בית הדין האירופי לצדק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
דגל האיחוד האירופי

בית הדין האירופי לצדק ("ECJ – European Court of Justice") הינו בית המשפט המרכזי של האיחוד האירופי. מושב בית הדין נמצא בלוקסמבורג. פסיקתו של בית הדין מחייבת את מוסדות האיחוד האירופי, מדינות החברות באיחוד, או אנשים פרטיים הפונים אליו להכרעתו, דרך בתי הדין של המדינות החברות באיחוד. בית הדין אמון על פרשנות החקיקה וכן על אכיפת אמנות היסוד של האיחוד האירופי, לרבות פיקוח על חוקיות ההסכמים הבינלאומיים של האיחוד האירופי.

הרכב ושיטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיום מונה בית הדין 28 שופטים, על פי מפתח של שופט אחד לכל מדינה החברה באיחוד. בבית הדין עובדים שמונה פרקליטים ראשיים (Advocates-general), אשר מכינים את המקרים המשפטיים לשימוע בבית הדין, תוך צירוף המלצות לשופטים כיצד לנהוג בכל מקרה העולה לפניהם.

שיטת הפרקליט הראשי הכותב חוות דעת לבית-המשפט, הינה נוהג המאפיין בעיקר את השיטה המשפטית של צרפת. השופטים והפרקליטים הראשיים נבחרים לתקופות כהונה בנות 6 שנים, הניתנות לחידוש מעת לעת. השופטים והפרקליטים הראשיים נבחרים על ידי מדינות האיחוד ונדרשת מהם מיומנות מקצועית גבוהה ויושרה .

בית הדין מנוהל על ידי רשם בית הדין המשמש למעשה כמזכיר הכללי של בית הדין ומנהל בפועל את המחלקות השונות תחת הנחייתו של נשיא בית הדין.

בית הדין יכול לשבת בהרכב מלא הכולל 28 שופטים, או בהרכבים קטנים יותר הכוללים 13 שופטים, חמישה, או שלושה שופטים. בניגוד למשפט המקובל הבריטי, בית הדין המושפע מהשיטה המשפטית הקונטיננטאלית, אינו מחויב לתקדימיו, אם כי הסטייה מתקדימיו של בית הדין היא נדירה למדי. בית הדין האירופי מקפיד עד למאוד, כי פסקי הדין יהיו קצרים ולא מנומקים באריכות. כמקובל בשיטות משפט קונטיננטליות אין בהכרעת הדין עמדות מיעוט אלא מובאת רק הכרעת הרוב כאילו ניתנה פה אחד.

נשיא בית הדין נבחר על ידי צוות השופטים לתקופת כהונה בת שלוש שנים הניתנת לחידוש. הוא אחראי על תפקודו של בית הדין הן בהיבטים המנהליים והן בהיבטים המשפטיים.

סמכות והליכים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמכותו של בית הדין מחייבת את כל המדינות החברות באיחוד האירופי. סמכותו המחייבת של בית הדין הינה סמכות ייחודית במשפט הבינלאומי המצביעה על כך כי המשפט האירופי הינו בעל עליונות על משפטן של המדינות החברות באיחוד.

סמכותו של בית הדין האירופי באה לידי ביטוי בשלושה תחומים עיקריים:

  1. הליך הבקשה להכרעה מקדמית: זהו המקור למרבית ההליכים בבית הדין. המקור של הליך זה הוא בבתי משפט המדינתיים אשר פונים לבית הדין כדי שיכריע בסוגיה משפטית הקשורה במשפט האיחוד שטרם הוכרעה וזאת על פי סעיף 234 של האמנה האירופית (EC). סעיף זה מאפשר לבית הדין להבטיח שהנורמות של משפט האיחוד האירופי יחדרו למערכות המשפט המדינתיות בהתאם לדוקטרינת התחולה הישירה, באופן שהפרשנות המשפטית תהיה אחידה בכל רחבי הקהילה. לאחר שבית המשפט פסק את פסיקתו, והתווה את ההיגיון הכללי, חוזר העניין להכרעתו הסופית של בית המשפט המדינתי עליו מוטלת מלאכת כתיבת פסק דין המתייחס למקרה שלפניו. באופן זה, נמנעת התנגשות ישירה בין פסיקת בית המשפט האירופי לבין ממשלות המדינות החברות, אשר ממילא מחויבות לפעול על פי פסיקת בתי המשפט שלהן עצמן.
  2. תביעות כנגד מדינות חברות על אי-מילוי התחייבות על-פי האמנה: במסגרת סמכות זאת מוסמך בית הדין להחליט אם מדינה החברה באיחוד מילאה את התחייבויותיה על פי הדין של האיחוד. לפני שנציבות מביאה את המקרה לשיפוטו של בית הדין, היא מיידעת את המדינה החברה ומאפשרת לה להגיש את תגובתה כנגד התלונה שהוגשה לגביה. אם המדינה החברה לא מתקנת את הטעון תיקון, אזי הנציבות האירופית או מדינה חברה אחרת מביאה את המקרה לשיפוטו של בית הדין. אם בית הדין פוסק, כי המדינה מחויבת לבצע דבר מה הוא מוציא צו לעשות כן מיידית. אם לאחר זמן מתברר, כי המדינה החברה באיחוד לא ביצעה את החיוב שהוטל עליה, רשאי בית הדין להורות כי המדינה תשלם קנס.
  3. קטגוריה נוספת של פעילות בית הדין הינה תביעות שניתן להגדירן כתביעות "מעין חוקתיות": בית הדין יכול לבקר את חוקיותן של פעולות מוסדות האיחוד כגון המועצה והנציבות, לרבות תקנות, הנחיות והחלטות. במקרה של חריגה מסמכות, הפרה של דרישה פרוצדורלית חיונית, הפרת האמנה, או שימוש לרעה בסמכות יכול בית הדין להכריז על ביטולן של הפעולות המשפטיות שנמצאו כבלתי חוקיות.

סמכות נוספת של בית הדין הינה כבית משפט לערעורים הבוחן את החלטותיו של בית הדין בערכאה ראשונה (Court of First Instance) של האיחוד.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]