אנווטאק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מפה של אנווטאק

אנווטאק (גם: אניווטוק; באנגלית: Enewetak או Eniwetok) הינו אטול גדול המורכב מ-40 איים באוקיינוס השקט, ומהווה חלק מאיי מרשל. שטחו היבשתי של האטול הוא 5.85 קמ"ר, והוא מקיף לגונה עמוקה שהיקפה 80 ק"מ. האטול שוכן במערב איי מרשל ונמצא כ-305 ק"מ מערבית לאטול ביקיני. בעבר נהגו להגות את שם האטול באנגלית כ"אניווטוק," אולם בשנת 1974 שינתה הממשלה האמריקאית את ההגייה ל"אנווטאק," הדומה יותר להגייה בקרב אנשי איי מרשל.‏[1]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנן עדויות כי בני אדם התיישבו באטול אנווטאק לפחות במשך 2,000 שנה,‏[2] והאירופאים הראשונים הגיעו לאי בשנת 1794. הייתה זו ספינת הסוחר הבריטית "ולפול" (Walpole), אשר צוותה נתן לאטול את השם "רכס בראון" (Brown's Range), ומכאן שמו היפני של האטול - "אטול בראון." במהלך השנים הגיעו לאטול ספינות מעטות, זאת עד ייסוד הקולוניה הגרמנית באיי מרשל ב-1885. אנווטאק נכבש על ידי יפן, בדומה לשאר איי מרשל, במהלך מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914, וב-1920 העניק חבר הלאומים מנדט על האיים לאימפריה היפנית. היפנים התירו לתושבי האיים לקיים אוטונומיה שלטונית, זאת עד פרוץ מלחמת העולם השנייה.

בנובמבר 1942, הקימו היפנים על האי אֶנְגֵבּי שדה תעופה אשר שימש לתדלוק מטוסים הטסים בין לגונת טרוק לאיים המזרחיים ולכן לא בוצר האי. כאשר נפלו איי גילברט לידי ארצות הברית, נשלחה לאזור החטיבה האמפיבית הראשונה של הצבא היפני הקיסרי על מנת לחזק את ההגנה בו. מתוך 3,940 החיילים שהגיעו לאיי מרשל ב-4 בינואר 1944, הוצבו 2,586 חיילים באטול אנווטאק, עליהם נוספו צוותי אוויר ופועלים, אולם עבודות ביצור האטול לא הושלמו טרם התקיפה האמריקאית. במהלך הקרב שהתחולל בפברואר 1944, כבשה ארצות הברית את האטול בתום מבצע אמפיבי שארך חמישה ימים. הקרב העיקרי במבצע התחולל באי אנגבי, שהיה האתר היפני החשוב ביותר באטול, אך גם באי אניווטוק ובאי פארי, בו שכן בסיס מטוסים ימיים יפני.

עם סיום מלחמת העולם הפכו איי מרשל, ובהם גם אנווטאק, לטריטוריות הנאמנות של האיים הפסיפיים – גוף בניהול אמריקאי ששלט על חלק גדול מאיי מיקרונזיה, וב-1986 הכריזו איי מרשל על עצמאותם. תושבי המקום פונו, לעתים בניגוד לרצונם, והאטול הפך לאתר ניסויים גרעיניים. גופותיהם של חיילים אמריקאים שנפלו בקרב ונקברו באטול נחפרו והובאו למנוחות בחלקות משפחותיהם בארצות הברית, לפני תחילת הניסויים.

בין השנים 1948 ו-1958 נערכו באנווטאק כ-43 ניסויים גרעינים. הניסוי הראשון בפצצת מימן נערך באטול ב-1952 כחלק ממבצע קיסוס (Operation Ivy), והוא הביא להתאיידות האיון אלוגלאב (Elugelab).

כיפת הקקטוס

תושבי המקום הורשו לשוב בשנת 1970, וב-5 במאי 1977 הורתה הממשלה האמריקאית לטהר את האטול מקרינה ופסולת רדיואקטיבית. הטיהור נעשה על ידי עירבוב האדמה המזוהמת והפסולת הגרעינית עם צמנט פורטלנד וקבירתו באחד המכתשים שנוצרו. המכתש שכן בקצה הצפוני של האי רוניט (Runit). עבודות הטיהור נמשכו עד שהפך המכתש לגבעה בגובה 7.6 מ'. או אז כוסתה הגבעה בכיפת בטון, שזכתה לכינוי "כיפת הקקטוס." בשנת 1980 הכריזה ממשלת ארצות הברית על האיים כבטוחים למחייה.

בשנת 2000, הורה בית הדין לנושא הגרעין של איי מרשל לפצות את תושבי אנווטאק בכ-340 מיליון דולר בגין אובדן אדמה, עגמת נפש ובעיות רפואיות שנגרמו מהשימוש באטול וכמו כן בעבור המשך הטיהור הגרעיני. סכום זה אינו כלול בתקציב השנתי בגובה כ-6 מיליון דולר אותו מעבירה ארצות הברית לאיי מרשל לטובת חינוך ובריאות.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Hacker, עמ' 14.
  2. ^ Reese, עמ' 333.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Hacker, Barton C. Elements of controversy: the Atomic Energy Commission and radiation safety in nuclear weapons testing, 1947-1974, University of California Press, 1994. ISBN 9780520083233.
  • Reese, Ernst. "Mammals of Enewetak Atoll," in The Natural History of Enewetak Atoll, Vol II, U.S. Department of Energy, 1987.