אוסקר ויילד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אוסקר ויילד
16 באוקטובר 1854 – 30 בנובמבר 1900 (בגיל 46)
Oscar Wilde Sarony.jpg
תמונה שצילם נפוליאון סרוני ב- 1882
מקום לידה דבלין, אירלנד
מקום פטירה פריז, בצרפת
מקום קבורה פר לשז, בפריז
ידוע בשל כתיבת מחזות ורומנים, בהם תמונתו של דוריאן גריי, חשיבותה של רצינות ומניפתה של ליידי וינדרמיר
השכלה טריניטי קולג' בדבלין, אוניברסיטת אוקספורד
מקצוע מחזאי, סופר, משורר
דת נוצרי: אנגליקני, בסוף ימיו קתולי
בת זוג קונסטנס לויד

אוסקר פינגאל או'פלאהרטי וילס ויילדאנגלית: Oscar Fingal O'Flahertie Wills Wilde‏; 16 באוקטובר 1854 - 30 בנובמבר 1900) היה סופר, משורר, עיתונאי, מבקר אופנה ומחזאי אירי.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויילד נולד בדבלין בירת אירלנד, לסר ויליאם, מנתח אזניים ועיניים מהטובים באירלנד. לצד עיסוקו ברפואה עסק אביו בחיבור ספרים על ארכאולוגיה ופולקלור. לאביו היו ילדים מחוץ לנישואים, דבר שבא לידי ביטוי בדמויות במחזות השונים של ויילד. אמו, ליידי ג'יין פרנצ'סקה (ספרנצה), הייתה משוררת שעבדה כמתרגמת, והייתה פעילה מאוד בתנועה לעצמאות אירלנד.

בסיום לימודיו בבית הספר המלכותי "פורטורה" (1864 - 1871), למד ויילד לימודים קלאסיים בטריניטי קולג' שבדבלין (1871 - 1874). משסיים בהצטיינות המשיך למגדלן קולג' שבאוניברסיטת אוקספורד (1874 - 1878). בזמן לימודיו באוקספורד, זכה ויילד בפרס "ניודיגייט" (Newdigate Prize) על הפואמה "ראבנה".

בזמן שהותו במגדלן קולג', נודע במיוחד בזכות השתתפותו בתנועות אסתטיות ודקדנטיות. הוא גידל שיער ארוך, קישט את חדרו בנוצות טווס, בחמניות ועוד. בעיקר נודעת מאותה תקופה אהבתו לשושנים ולצבעי השני והארגמן. התבטאותו הראשונה שזכתה לסנסציה לאומית הייתה "אני מתקשה לחיות באופן שיהלום כהלכה את החרסינה הכחולה שלי", ונטען נגדו שהוא מביע בכך רעיונות פגאניים.

הוא הושפע מאוד משני מרצים, הסופרים האנגלים ולטר פייטר וג'ון ראסקין (שהיו בעלי דעות מנוגדות), שדיברו על התפקיד המרכזי של האמנות בחיי היום-יום. במהרה הפך ויילד לסניגור התנועה האסתטית ותמך בעיקרון המרכזי של התנועה - אמנות לשם אמנות. את הדוקטרינה טבע הפילוסוף ויקטור קאוזין, קידם תאופיל גוטייה, והביא לידי מימוש הצייר ג'יימס מק'ניל ויסלר.

ב-1879 התחיל ויילד להרצות על עקרונות האסתטיקה בלונדון. לאחר מכן יצא למסע הרצאות בארצות הברית ובקנדה, וספג שם ביקורות נוקבות. באוקספורד זיכתה אותו תורתו בטבילה במימי הצ'רוול ובהשחתת חדריו. למרות הרדיפה אחריו קנתה לה התורה אחיזה בקרב שכבות מסוימות בחברה.

"הוואספ" (The Wasp), עיתון מסן פרנסיסקו, פרסם קריקטורה שמציגה את ויילד ואת האסתטיציזם באור מגוחך. גם האופרטה "פיישנס" (Patience) (1881) של גילברט וסאליבן לגלגה על התורה שלו. גיבור האופרטה, בנטהורן, מבוסס אמנם על ג'יימס מקניל ויסלר, אולם כמה מגינוניו וממנהגיו לקוחים ללא ספק מוויילד.

התנועה האסתטית הייתה מיוצגת על ידי האסכולה של ויליאם מוריס ודנטה גבריאל רוסטי והייתה בעלת השפעה ארוכת טווח על אמנות העיצוב הבריטית. כאסתטיקן מוביל, הפך ויילד לאחת הדמויות החשובות בזמנו.

בשנת 1881 פרסם ספר שירים, אך שיריו זכו להצלחה בקרב חוג מצומצם בלבד. בשנת 1882 יצא למסע הרצאות נוסף בארצות הברית ולאחר מכן חזר לאנגליה. בשנת 1884 התחתן עם קונסטנס לויד ונולדו להם שני בנים, סיריל (1885) וויוויאן (1886). לאחר מאסרו שינתה אמם את שם משפחתם ל"הולנד".

בין השנים 1887 - 1889 עבד כפרשן בעיתון "פאל מאל גאזט" (Pall Mall Gazette). לאחר מכן הפך להיות עורך עיתון "עולם האישה" (Woman's World). מכניסתו לתפקיד, זכה העיתון להצלחה רבה יותר מאשר קודם, ובמסגרת זו הגה ויילד לראשונה את רעיון הסיפור בהמשכים, כשבכל גיליון מסופר המשך החלק שפורסם בגיליון קודם, דבר שמשך יותר קוראים. במשך תקופה זו פרסם את ספרו המפורסם ביותר, "הנסיך המאושר ואגדות אחרות" (1888). הספר אויר בידי וולטר קריין וג'ייקוב הוד. ויילד הוציא ספר המשך בשם "בית הרימונים", והתבטא כי הספר אינו מיועד לילדי בריטניה ולא לקהל הבריטי.

אוסקר ויילד, 1889

שלוש שנים לאחר מכן, ב-1891, פרסם את הרומן "תמונתו של דוריאן גריי", המתאר את חייו של אדם אשר מבחינה חיצונית נשאר צעיר ויפה לנצח, אך מבחינה פנימית הוא רקוב ומושחת. רבים טענו שיש הקבלה בין עלילת הספר והדמויות המופיעות בו לבין חייו של ויילד. הוא עצמו אמר שהוא רואה בשלוש הדמויות המרכזיות את השתקפותו שלו: "באזיל הולוורד הוא מה שאני חושב שאני. לורד הנרי הוא מה שהעולם חושב שאני. דוריאן הוא מה שהייתי רוצה להיות - בזמן אחר, אולי". "תמונתו של דוריאן גריי" הרשים את הציבור יותר בגלל גישה זו מאשר בזכות האיכויות הספרותיות שלו. בינתיים כתב ויילד מאמרים בנושאי אמנות וב-1891 הוציא שלושה מהם בספר בשם "כוונות" (Intentions).

הסוגות האהובות על ויילד היו קומדיה ודרמה. משנת 1892 הוציא ויילד יצירה חדשה כמעט מדי שנה. הצלחתו הגדולה הראשונה הייתה בקומדיה "מניפתה של ליידי וינדרמיר", שהועלתה בתיאטרון סנט ג'יימס. לאחר מכן פרסם את "אישה ללא חשיבות", "בעל אידאלי" (1895) ו"חשיבותה של רצינות" (1895).

על יכולותיו הספרותיות והדרמטיות שבאו לידי ביטוי בהצגות אלו לא היו עוררין, על אף הניגוד בין הרעיונות שהביע להתנהלותו בפועל. בשנת 1893 סירב המו"ל שלו לפרסם את יצירתו "שלומית", אך היצירה פורסמה שנה לאחר מכן בתמיכת שרה ברנאר בפריז.

ויילד היה ביסקסואל. נטייתו למערכות יחסים עם גברים הייתה ידועה כבר בחייו. מערכת היחסים הראשונה שלו עם גבר הייתה ככל הנראה עם רוברט רוס, שהיה חברו הטוב. בנוסף אליו היה במערכת יחסים עם מספר נערים צעירים, חלקם משוררים לעת מצוא, כמו ג'ון גריי (שככל הנראה היה ההשראה לספרו "תמונתו של דוריאן גריי"), וכן מספר נערים מהמעמד הבינוני והנמוך, חלקם זונות ממין זכר.

הקשר המשמעותי ביותר שלו היה עם הלורד אלפרד דאגלס, שאותו כינה "בוזי" (Bosie). אביו של לורד דאגלס, ג'ון שולטו דאגלס, המרקיז ה-9 מקווינסברי, שרק שנה לפני כן התעמת ללא הצלחה עם שר החוץ (ולימים ראש הממשלה) הלורד רוזברי על מערכת היחסים שניהל עם בנו הבכור פרנסיס הלורד דרמלנירג, לא יכול היה לשאת עוד את הבושה שאפפה אותו כשנודע לו ששניים משלושת בניו הם הומוסקסואלים, והחליט להילחם בקשר שבין ויילד לבנו. הוא יצא למלחמת חורמה בוויילד, אולם לא רצה להתלונן במשטרה על נטיותיו המיניות של ויילד (שהיו אסורות באותה עת על פי חוק בבריטניה בשל "תיקון לאבושר"). לכן החל למרר את חייו של ויילד ולהטרידו; כך למשל חיכה לוויילד מחוץ להצגת הבכורה של המחזה שכתב, "חשיבותה של רצינות", ונתן לו במתנה צרור של לפת על מנת להשפילו. ארבעה ימים לאחר מכן, ב-18 בפברואר 1895, הגיע קווינסברי זועם למועדון "אלבמארל" שבו נהג ויילד לשבת, ודרש לראות אותו מיידית. לאחר שהובהר לו שוויילד אינו במקום, נטל קווינסברי כרטיס ביקור ושירבט עליו מספר מילים (בשגיאת כתיב) שעד היום לא ברור בוודאות מהם; ככל הנראה נכתב בו "מר ויילד, סדומאי (ו)מתחזה" ("Mr. Wilde, posing(&) Somdomite"). לאחר מספר ימים, כשהגיע ויילד וראה את הכרטיס, חשכו עיניו; על פי ריצ'רד אלמן, הביוגרף שלו, הוא חשב שכתוב בו "Ponce & somdomite" (סרסור וסדומאי). לאחר מכן התעקש קווינסברי שהוא כתב "Posing as a somdomite" (מתחזה לסדומאי). ויילד המושפל החליט, על פי עצתו של "בוזי" ולמרות תחנוניהם של פרנק האריס ורובי רוס, לפעול נגד המרקיז.

פסלו של ויילד בכיכר מריון, דבלין

משפטיו של ויילד[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויילד הגיש נגד המרקיז תביעת דיבה. הוא פנה לידידו עורך הדין הנודע ג'ורג' לואיס, אולם לואיס נשכר כבר בידי קווינסברי, ולכן נאלץ להסתפק בעו"ד טרוור המפריז, שרובי רוס המליץ עליו. המפריז היה בקיא פחות בענייני פלילים ועסק יותר בתביעות נזיקין. גם קווינסברי לא זכה לבסוף בשירותיו של לואיס, לאחר שזה התפטר מייצוגו כיוון שהיה חברו הטוב של ויילד ולא יכול היה לפעול נגדו. קווינסברי שכר את אדוארד קרסון, עו"ד אירי ותיק (ולימים שר הצי של בריטניה לאחר התפטרות צ'רצ'יל ב-1915), שהכיר את ויילד עוד מימי לימודיהם במודלן קולג' בדבלין. קרסון לא התרשם מהטריקים של ויילד והביך אותו כשהזכיר לו דברים מימי נערותם. כך, כשנשאל ויילד באיזו שנה נולד, ענה 1856, וקרסון הוכיח מיד שהוא נולד שנתיים לפני כן. לאחר משפט ארוך ומייגע, החליט חבר המושבעים לזכות את קווינסברי מכל אשמה. ויילד הואשם ב"הפקרות רבתי", לשון התקופה ל"הומוסקסואליות", ונעצר ב-6 באפריל 1895 בידי המשטרה.

ב-10 באפריל נפתח המשפט "הכתר נגד אוסקר ויילד". ויילד שכר את סר אדוארד קלארק שייצג אותו. פרקליט המדינה צ'ארלס גיל פתח ותיאר את ויילד כפושע מועד שהשחית את בני הנוער בכך שהפך את המוסריות למילה גסה, הפך את ההדוניזם לכלי משחית, וגרם למספר רב של נערים לקיים יחסים הומוסקסואליים בהשפעתו. הוא הכריז ש"תמונתו של דוריאן גריי" היא "היצירה המושחתת והנתעבת ביותר שנתקלתי בה בימי חיי ובקושי רב קראתי אותה".

כהמשך לתיאורו של ויילד כגורם משחית הקריא צ'ארלס גיל שיר שכתב הלורד אלפרד דאגלס (מאהבו של ווילד הידוע בכינוי "בוזי") בעזרתו של ווילד, בשם "שתי אהבות". הראיה שהכריעה את הכף בנוגע למשפטו של ווילד.

להלן השורות האחרונות בשיר:

Cquote2.svg

"נער יקר, אמור לי מדוע עצוב ונאנח הנך משוטט בעולם אכזר זה? מפציר אני, אמור לי אמת, מה שמך? הוא אמר: שמי הוא אהבה. מיד הראשון הסב עצמו אליי וזעק: שקרן הוא! כי שמו בושה, אך אני אהבה ונגזרה עליי בדידות בגן נאה זה, עד שהגיע ללא הזמנה עם ליל. אני אהבת אמת, אני מלבה את לבבות הנער והנערה באש הדדית. ואז השני באנחה אמר: כרצונך ייעשה, אני האהבה שלא תעז לנקוב בשמה."

Cquote3.svg
– משפטו השני של אוסקר ויילד, 1895
קברו של אוסקר ויילד בפר לשז, פריז

ויילד, שהדבר קומם אותו, פתח בנאום חוצב להבות על "האהבה שלא תעז לקרוא בשמה", תיאר את אהבת אפלטון המבוגר לתלמידיו הצעירים והכריז שהסיפור על דוד ויהונתן זה הסיפור "היפה והטהור ביותר שכתוב בתנ"ך".

להלן תכתיב נאומו של ווילד:

Cquote2.svg

הקטגור: "מהי 'האהבה שלא תעז לנקוב בשמה?'"
ויילד: "'האהבה שלא תעז לנקוב בשמה' במאה הזאת, היא החיבה העמוקה שבין איש מבוגר לבחור צעיר ממנו בשנים, כמו זו ששררה בין דוד ליונתן, זו שאפלטון ביסס עליה את כל הפילוסופיה שלו, וכזאת שתמצא בסונטות של מיכלאנג'לו ושייקספיר. זו חיבה עמוקה ורוחנית, מושלמת כשם שהיא טהורה. במאה זו היא מסולפת, מסולפת עד שניתן לתארה במילים 'האהבה שלא תעז לנקוב בשמה' ואשר בגינה אני נמצא פה כיום. אך היא יפה, היא טובה, היא החיבה בצורתה הנעלה ביותר. אין בה דבר שאינו כדרך קבע. היא אינטלקטואלית והיא שבה ומתקיימת בין גבר מבוגר לבחור צעיר, כאשר הגבר המבוגר ניחן באינטלקט והצעיר בכל השמחה, התקווה ובזוהר של החיים הפרושים לפניו. העולם אינו מבין שכך צריך להיות. העולם לועג לה ולעתים מוקיע את האדם על עמוד הקלון בגינה."

Cquote3.svg
– משפטו השני של אוסקר ויילד, 1895

הקהל באולם הריע לו ממושכות, עד שהשופט איים לפנות את האולם ולהמשיך את המשפט בדלתיים סגורות. חבר המושבעים לא הגיע לידי הכרעה ולא הצליח להרשיע או לזכות אותו. ויילד שוחרר, לפיכך, מהמעצר, אך נדרש לשלם ערבות של 5,000 ליש"ט.

ב-16 במאי נפתח משפטו השני של ויילד ושוב חזרו עורכי הדין על טיעוניהם, הפעם בפני שופט אחר שהנחה קו נוקשה יותר בחקירה הנגדית של קלארק כך שלא היה יכול להגן כיאות על ויילד.

ב-25 במאי 1895 הורשע ויילד ב"מעשי סדום והפקרות רבתי" (gross indecency) ונשפט למאסר של שנתיים עם עבודת פרך בבית הסוהר של לונדון. השופט סר אלפרד ויליס אמר שבכל ימיו בשבתו על כס השיפוט לא נתקל במקרה מזעזע ומחריד שכזה. הוא הוסיף שהעונש שהטיל היה המרבי בחוק ואם רק היה יכול היה משליך את "המושחת הזה לכפל כפליים ממה שגזרתי עליו". בתחילה מנעו ממנו אפילו כלי כתיבה, כך שהוא לא יכול היה לכתוב. במשך שהותו בכלא, כתב ויילד מכתב ארוך לדאגלס. הוא נתן אותו לרוס, ששלח העתקים שלו ל-30,000 איש ששם משפחתם הוא דאגלס. המכתב פורסם ב-1905 (כ-5 שנים לאחר מותו של ויילד), תחת הכותרת הלטינית "ממעמקים" (De Profundis), שנתן לו ויילד עצמו. בשנת 1949 פרסם אותו ויוויאן הולנד בשנית, בתוספת חלקים שלא פורסמו במקור.

כתבי היד של "הטרגדיה הפלורנטינית" ומאמר על סונטות של שייקספיר נגנבו מביתו ב-1895. ב-1904 הועלתה בתיאטרון בברלין, בתרגום לגרמנית, הטרגדיה בת חמשת החלקים, "הדוכסית מפדואה", שכתב ויילד ב-1883 עבור מארי אנדרסון, שלא שיחקה בה בסופו של דבר.

בריאותו של ויילד התערערה מאוד בכלא, ולאחר שחרורו ב-19 במאי 1897 בילה את שארית ימיו חסר כול ביבשת, תחת השם הבדוי סבסטיאן מלמות', תוך שהוא גוזר על עצמו גלות מרצון מהחברה ומחוגים ספרותיים. על ערש דווי המיר את השקפתו הדתית מהנצרות האנגליקנית לקתולית, שהעריץ זה זמן רב.

ויילד נפטר מדלקת קרום המוח ב-30 בנובמבר 1900, בבית מלון בפריז. למחלתו ניתנו סיבות שונות. הביוגרף ריצ'רד אלמן טען שמדובר בעגבת. מרלין הולנד, נכדו של ויילד, חשב שאין זה נכון היות שמחלתו של ויילד לוותה בניתוח. רופאיו, ד"ר פול קלייס וא'קורט טוקר, דיווחו שמצבו החמיר עקב זיהום באוזן[1]. מסופר כי בעת מחלתו אמר ויילד בציניות - "אנוכי והטפט שעל הקיר מנהלים דו-קרב, אחד מאיתנו יצטרך ליפול ראשון".

ויילד נקבר בבית קברות "סימטייר דה באנייה" (Cimetiere de Bagneux) מחוץ לפריז, אך לאחר מכן הועברה גופתו לבית הקברות "פר לשז" (Père Lachaise) שבפריז. ב-1950 הועבר אפרו של רוס, ידידו הנאמן, לקברו של ויילד, במלאת יובל למותו. בקרב חובבי ויילד קיימת מסורת שלפיה נוהגים לנשק את מצבת הקבר בשפתיים מרוחות בליפסטיק[1].

רשימה חלקית של יצירותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • תמונתו של דוריאן גריי (The Picture of Dorian Gray) - תורגם לעברית, ראו רשימה למטה.
  • מניפתה של ליידי וינדרמיר (Lady Windermere's Fan) - תורגם לעברית, ראו רשימה למטה.
  • אישה ללא חשיבות (A Woman of No Importance)
  • חשיבותה של רצינות (The Importance of Being Earnest) - תורגם לעברית, ראו רשימה למטה.
  • בעל אידאלי (An Ideal Husband)
  • שלומית (Salomé) - תורגם לעברית, ראו רשימה למטה.
  • הדוכסית מפדואה (The Duchess of Padua)
  • הנסיך המאושר ואגדות אחרות (The Happy Prince and Other Tales)
    • הנסיך המאושר (The Happy Prince) - תורגם לעברית, ראו למטה.
    • הזמיר והשושנה (The Nightingale and the Rose) - תורגם לעברית.
    • הענק וגנו (The Selfish Giant) - תורגם לעברית.
    • הידיד המסור (The Devoted Friend)
    • הזיקוקית שאין כמותה (The Remarkable Rocket) - תורגם לעברית.
  • בית הרימונים (The House of Pomegranates)
    • המלך הצעיר (The Young King)
    • יום ההולדת של האינפנטה (The Birthday of the Infanta)
    • הדייג ונשמתו (The Fisherman and his Soul)
    • בן הכוכבים (The Star-child)
  • פשעו של לורד ארתור סאביל ועוד סיפורים (Lord Arthur Saville’s Crime and other Stories)

ספריו שתורגמו לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תצלום של אוסקר ויילד מאת הצלם נפוליאון סרוני (1882).
  • ספר האגדות, תרגמו מאנגלית יעקב אורלנד, ציירה אותו בינה גוירץ, ש. זק, ירושלים, 1958
  • אגדות, תרגם מ’ בן-אליעזר, אמנות, פרנקפורט, 1924
  • אגדות וסיפורים, תירגם ח’ תרסי, משרד הביטחון, תל אביב, 1974
  • ארבע יצירות מופת, תירגם מאנגלית והאיר הארות בן ציון בן משה, חנות הספרים, תל אביב, 1998
  • הבלדה מכלא רדינג, מאנגלית - יעקב אורלנד, עקד, תל אביב, 1977
  • בלדה על בית כלא רידינג, תרגום נוסף, מאנגלית - גוסטה ליבנשטיין, אלף, תל אביב, 1975
  • הזיקוקית הנעלה, עברית - אהרון בר, מודן תל אביב 1988
  • הזמיר והשושנה, אגדות וספורים, תרגם מאנגלית - אוריאל אופק, איורים - טטיאנה קופיאן, עם עובד, תל אביב, תשמ"ט 1989
  • חשיבותה של רצינות, מחזה, תרגום - דוד שטיינברג, אור עם, תל אביב, 1988
  • חשיבותה של רצינות, מחזה של קלות ראש לאנשים כבדי ראש, תרגם מאנגלית י"ח טביוב, שטיבל, ורשה, תר"ף 1920
  • הידיד המסור, צירה ליאת בנימיני אריאל, תרגם אהרן בר, מודן, תל אביב, 1988
  • כל השירים, מאנגלית - בן ציון בן משה, חנות הספרים 2003
  • מבחר הסיפורים, עברית - גילה אוריאל, עידית, תל אביב, תשי"ד 1954
  • ממעמקים, תרגם מאנגלית דוד פרישמן, שטיבל, ורשה, תר"ף 1920
  • ממעמקים ; הבלאדה מכלא רדינג, תרגום נוסף, מאנגלית - בן-ציון בן-משה, חנות הספרים, כפר סבא, 2003
  • מניפה של לידי וינדרמיר, מעשה באשה הגונה, מחזה בארבע מערכות, תרגם מאנגלית - י"ח טביוב, שטיבל ורשה, תר"ף 1920
  • מעשיות : א. הזמיר והשושנה ב. הנסיך והדרור ג. הענק רע הלב, תרגום נוסף, תרגם [מאנגלית] בן אברהם, לפיד, ורשה, 1921
  • הנסיך המאושר, איירה: זהבית כרמל ; תרגמה: סיגל אדלר, כרמל, ירושלים, 2008
  • הנסיך המאושר, ציירה ליאת בנימיני-אריאל ; תירגם אהרון בר, מודן תל אביב, 1988
  • הנסיך המאושר, תרגום קודם, אגדות וספורים, עברית - רפאל אלגד, ציורים - צ’ארלס מוזלי, יבנה, תל אביב, 1982
  • ‫ הנסיך המאושר , עברית - שלמה סקולסקי, הציורים - צבי מלבנצ’יק, אל המעיין, תל אביב, תש"ט 1949
  • תמונתו של דוריאן גריי, רומן, עברית - מ’ בן-רפאל, עידית, תל אביב, תשי"ט 1959
  • תמונתו של דוריאן גריי, תרגום נוסף, מאנגלית - טלה בר, אור עם, תל אביב, 1984
  • תמונתו של דוריאן גריי, תרגום נוסף, מאנגלית - בן-ציון בן-משה‬, חנות הספרים, תל אביב, 1998
  • תמונתו של דוריאן גריי, תרגום נוסף, מאנגלית - ליה נירגד, הקדמה והערות - קאמיל קוטי, פן, תל אביב, 2006
  • תמונת דוריאן גריי, תרגום נוסף, תירגם מאנגלית אברהם בירמן, ספרי גדיש, תל אביב, 1959
  • תמונת דוריאן גרי, תרגום נוסף, תרגם מאנגלית י"ח טביוב, טברסקי, תל אביב, תש"ז 1947
  • שלומית, טרגדיה במערכה אחת, תרגם מאנגלית יעקב אורלנד, קריית ספר, ירושלים, 1941
  • סלומה, שלומית, מחזה, תרגמה בשמת אלון, אסטרולוג, 1999
  • על טיפשים וחכמים, שיחון של אוסקר ויילד, עברית - מיכאל הנדלזלץ, טרקלין, תל אביב, 1971
  • הענק האוהב את נפשו, מעשה, תרגום על ידי אליהו מיטוס, כנרת, אודסה, 1918
  • הענק וגנו, תרגום נוסף, ציירה ליאת בנימיני-אריאל, עברית - אהרון בר, מודן תל אביב, 1988
  • הרוח מטירת קאנטרוויל, תרגום - שלי מרון, נוה מונוסון 2001
  • הרוח מטירת קאנטרוויל, הדייג ונישמתו, תירגם אליעזר כרמי, משרד הביטחון, 1974
  • חטאו של לורד ארתור סביל וסיפורים אחרים, תרגמה סיגל אדלר, אחרית דבר מאת עמרי הרצוג, כרמל, 2006

מחזותיו בעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ביוגרפיה:
    • ריצ'רד אלמן, אוסקר ויילד, הוצאת דביר, 1994, תל אביב.
    • ג'ונתן פרייר, אוסקר ויילד - מפורסם ידוע לשמצה, הוצאת מפה.
  • פרנק האריס חיי אוסקר ווילד, הוצאת אסטרולוג, 1999

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 Oscar’s lipstick pilgrims make his grandson see red‏, הסנדיי טיימס, 30 באוקטובר 2005