היסטוריה של האיחוד האירופי

ערך זה עוסק בהיסטוריה של האיחוד האירופי. אם התכוונתם למידע על ההיסטוריה של אירופה באופן כללי, ראו היסטוריה של אירופה.

האיחוד האירופי הוא התאגדות של 27 מדינות באירופה, המשלבת בתוכה סממנים רבים של מדינה אחת, כגון פרלמנט משותף, כלכלה אחודה, מטבע אחיד בחלק מן המדינות החברות באיחוד, האירו, וסממני ריבונות נוספים.

מקורו של האיחוד האירופי בארגון לשיתוף פעולה בין-מדינתי שנוסד לאחר מלחמת העולם השנייה במטרה לשקם את אירופה ההרוסה ולמנוע מלחמות נוספות ביבשת. אט אט צבר הארגון עוצמה מדינית וכלכלית ובהסכמת המדינות החברות הרחיב את סמכויותיו ואת מספר המדינות המשתתפות בו. בראשיתו הוא נקרא "השוק האירופי המשותף", לאחר מכן "הקהילה האירופית", ולבסוף - עם חתימת אמנת מאסטריכט ב-1992 - "האיחוד האירופי".

שורשים היסטוריים

מאז התמוטטות האימפריה הרומית היו ניסיונות לאחד את אירופה תחת מנהיגות משותפת. ניסיונות אלה בדרך כלל הסתמכו על לגיטימציה שמקורה בכוח צבאי או בירושת השלטון על ידי שליטים מונרכיים, אך לא הצליחו לשרוד בשל השפות והתרבויות השונות באירופה.

הפרנקים, במיוחד תחת קרל הגדול והאימפריה הרומית הקדושה, שלטו באופן מבוזר על חלקים נרחבים באירופה. החל מעליית הערבים ככוח פוליטי בזירה הבינלאומית, הפכה אירופה למזוהה עם הנצרות (בעוד שהמוסלמים כבשו אזורים שהיו מזוהים עם הנצרות קודם לכן, כמו סוריה ומצרים). עם זאת, מלכתחילה היו הנוצרים מפוצלים, בין מזרח למערב. רק לאחר נפילת קונסטנטינופול לידי העות'מאנים ב-1453, הביא החשש מפני כיבוש מוסלמי גם לקריאה הראשונה ליצירת כוח אירופי מאוחד כנגדו. ב-1464 קרא גאורג מפודיבראד, המלך ההוסיטי של בוהמיה לאיחוד הנוצרים כנגד המוסלמים.

במזרח ומרכז אירופה, איפשר איחוד לובלין ב-1569 את איחודן של ליטא ופולין תחת שלטון פדרלי אחד, עם מלך נבחר. איחוד זה היה קיים עד לחלוקת פולין ב-1765.

יוזמה נוספת לאיחוד עמי אירופה העלה ב-1728 האב שארל דה סן פייר, שכתב הצעה הקמת איגוד של 18 מדינות אירופיות ריבוניות, אשר מנהלות שוק משותף, מקיימות גבולות פתוחים ואיחוד כלכלי.

המהפכה האמריקאית (1776) אף היא השפיעה על חזונות ממין זה ולאחריה טענו אישים כגון המרקיז דה לה פאייט תדיאוש קושצ'ושקו בזכות הקמת "ארצות הברית של אירופה". הוגים אחרים בתקופת ההשכלה עסקו ברעיונות דומים. עמנואל קאנט, למשל, התייחס לאפשרות של שלום נצחי (1795) תחת קונגרס אירופי.

נפוליון בונפרטה ניסה ב-1806 להקים אזור מכס של אירופה היבשתית, על מנת לפגוע בסחר הבריטי ולחזק את ההגמוניה הצרפתית באירופה. אזור מכס זה, על מגבלותיו ויתרונותיו, היווה ניסיון ראשון בבעיות המתעוררות בשוק אירופי משותף.

שורשיו היותר קונקרטיים של האיחוד האירופי טמונים בתוצאותיה ההרסניות של מלחמת העולם השנייה ותוצאותיו ההרסניות של משטר הרסני ותוקפני כמשטר הנאצי. תוצאות אלו הובילו לניסיונות שונים למנוע הישנות של אלימות פוליטית, בעיקר על רקע המלחמה הקרה, שבה שתי המעצמות החזיקו נשק גרעיני.

שנות החמישים והשישים

הקהילייה האירופית לפחם ופלדה

ב-18 באפריל 1951 חתמו צרפת, גרמניה המערבית, איטליה, בלגיה, הולנד ולוקסמבורג על הסכם פריז והקימו יחד את קהילת הפחם והפלדה האירופית. יוזמי ההסכם הם ז'אן מונה, פקיד מדינה צרפתי, ושר החוץ הצרפתי רובר שומאן, שפעלו על מנת לאחד את כלכלות אירופה לכלכלה אחת חזקה, כך שיימנעו מלחמות בעתיד.

השוק האירופי המשותף

ב-25 במרץ 1957 נחתם הסכם רומא, ובו נוצר השוק המשותף. בארגון החדש חברות אותן החברות של הקהילייה האירופית. ישראל ניסתה אף היא להצטרף, אם כי בסוף הוחלט שלא להצטרף.

ב-1960 הקימה הממלכה המאוחדת ומספר מדינות נוספות שאינן חברות בשוק האירופי את איגוד הסחר החופשי האירופי- EFTA. ב-1963 מטילה צרפת וטו ובריטניה לא מצטרפת לשוק המשותף.

מהקהילייה לאיחוד

• ב-9 בדצמבר 1991 נחתם הסכם העקרונות לכינון איחוד מלא של חברות הקהילייה האירופית - הסכם מאסטריכט.
• ב-1 בינואר 1993 הופכת הקהילייה האירופית לאיחוד האירופי.
• בשנת 2002 הפך האירו למטבע של כל מדינות האיחוד האירופי, למעט בריטניה, שבדיה ודנמרק. האירו התחזק במהירות שיא, ונשאר כאחד המטבעות החזקים בעולם.

רשימת המדינות באיחוד ושנת הצטרפותן

(למעט מדינות השוק המשותף)

• בריטניה, אירלנד ודנמרק- 1973.
• יוון- 1981.
• ספרד ופורטוגל- 1986.
• אוסטריה, פינלנד ושבדיה- 1995.
• אסטוניה, הונגריה, קפריסין, צ'כיה, ליטא, פולין, סלובקיה, לטביה, סלובניה ומלטה- 2004.
• בולגריה ורומניה- 2007.

גרמניה המערבית התאחדה עם גרמניה המזרחית והפכה לגרמניה, שהיא ממשיכת דרכה של גרמניה המערבית, ולכן לא נחשבה כחברה חדשה.