אמנת רומא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מצב קבלת האמנה במדינות השונות. בירוק: מדינות שאשררו את האמנה, בצהוב, מדינות החתומות, אך לא אשררו את האמנה.

אמנת רומא (אנגלית: Rome Statute of the International Criminal Court) היא אמנה בינלאומית המהווה את מקור הסמכות לפעילותו של בית הדין הפלילי הבינלאומי הפועל בהאג. האמנה נכנסה לתוקף ב-1 ביולי 2002. על האמנה חתומות 139 מדינות, ו-67 מהן אשררו אותה.

עיקרי האמנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיפי האמנה השונים קובעים את סמכויותיו של בית המשפט הבינלאומי הפלילי ומגדירה מהם המעשים שיידונו בפניו כפשעים. אלו כוללים ארבעה סוגים:

  1. פשעי השמדת עם - במטרה מכוונת לפגוע או להרוג בקבוצה על-פי שיוכה האתני, הדתי, הלאומי או הגזעי.
  2. פשעים נגד האנושות - תוקפנות שיטתית נגד אוכלוסייה אזרחית. תחת כותרת זו מצויות עבֵרות רבות, בהן: אונס, אפרטהייד והרעבה.
  3. פשעי מלחמה - פשעים הנעשים במסגרת עימותים אלימים פנימיים ובינלאומיים. תחת כותרת זו נזכרים פשעים כמו: פגיעה מכוונת באזרחים, שלילת זכויותיהם של שבויי מלחמה ולקיחת בני ערובה.
  4. פשע התוקפנות.

בעוד שלושת סוגי הפשעים הראשונים מפורטים ומוסברים בסעיפי האמנה, פשע התוקפנות אינו מפורט והגדרתו ממתינה לתיקון של האמנה, נכון ל-2008. תוכן האמנה מנוסח בצורה מעורפלת עד שניתן לייחס אותו למגוון רחב של פעולות בלתי נמנעות בכל מלחמה, כגון הסעיף שאוסר "פגיעה בכבוד העצמי.‏[1]

סמכות השיפוט המהותית של ביהמ"ש חלה רק לגבי הפשעים הבינלאומיים המנויים בחוקת רומא, אשר בוצעו לאחר התאריך בו החוקה נכנסה לתוקף (ה- 1 ביולי 2002), ואשר נופלים לאחת משלוש הקטגוריות הבאות:‏[2]

(1) הפשע בוצע בשטח מדינה חברה לחוקת רומא או על ידי אזרח של מדינה חברה לחוקה. 

(2) הפשע בוצע בשטח מדינה או על ידי אזרח של מדינה, שאינה חברה לחוקת רומא, שהגישה לביהמ"ש הצהרה לפי סעיף 12(3) לחוקת רומא, המקנה לביהמ"ש סמכות אד-הוק למקרה או למסגרת תאריכים, ובכלל זה לגבי הפשע. הצהרה כזאת התקבלה בביהמ"ש מחוף השנהב, ובעקבותיה נפתחה חקירה. הרשות הפלסטינית ניסתה להגיש הצהרה שכזו ב-2009

(3) הפשע בוצע במסגרת מקרה שהופנה לביהמ"ש על ידי מועצת הביטחון של האו"ם בהחלטה לפי פרק 7 למגילת האו"ם (אשר מסמיך את מועצת הביטחון לכפות על מדינות אמצעים הנחוצים לקידום שלום ויציבות בינלאומיים). עד כה, מועצת הביטחון הפנתה שני מקרים לבית המשפט מכוח פרק 7 לאמנת האו"ם: סודן בגין רצח עם ופשעי מלחמה שבוצעו לכאורה בחבל דרפור (2005), ולוב בגין הפשעים שבוצעו לכאורה על ידי המשטר של מועמר קדאפי בזמן מלחמת האזרחים במסגרת גל המהפכות של "האביב הערבי" (2011).

ישראל והאמנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדינת ישראל חתמה על האמנה ב-31 בדצמבר 2000, אולם לא אישררה אותה (ובכך ביטלה את חתימתה) ואף הודיעה כי לא תעשה כן.

ישראל החליטה לא לאשרר את האמנה לאחר שמדינות ערב ביקשו להוסיף לרשימת העבירות את הסעיף המורה כי העברת אוכלוסייה לשטח כבוש מהווה פשע נגד האנושות. סעיף 8(2)(ב)(8) שהוכנס לאמנת רומא קובע כי העברתה של אוכלוסיית הכובש לשטח הכבוש במישרין או בעקיפין תיחשב כפשע מלחמה.‏[3] ואליו ישראל מתנגדת בעקביות. להבדיל מסעיף 49 לאמנת ז'נבה ה-4 (1949) שישראל צד לה, בה נקבע כי העברת אוכלוסייה מוגנת (היינו אזרחים פלסטינים) לשטח המדינה הכובשת או לכל מדינה אחרת הוא אסור בתכלית (ביהמ"ש העליון "עקף" איסור זה בפס"ד עג'ורי, בהשתמשו בסעיף 78 לאמנת ז'נבה ה-4, לפיו ניתן לתחום/לעצור אוכלוסייה מוגנת בהינתן הכרח ביטחוני מוכח מצד המדינה הכובשת/תופסת). החלטה זו ( (8 (2) (ב) (8) לאמנת רומא) התקבלה אף על פי שישראל הייתה מהיוזמות העיקריות של ייסוד האמנה[דרוש מקור] ואף אישרה אותה.

ארצות הברית חתומה גם היא על האמנה אולם היא הודיעה ב-6 במאי 2002, שאין בכוונתה לאשרר אותה מסיבה זו.‏[4]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יתד נאמן מוסף שבת, כ"ח אדר א' תש"ע, י' פריינד, עמוד 26
  2. ^ בית המשפט הפלילי הבינלאומי - סמכויות שיפוט, מאמר לימוד, אתר עלמ"ה - עמותה לקידום המשפט הבינלאומי ההומניטרי (http://www.alma-ihl.org.il/edu-eds/icc-jurisdiction)
  3. ^ יובל שני ואורנה בן נפתלי "המשפט הבינלאומי- בין מלחמה לשלום", עמ' 257, הוצאת רמות, אוניברסיטת תל אביב.
  4. ^ יתד נאמן מוסף שבת, כ"ח אדר א' תש"ע, י' פריינד, עמוד 18