יוצר המחזה. (התוכנית לא יצאה לפועל לאחר שנמנעה ממנו הכניסה לתיאטרון).

משמת אחיו הבכור של בוזי, לורד דראמלאנריג (יורשו המיועד של תואר המרקיז מקווינסברי), נפוצו שמועות כי הייתה לו פרשיית אהבים עם ראש הממשלה, לורד רוזברי. המרקיז קווינסברי היה נחוש, אפוא, "להציל" את בנו הצעיר מציפורני ההומוסקסואליות, והחליט להילחם בכל הכוח במי שלטענתו דירדר והשפיע לרעה על בנו עד שהפך גם הוא להומוסקסואל. הוא העליב את וויילד בפומבי בכך שהשאיר לו כרטיס ביקור במועדון בו היה מבלה לעתים קרובות, ועליו המילים "לאוסקר ויילד, המתחזה כסדומאי".

דאגלס ששנא את אביו הרבה יותר משויילד שנא אותו, דרבן את אוסקר ויילד לתבוע את המרקיז בעוון הוצאת דיבה, חרף עצתם של ידידיו הקרובים של ויילד רוברט רוס, פרנק האריס וג'ורג' ברנרד שו. המשפט נטה לרעתו של ויילד - קווינסברי שכר בלשים פרטיים שיעקבו אחר בוזי ואוסקר ויתעדו את הרגליהם המיניים. הוא גם גייס כמה זונות ממין זכר שיעידו נגד ויילד, שנשמע לעצת פרקליטו וביטל את התביעה. על כל פנים, העדויות שנשמעו במהלך המשפט הספיקו כדי להעמיד את ויילד לדין באשמת "הפקרות רבתי" (gross indecency), לשון נקייה למין הומוסקסואלי.

לאחר משפט ומשפט חוזר (חבר המושבעים הראשון לא הצליח להגיע לפסק דין) הורשע ויילד ב-25 במאי 1895 ונידון לשתי שנות מאסר ועבודת פרך. דאגלס נאלץ לגלות מארצו ועבר לאירופה. לאחר שהשתחרר ויילד מהכלא השניים נפגשו בצרפת ועברו להתגורר יחד ליד נאפולי, למורת רוחם של בני משפחותיהם. אך מקץ כמה חודשים נפרדו בני הזוג, בין השאר מסיבות כלכליות, ודאגלס חזר לאנגליה בסוף 1898.

על תקופת חייהם של בני הזוג בנאפולי יש דיווחים סותרים. ויילד טען שדאגלס הציע שירכשו בית יחדיו, אך לא היה לו הכסף הדרוש. כשהשיג לבסוף דאגלס את הכסף הדרוש מאביו הוא סירב לתת לוויילד קיצבה קבועה, אף כי הוא נתן לו כסף מדי פעם; כשמת ויילד ב-1900 הוא היה עני למדי. דאגלס היה בראש האבלים, אם כי נראה כי הוא התקוטט עם רוברט ("רובי") רוס ליד הקבר - האיבה בין שני מאהביו של ויילד תלך ותגבר עם השנים, ודאגלס לא יחסוך במאמצים להרוס את חייו של רוס ואת המוניטין שלו.

נישואיו של דאגלס[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי מותו של ויילד נכנס דאגלס למערכת יחסים עם אוליב אלינור קאסטנס, משוררת בינונית ובת למשפחת אצולה. אביה התנגד לנישואין, ונטר טינה לדאגלס כל ימי חייו. הם התחתנו ב-4 במרץ 1902, ונולד להם בן, ריימונד וילפרד שולטו דאגלס. אביה של אוליב הכריח את בתו למסור את הילד לרשותו (בכך שאיים לנשל אותה אם לא תעשה כן), וכך גדל הילד הרחק מאביו. בסופו של דבר, חיו אוליב ואלפרד דאגלס רוב חייהם בנפרד.

ב-1911 המיר דאגלס את דתו לדת הקאתולית. הוא החל להתכחש להומוסקסואליות שלו, ופרסם כמה ספרים על יחסיו עם אוסקר ויילד, שבהם הציג את עצמו כהטרוסקסואל וקורבן תמים של ויילד, ש"השחית את מידותיו". באוטוביוגרפיות אלו רבות הסתירות הפנימיות, ונימתן היסטרית לעתים. כמו כן, הוא החל לפרסם מאמרים אנטישמיים ופאשיסטים, ותמך במפלגה הפאשיסטית האנגלית עד תחילת מלחמת העולם השנייה. הוא הוציא לאור כתב-עת ספרותי בשם האקדמיה, שבו פרסם תעמולה ימנית, אנטישמית והומופובית, וכן השתמש בו כדי להוקיע את אוסקר ויילד (שלו קרא "חזיר מטונף... הגדול מבין כוחות הרשע שהופיעו באירופה ב-350 השנה האחרונות"), ובעיקר את ידידו הטוב של ויילד והאחראי על עזבונו, רובי רוס ("עושה מעשי סדום מטונף"). בין השאר הוא טען שהגרמנים מפעילים סוכנים בצבא בריטניה, שתפקידם לפתות חיילים בריטיים ולהדביק אותם במחלות מין.

משפטי הדיבה של דאגלס[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך חייו גילה דאגלס נטייה להסתבך במשפטי דיבה, גם כנתבע וגם כתובע; ידוע כי הוא היה מעורב בעשרה משפטי דיבה לפחות, וברובם הפסיד. ב-1913 הוא תבע לדין את הסופר ארתור ראנסום, שהציג אותו בצורה לא מחמיאה בספרו אוסקר ויילד: מחקר ביקורתי (ראנסום כתב כי ויילד חש שבוזי אחראי לפחות למקצת מהשפלתו הפומבית); הוא הפסיד במשפט זה. באותה השנה הגיש אביה של אשתו תביעת דיבה נגדו, בהקשר למאבק המשמורת על בנו.

ב-1923 הגיש וינסטון צ'רצ'יל תביעת דיבה נגד דאגלס, לאחר שזה האשים אותו בעיתונו פעמים מספר בשותפות לקונספירציה יהודית לרצוח את לורד קיצ'נר, שר המלחמה הבריטי, שספינתו טבעה לאחר שפגעה במוקש ימי גרמני ממלחמת העולם הראשונה. דאגלס הפסיד גם במשפט זה, ונאסר לשישה חודשים; במהלך מאסרו הוא כתב את כליל-הסונטות "In excelsis" ("במרומים", רמז לשיר De Profundis, או "ממעמקים", שחיבר ויילד בכלאו), יצירה אנטישמית שמופיעות בה שורות כמו "זרעו המצורע של ישראל / פושה כנגע בדם אלביון..."

סוף ימיו של דאגלס[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנו היחיד של דאגלס, ריימונד, אובחן כסובל מסכיזופרניה ב-1927 ואושפז בבית חולים פסיכיאטרי. כשמתה אוליב דאגלס ב-1944 מדימום מוחי, הוא שוחרר, מבית החולים ונכח בהלוויה, אך עד מהרה מצבו הידרדר והוא אושפז שוב עד מותו ב-1964.

אלפרד דאגלס מת מאי ספיקת לב ב-20 במרץ 1945, בגיל 74, ונקבר לצידה של אמו.

יצירתו הספרותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שירו המפורסם ביותר של אלפרד דאגלס הוא ללא ספק השיר Two loves (שתי אהבות, [1]) שכתב בהיותו סטודנט ופרסם בכתב-העת האוניברסיטאי The Spirit Lamp, שגם ויילד נטל בו חלק. כותרת השיר לקוחה מסונטה הומוארוטית של שייקספיר, והשיר הוא תיאור אלגורי של שתי דמויות, האחת מייצגת את האהבה ההטרוסקסואלית והשנייה, חלושה, חולנית ומדוכאת, את האהבה ההומוסקסואלית. בפיה של דמות זו שם דאגלס את המילים המפורסמות שבהן מסתיים השיר: אני האהבה שאינה מעזה לנקוב בשמה - פרפראזה על הכינויים המקובלים להומוסקסואליות באירופה עד סוף המאה ה-19, "הפשע שאין לו שם", "הפשע שאין לנקוב בשמו" או "החטא הנורא מכדי לנקוב בשמו".

שיר זה הובא כראייה מצד התביעה במשפטו של ויילד, והתפתח הדיאלוג הבא:


Cquote2.svg

הקטגור: מהי "האהבה שאינה מעזה לנקוב בשמה"?
ויילד: "האהבה שאינה מעזה לנקוב בשמה" היא בימינו חיבה כה גדולה של מבוגר לגבר צעיר ממנו, כפי ששרתה בין דוד ליהונתן, כזו שאפלטון הפך לבסיסה של כל הפילוסופיה שלו, וכזו שמוצאים בסונטות של שייקספיר ומיכלאנג'לו. זו אותה חיבה רוחנית, הטהורה כשם שהיא מושלמת. היא זו המכתיבה ומפעפעת ביצירות אמנות דגולות, ואף בשני מכתבים אלה שלי. במאה שלנו אין מבינים אותה, ועד כדי כך אין מבינים אותה עד כי ניתן לתאר אותה כ"אהבה שאינה מעזה לנקוב בשמה", ומסיבה זו אני נמצא כעת היכן שאני נמצא. היא יפה, היא טובה, זוהי האהבה האצילית ביותר בנמצא. אין בה דבר לא-טבעי. היא אינטלקטואלית, ולעתים קרובות קיימת בין גבר מבוגר וגבר צעיר, כשהמבוגר מביא עמו את האינטלקט והצעיר מביא עמו את כל האושר, התקווה והזוהר של החיים שלפניו. העולם אינו מבין שאלו פני הדברים. העולם לועג לה, ולפעמים מוקיע אנשים בסד העינויים בגינה.

Cquote3.svg
– משפטו השני של אוסקר ויילד, 1895

כמו כן ראויה לציון הסונטה המשורר המת, שכתב דאגלס לזכרו של ויילד.

מלבד שירים, כתב דאגלס כמה אוטוביוגרפיות, שרובן נועדו להפיץ בציבור את גרסתו לפרשיית האהבים שלו עם אוסקר ויילד; הרצאה שנשא שנתיים לפני מותו בפני 'החברה המלכותית לספרות' וזכתה להצלחה יצאה לאור כספר בשם עקרונות השירה.

דאגלס היה בין הראשונים שתרגמו לאנגלית את הפרוטוקולים של זקני ציון, בשנת 1919.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]