חבר הלאומים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

חבר הלאומיםצרפתית: La Société des Nations, בראשי תיבות: SDN או SdN; באנגלית: The League of Nations,‏ LoN) היה ארגון בינלאומי אשר הוקם ב-10 בינואר 1920, לאחר מלחמת העולם הראשונה, על פי החלטה של ועידת השלום בפריז, שהתקבלה ביוזמתו של נשיא ארצות הברית וודרו וילסון. מטרות החבר כללו מניעת מלחמה באמצעות ביטחון קיבוצי, פירוק מנשק, יישוב סכסוכים בין מדינות באמצעות משא ומתן ודיפלומטיה ושיפור הרווחה העולמית.

תפיסת העולם הדיפלומטית שהביאה להקמת חבר הלאומים ייצגה שינוי משמעותי במחשבה המדינית של מאה השנים שקדמו להקמתו. תפיסת העולם הקודמת, מורשתו של קונגרס וינה, ראתה באירופה שדה לבריתות מתחלפות בין המעצמות שהיו קיימות ב-1815, היווצרות מאֲזני כוחות הנשמרים על ידי צבאות חזקים, ובריתות חשאיות. לפי תפיסת העולם החדשה, היה אמור הארגון להיות ממשלתן של הממשלות, ולו תפקיד מוגדר, של יישוב סכסוכים בפורום פתוח הפועל על פי כללים חוקיים. היוזמה להקמת הארגון באה מנשיא ארצות הברית וודרו וילסון, אך כמדינות רבות אחרות, ארצות הברית מעולם לא הצטרפה לחבר הלאומים.

בשונה ממוסד ממשלתי, חבר הלאומים קם ללא כוח צבאי או משטרתי משלו, והיה תלוי למעשה בחסד רצונן של המעצמות החברות בו על מנת שייכפו את החלטותיו בכוחן, דבר שהתקיים רק לעתים נדירות. כך, בשנות השלושים, לא היה חבר הלאומים מסוגל למנוע תוקפנות מצד המדינות הפשיסטיות, והעולם הידרדר אל המלחמה שאותה נועד הארגון למנוע – מלחמת העולם השנייה. מוראות המלחמה הזו והרצון להימנע מחזרה נוספת עליהן היוו את הבסיס להקמתו של הארגון הבינלאומי שהחליף את חבר הלאומים, הלא הוא האומות המאוחדות. ואולם בדומה לקודמו, גם ארגון האומות המאוחדות לא הצליח להתפתח לכדי מוסד ממשלתי עולמי, ואף הוא סובל מחולשות שמונעות ממנו להגשים את מטרותיו.

ארמון האומות בז'נבה, נבנה כמטה חבר הלאומים, כיום בשימוש האו"ם

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרעיון של קהילה עולמית שלווה של אומות תואר בכתבי עמנואל קאנט, בחיבור "השלום הנצחי". הרעיון של חבר אומות נוצר כפי הנראה על ידי שר החוץ הבריטי אדוארד גריי ואומץ בחום על ידי נשיא ארצות הברית וילסון כדרך להימנע משפיכות הדמים שאפיינה את מלחמת העולם הראשונה. יצירת חבר הלאומים הייתה חלק מרכזי בתוכנית ארבע עשרה הנקודות של הנשיא וילסון, שניתנה בנאום שנישא בקונגרס של ארצות הברית בינואר 1918, ובמיוחד בנקודה הארבע עשרה:

"חבר כללי של אומות חייב להיווצר תחת תנאים מסוימים, על מנת לאפשר ערבויות הדדיות לעצמאותן המדינית ושלמותן הטריטוריאלית של אומות קטנות וגדולות כאחת".

וילסון היה בין הדורשים את הכללת הקמת החבר בחוזה ורסאי.

ועידת השלום בפריז קיבלה את ההצעה לכלול את חבר הלאומים, וב-25 בינואר 1919 נוסחה אמנה לחבר. החבר נוצר על פי סעיף 1 לחוזה ורסאי, אשר נחתם ב-28 ביוני 1919. בתחילה נחתמה אמנת החבר על ידי 44 מדינות, שבהן 31 מדינות אשר לקחו חלק במלחמה לצד מעצמות ההסכמה, או שהצטרפו אליהן במהלך הלחימה. על אף שהיה זה וילסון שיזם את הקמת החבר, ועל כך קיבל את פרס נובל לשלום בשנת 1919, ארצות הברית מעולם לא אישררה את אמנת החבר או הצטרפה אליו, בשל נטיות בדלניות בסנאט, ובמיוחד מצד המנהיג הרפובליקני המשפיע הנרי קבוט לודג'.

החבר התכנס לראשונה בלונדון ב-10 בינואר 1920. פעולתו הראשונה הייתה לאשר את חוזה ורסאי, ובאופן זה לסיים רשמית את מלחמת העולם הראשונה. עד מהרה עבר מטה החבר לז'נבה, שם התכנסה האספה הראשונה של המליאה הכללית של החבר ב-15 בנובמבר 1920.

סמלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמל המחומש הרשמי למחצה של חבר הלאומים

לחבר הלאומים לא היה דגל רשמי או לוגו. הצעות לקבלת סמל רשמי נעשו במהלך תחילת פעולת החבר, אך המדינות החברות לא הגיעו מעולם להסכמה בשאלה זו. עם זאת, ארגונים שפעלו במסגרת החבר השתמשו במבחר של סמלים ודגלים בפעולותיהם. בשנת 1929 התקיימה תחרות בינלאומית על מנת למצוא סמל, אך נכשלה. אחת הסיבות לכישלון זה היה חששן של המדינות החברות מכוחו של הארגון.

לבסוף, בשנת 1939, נמצא חותם רשמי-למחצה: שני כוכבים מחומשים בתוך מחומש כחול. המחומש והכוכבים אמורים היו לסמל את חמש היבשות וחמשת הגזעים המיוחסים למין האנושי. בתוך קשת מעל ומתחת למחומש הופיעו שמות החבר באנגלית ובצרפתית. דגל זה הונף על בניין החבר בתערוכה העולמית של ניו יורק (1939).

מבנה החבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

לחבר היו שלושה ארגונים מרכזיים: מזכירות, בהנהגתו של המזכיר הכללי, ומושבה בז'נבה, מועצה ומליאה, וכן סוכנויות וועדות רבות. לאישרורה של פעולה כלשהי נדרשה הן החלטה פה אחד על ידי המועצה, והן הצבעת רוב במליאה.

המזכירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המזכירות הייתה אחראית להכנת סדר היום למועצה ולמליאה, ולפרסומם של דוחות מן הדיונים, ולעניינים אחרים שבשגרה, כגון מתן דוח שנתי על פעילותו הכוללת של הארגון. במהלך פעילות החבר פעלו המזכירים הכלליים הבאים:

תקופת כהונה שם מדינת מוצא
19201933 סר ג'יימס אריק דרמונד בריטניה
19331940 ז'וזף אבנול צרפת
19401946 שון לסטר אירלנד

המועצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מועצת החבר הייתה בעלת הסמכות לטפל בכל עניין הנוגע לשלום העולם. המועצה החלה את פעולתה כשלה ארבע חברות קבועות – בריטניה, צרפת, איטליה והאימפריה היפנית, וארבע חברות זמניות, המתחלפות אחת לשלוש שנים. הרכב זה השתנה כאשר גרמניה הוכנסה כחברה קבועה, ואילו מספר החברות הלא קבועות גדל לתשע מתוך חמש עשרה מדינות. ארצות הברית אמורה הייתה להיות החברה הקבועה החמישית, אך היא מעולם לא הצטרפה לחבר.

המועצה נפגשה לישיבות קבועות ארבע פעמים בשנה, ולעתים לישיבות שלא מן המניין. בסך הכול נפגשה המועצה 107 פעמים במהלך השנים שבין 1920 ו-1939.

המליאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לכל חברה בחבר היה קול אחד במליאה. חברות בודדות לא תמיד שמרו על נציגות קבועה בז'נבה. המליאה התכנסה אחת לשנה בחודש ספטמבר.

גופים אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לחבר הייתה סמכות פיקוח על בית המשפט הבינלאומי, וגופים וועדות אחרים שנועדו לטפל בבעיות בינלאומיות שוטפות. אלו כללו את ועדת פירוק הנשק, ארגון הבריאות העולמי, ארגון העבודה הבינלאומי, ועדת המנדטים, הוועד המרכזי לעניין האופיום, הוועדה לענייני פליטים והוועדה לענייני עבדות. בעוד שהחבר עצמו נראה מבחינה היסטורית ככישלון, חלק מן הוועדות שפעלו במסגרתו הגיעו להישגים במסגרת המנדט שניתן להן.

  • הוועדה לפירוק הנשק: השיגה הסכמה ראשונית מבריטניה, צרפת, איטליה ויפן להגביל את גודלו של הצי שלהן. עם זאת בשנת 1923 סירבה בריטניה לחתום על הסכם לפירוק נשק, והסכם קלוג-בריאן שנוצר על ידי הוועדה בשנת 1928 נכשל במטרתו להוציא את המלחמה אל מחוץ לחוק. הוועדה נכשלה באופן מוחלט לעצור את ההתחמשות ההדדית של מדינות העולם בשנות השלושים, ובמיוחד בנוגע לגרמניה, יפן ואיטליה.
  • ועדת המנדטים: הוועדה פיקחה על המנדטים שנתן חבר הלאומים, ואף אירגנה משאלי עם בטריטוריות שנויות במחלוקת על מנת שתושביהן יקבעו לאיזו ארץ ברצונם להצטרף. במיוחד ידוע המשאל שנערך בחבל הסאר בשנת 1935.
  • הוועדה המתמדת לענייני האופיום: הוועדה נוסדה על מנת לפקח על מניעת ייצור האופיום ומוצריו והסחר בהם. הוועדה יצרה שיטה לפיקוח על הייצוא הבינלאומי, וסחר הסמים הבינלאומי.
  • הוועדה לענייני פליטים בראשותו של פריטיוף נאנסן: הוועדה פיקחה על החזרתם למולדתם ושיקומם של 400,000 פליטים ושבויי מלחמה לשעבר, שרובם הוחזקו ברוסיה עם סוף מלחמת העולם הראשונה. הוועדה יצרה מחנות בטורקיה בשנת 1922 על מנת לטפל במשבר פליטים במדינה זו ולמנוע רעב ומחלות. היא ייסדה גם את מוסד "דרכון נאנסן" שניתן לאנשים שנעקרו ממולדתם והיו חסרי דרכון אחר.
  • הוועדה לענייני העבדות: מטרתה הייתה להעביר את העבדות מן העולם, ולהילחם בסחר בנשים וסחר הסמים הבינלאומי, במיוחד בסחר באופיום. היא הצליחה בשחרורם של 200,000 עבדים בסיירה ליאון וניהלה פשיטות כנגד סוחרי סמים במטרה להפסיק את העבדות באפריקה. היא הצליחה להוריד את שיעור המוות של פועלים בטנגנייקה מ-55% ל-4%. בחלקים אחרים של העולם עקבה הוועדה אחרי הזנות והסחר בסמים על מנת לנסות ולשלוט בפעילויות אלו.

חלק ממוסדות אלו הועברו לאו"ם לאחר מלחמת העולם השנייה. בנוסף לארגון העבודה הבינלאומי, בית הדין העולמי הפך לארגון של האו"ם, וכך גם ארגון הבריאות הבינלאומי.

מנדטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מנדט חבר הלאומים

המנדטים של חבר הלאומים נוסדו על פי סעיף 22 לאמנת חבר הלאומים. טריטוריות אלו היו חלקים של האימפריה הגרמנית והאימפריה העות'מאנית אשר הושמו תחת השגחת החבר. היו שלושה סוגי מנדטים.

  • סוג "A": טריטוריה אשר "הגיעה לשלב התפתחותי שבו קיומה כמדינה עצמאית יכול להיות מוכר על תנאי, בכפוף לסיוע מנהלי שיינתן על ידי "מקבלת המנדט" עד ליום בו תוכל לעמוד ברשות עצמה. אלו היו בעיקר חלקים מן האימפריה העות'מאנית לשעבר.
  • סוג "B": טריטוריה אשר הייתה ב"שלב בו מקבל המנדט צריך להיות אחראי למינהל עד שיבשילו תנאים שיבטיחו את חירות המצפון והדת, ושמירת הסדר האזרחי והמוסר הציבורי, ויימנע סחר העבדים, הנשק, המשקאות החריפים, והאימונים הצבאיים לכל מטרה שהיא פרט להגנתה של הטריטוריה, ומתן אפשרות לסחר חופשי עם חברים אחרים בחבר הלאומים".
  • מנדט מסוג "C" ניתן לטריטוריות בהן: "בשל מיעוט האוכלוסייה או גודלה הקטן של הטריטוריה או ריחוקה ממרכזי הציבילזציה, או אי שלמותה הגאוגרפית של הטריטוריה ונסיבות אחרות, מוטב יהיה אם תישלט על ידי חוקי המנדט".

טריטוריות אלו נשלטו על ידי "מקבלות המנדט" כבריטניה (אשר קיבלה את המנדט על ארץ ישראל ודרום מערב אפריקה, עד שאלו נמצאו כשירות לקבלת שלטון עצמי). היו ארבע עשרה טריטוריות שנשלטו על ידי שש חברות בחבר: בריטניה, צרפת, בלגיה, ניו זילנד, אוסטרליה ויפן. בפועל התייחסו מקבלות המנדט לטריטוריות אלו כמושבות לכל דבר, ואלו לא קיבלו את עצמאותן המעשית אלא לאחר מלחמת העולם השנייה, בתהליך שנמשך עד לשנות התשעים. לאחר פירוקו של החבר עברו מקצת הטריטוריות (בעיקר אלו מסוג "C") לנאמנותו של האו"ם (כיום זכו כל הטריטוריות הללו לעצמאות).

בנוסף למנדטים החבר עצמו שלט בחבל הסאר במשך חמש עשרה שנה, עד להשבתו לידיה של גרמניה לאחר משאל עם, ובעיר החופשית דנציג בין 15 בנובמבר 1920 עד 1 בספטמבר 1939, אם כי תפקיד הנציב העליון מטעם החבר בדנציג היה מוגבל להסדרת יחסיה עם פולין, ולא כלל התערבות בענייניה הפנימיים של העיר. כך, לדוגמה, לאחר שנת 1933 שלטה המפלגה הנאצית בעיר והעבירה חקיקה אנטי יהודית. הנציב העליון מטעם החבר, שון לסטר מחה בפני הממשלה בדנציג על החקיקה, אך לא יכול להתערב בכך.

הצלחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקובל לחשוב כי החבר נכשל במשימתו להשיג פירוק מנשק, למנוע מלחמה ליישב סכסוכים באמצעות דיפלומטיה ולשפר את הרווחה העולמית. עם זאת היו לחבר מספר הצלחות משמעותיות.

  • איי אולנד: איי אולנד מצויים בין שבדיה לפינלנד ומונים כ-6,500 איים. באיים אלו דוברת האוכלוסייה את השפה השבדית, אך פינלנד רכשה בהם ריבונות בשנים הראשונות של המאה העשרים. משנת 1917 ואילך רוב התושבים ביקשו להפוך לחלק משבדיה. פינלנד סירבה לוותר על ריבונותה באיים. הממשלה השבדית העלתה את הנושא בפני החבר בשנת 1921, וראש הממשלה הסוציאל-דמוקרט, היאלמר ברנטינג הותיר את ההכרעה בעניין לחבר הלאומים. לאחר בחינה מדוקדקת החליט החבר כי איים אלו יישארו חלק מפינלנד, אך יקבלו אוטונומיה, ובכך מנע מלחמה בין שתי הארצות.
  • אלבניה: הגבול בין אלבניה ויוגוסלביה נותר שנוי במחלוקת לאחר ועידת השלום בפריז, וכוחות יוגוסלביים כבשו טריטוריה שנחשבה לאלבנית. לאחר מאבקים בין אנשי שבטים אלבניים ובין הכוחות היוגוסלביים, פלשו היוגוסלבים לעומקה של אלבניה. החבר שלח ועדה של נציגים לבחון את המצב. הוועדה פסקה לטובת אלבניה, ויוגוסלביה נסוגה תחת מחאה בשנת 1921.
  • שלזיה עילית: חוזה ורסאי הורה על משאל עם בשלזיה עילית על מנת לקבוע האם הטריטוריה תהיה חלק מגרמניה או מפולין. ברקע הדברים אפליה של המיעוט הפולני שהובילו למהומות ולמרידות בשנים 1919 ו-1920. במשאל העם השתתפו כחצי מיליון אנשים, וכשישים אחוז מתוכם הכריעו בעד הצטרפות לגרמניה. תוצאה זו גרמה לאלימות נוספת, והחבר נקרא להתערב שוב. בסופו של דבר הוחלט כי החבל יחולק. החלטה זו התקבלה על ידי שתי הארצות, ורוב תושבי החבל.
  • ממל: עיר הנמל ממל (כיום קלאיפדה) והאזור שמסביב לה הושמו תחת השגחת החבר לאחר מלחמת העולם הראשונה ונשלטו על ידי גנרל צרפתי למשך שלוש שנים. עם זאת האוכלוסייה הייתה ברובה ליטאית והליטאים תבעו את הטריטוריה, ואף פלשו אל העיר בשנת 1923. החבר בחר להעביר את הקרקע שמסביב לעיר לריבונות ליטאית, אך הנמל עצמו נותר אזור בינלאומי. ליטא הסכימה לכך. בעוד שההחלטה יכולה להראות ככישלון בכך שהחבר נתן פרס למעשה אלימות, הסדר העניין ללא שפיכות דמים נחשב להישג כשלעצמו.
  • יוון ובולגריה: לאחר שתקרית גבול בין זקיפים יוונים ובולגרים בשנת 1925 הביאה לסכסוך מזוין, פלשו היוונים לשטח בולגריה. בולגריה הורתה לחייליה שלא להתנגד, ופנתה אל החבר כי יכריע במחלוקת. החבר גינה את הפלישה היוונית וקרא לנסיגה ומתן פיצויים לבולגריה. יוון צייתה אך התלוננה על האפליה בין הטיפול שניתן לעניין זה ובין הטיפול בפלישה של איטליה לאי קורפו.
  • חבל הסאר: חבל הסאר היה מחוז שנוצר מחיבורם של חלקים מפרוסיה וריינלנד-פאלץ, על ידי חוזה ורסאי. משאל עם נערך לאחר חמש עשרה שנות שלטון של חבר הלאומים, על מנת להכריע האם האזור יינתן לגרמניה או לצרפת. 90.3% מתושבי החבל רצו להצטרף לגרמניה, והוא שב לריבונות גרמנית בשנת 1935.
  • מוסול: החבר יישב בהצלחה סכסוך בין טורקיה ועיראק על השליטה בעיר מוסול בשנת 1924. החבר פסק לטובת עיראק, וטורקיה קיבלה את הפסיקה.
  • הצלחות אחרות: החבר נאבק בסחר באופיום ובסחר בנשים והצליח לסייע לפליטים, במיוחד בטורקיה, בשנים שקדמו לשנת 1926. אחד מהחידושים שיצר החבר היה יצירת "דרכון נאנסן" - תעודה מזהה מוכרת מבחינה בינלאומית שניתנה לפליטים חסרי מדינה המכירה בהם כאזרחיה. רבות מהצלחות החבר הושגו על ידי הארגונים שפעלו במסגרתו.

חולשתו של הארגון[עריכת קוד מקור | עריכה]

"האבן החסרה בגשר" - קריקטורה שפורסמה במגזין הבריטי פאנץ' ב-1920, המצביעה על סירובה של ארצות הברית להשתתף בחבר הלאומים, שהיה פרי יוזמתה, כסיבה לחולשתו

בראייה היסטורית, היה חבר הלאומים כישלון. פרוץ מלחמת העולם השנייה היווה את הסיבה המיידית לסיום פעולת החבר, אך היו מגוון של סיבות אחרות, ויסודיות, הנעוצות בכשלים מהותיים ברעיונות שעמדו מאחורי חבר הלאומים.

חבר הלאומים, כמו האו"ם, היה ללא כוח צבאי עצמאי, ונשען על המעצמות שתאכופנה את החלטותיו, והמעצמות לא ששו לעשות כן. סנקציות כלכליות, שהיו צורת הענישה החמורה ביותר שיכל החבר להטיל, למעט הפעלת כוח צבאי, היו קשות לאכיפה, וללא השפעה של ממש על ארצות היעד, מכיוון שאלו יכלו לסחור עם המדינות הרבות (ובראשן ארצות הברית) שלא היו חברות בחבר הלאומים.

שתי החברות החשובות בחבר, בריטניה וצרפת, לא ששו להפעיל את הסנקציות, והיו מעוניינות עוד פחות לתרום מכוחן הצבאי על מנת לקדם את מטרות החבר. זמן קצר לאחר מלחמת העולם הראשונה היה חלק ניכר מאוכלוסיית מדינות אלו בעל נטיות פציפיסטיות. המפלגה השמרנית הבריטית העדיפה לפעול במישור הבינלאומי מבלי לערב את חבר הלאומים. בסופו של דבר, הן בריטניה והן צרפת נטשו את עקרון הביטחון הקולקטיבי לטובת פייסנות אל מול האיום הגובר מצד גרמניה של אדולף היטלר.

הייצוג בחבר היווה לעתים קרובות בעיה. אף שהחבר התעתד להקיף את כל אומות העולם, היו רבות שלא הצטרפו, או שהצטרפו לתקופה מוגבלת, ובראשן ארצות הברית. דבר זה פגם מאוד בכוחו של החבר. על אף שהיה זה הנשיא וילסון אשר יזם את הקמת החבר, הצביע הסנאט של ארצות הברית ב-19 בינואר 1919 שלא להצטרף לחבר. השבץ שבו לקה וילסון מנע ממנו את קידום הצטרפות ארצות הברית לחבר הלאומים.

החבר הוחלש עוד כאשר המעצמות הפשיסטיות עזבו את שורותיו בשנות השלושים. יפן החלה את פעילותה כחברה קבועה במועצת החבר, אך ראתה את החבר כאירוצנטרי ופרשה בשנת 1932. איטליה החלה אף היא כחברה קבועה במועצה, אך פרשה בשנת 1937. החבר קיבל לשורותיו את גרמניה בשנת 1926, והכריז כי היא "מדינה רודפת שלום", אך עם עליית היטלר לשלטון בשנת 1933 פרשה גרמניה מחברותה. ברית המועצות הייתה חברה משנת 1934 על מנת ליצור משקל נגד אל מול גרמניה שפרשה מן החבר בסמוך לכך, אך זמן קצר לאחר פרוץ מלחמת החורף כנגד פינלנד, ב-14 בדצמבר 1939, פרשה מן החבר.

הנייטרלית המוצהרת של החבר התפרשה לעתים קרובות כחוסר יכולת להגיע להחלטה. אמנת החבר דרשה הצבעה פה אחד של תשע (ולאחר מכן חמש עשרה) המדינות החברות במועצה על מנת לתת תוקף חוקי להחלטה, כך שהיה קשה להגיע להחלטה חד משמעית בעניינים רבים. תהליך ההחלטה דרש זמן רב. כמה מן ההחלטות דרשו אף אישור פה אחד של המליאה.

חולשה נוספת של החבר הייתה כי הוא ניסה לייצג את כל האומות, אך כל חברה בשורותיו ניסתה לקדם את ענייניה היא, ולא ראתה את עניינו של החבר כעניינה. חוסר הרצון לתרום כוחות לפעולות הצבאיות של החבר הוא דוגמה טובה לעניין זה. אם היה החבר מראה נחישות צבאית בתחילת פעולתו, היו הדיקטטורים זהירים יותר במילוי אחר החלטותיו לאחר מכן. כשלונותיו של החבר היו בין הגורמים לפרוץ מלחמת העולם השנייה.

כשלונות ספציפיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חולשתו הכללית של החבר מודגמת היטב בכשלונותיו אלו.

  • צ'שין (טשין): עיירה קטנה בין פולין וצ'כוסלובקיה, בעלת חשיבות בשל מכרות הפחם שבה. הפולנים והצ'כים נלחמו על שליטה בעיר בשנת 1919. החבר התערב, והחליט כי השליטה בעיר תהיה לפולין, פרט לאחד מפרבריה שנמסר לצ'כוסלובקיה, ודווקא בפרבר זה היו מכרות הפחם העשירים יותר. העיר חולקה לצ'שין הפולנית וטשין הצ'כית. פולין סרבה לקבל החלטה זו, ועל אף שהאלימות לא נמשכה, הרי שהוויכוח והסכסוך נמשכו עוד עשרים שנה לאחר מכן.
  • וילנה: לאחר מלחמת העולם הראשונה, הן פולין והן ליטא קיבלו את עצמאותן מחדש, לראשונה מאז שנת 1795. אף על פי שלשתי הארצות היסטוריה של איחוד מדיני משותף, הלאומנות הגוברת מנעה את איחודן לפדרציה. העיר וילנה הפכה לבירת ליטא, על אף שרבים מתושביה היו פולנים אתנים.
במהלך המלחמה הפולנית סובייטית בשנת 1920 הצבא הפולני קיבל את השליטה בעיר. על אף שלפולנים הייתה טענה לגיטימית לריבונות בעיר, דרש חבר הלאומים את נסיגת הפולנים. הפולנים סרבו, העיר וסביבותיה הוכרזו כמדינה עצמאית בשם "ליטא המרכזית" וב-20 בפברואר 1922 הפרלמנט המקומי הכריז על איחוד עם פולין. באופן תאורטי היה על צבאות בריטניה וצרפת שהיו בקרבת מקום להתערב ולאכוף את החלטת החבר. אך הצרפתים סירבו ליצור סכסוך עם פולין שנראתה כבעלת ברית בעלת ערך בסכסוך עתידי עם גרמניה, ובריטניה לא הייתה מוכנה לפעול לבדה. בריטניה וצרפת שתיהן ראו בפולין כמדינת חיץ בין אירופה לבין ברית המועצות. כך החזיקו הפולנים בוילנה עד לשנת 1939.
ליטא סירבה לקבל את ריבונות פולין בוילנה, והתייחסה אליה כבירתה. רק בשנת 1938 נוצרו יחסים דיפלומטיים בין שתי המדינות, וליטא קיבלה דה פקטו את החזקתה של פולין בווילנה.
  • חבל הרוהר: לפי חוזה ורסאי היה על גרמניה לשלם פיצויי מלחמה, ובשנת 1922 לא יכלו עוד הגרמנים לעמוד בתשלומים שהושתו עליהם. בשנת 1923 בלגיה וצרפת החליטו לפעול, ופלשו ללבה התעשייתי של גרמניה, חבל הרוהר, על אף שהייתה זו הפרה של כללי חבר הלאומים. צרפת הייתה חברה בכירה בחבר, ובריטניה סירבה לפעול כנגד בעלת בריתה הקרובה, כך שאל מול הפרה זו של כללי החבר לא נעשה דבר. היה זה תקדים לפיו לא יפעל החבר כנגד מעצמה, ולפיו כל מעצמה יכולה לפעול כנגד כללי החבר.
  • קורפו: סכסוך גבולות שנותר לאחר מלחמת העולם הראשונה היה בין יוון ואלבניה. "ועידת השגרירים", גוף דה פקטו של החבר, התבקש להסדיר את הסכסוך. הוועידה מינתה את הגנרל האיטלקי אנריקו טליני על מנת לפקח על נושא זה. בעודו בוחן את צדו היווני של הגבול נרצח טליני. המנהיג האיטלקי בניטו מוסוליני רתח מזעם, ודרש כי היוונים ישלמו פיצויים ויוציאו להורג את הרוצחים. היוונים לא ידעו מיהם הרוצחים.
ב-31 באוגוסט 1923 כוחות איטלקיים כבשו את האי קורפו, שהיה בריבונות יוונית, תוך שהם הורגים חמישה עשר אנשים. בתחילה גינה החבר את הפלישה, אך המליץ כי יוון תשלם פיצויים, שיוחזקו בנאמנות על ידי החבר עד שיימצאו הרוצחים. מוסוליני, על אף שהסכים לתנאים אלו בתחילה, ניסה לשנותם. באמצעו ועידת השגרירים גרם לחבר לשנות את החלטתו. התשלומים בוצעו על ידי יוון לאיטליה באופן ישיר ומיידי, ומוסוליני יכל לסגת מקורפו כמנצח. חבר הלאומים הוכיח כי הוא נכנע להפעלת כוח מצידו של דיקטטור, ובכך יצר תקדים מסוכן ומזיק.
  • משבר מנצ'וריה: משבר מנצ'וריה היה אחד הכשלונות הגדולים של החבר והיה זרז לפרישתה של יפן מן החבר. בשנת 1931 היפנים שלטו במסילת הרכבת המנצ'ורית הדרומית בחבל מנצ'וריה שהיה אז חלק מסין. הם טענו שחיילים סינים חיבלו בפסי הרכבת, אשר הייתה נתיב תנועה ומסחר עיקרי בין המדינות. בתגובה הצבא היפני פעל בניגוד להוראות ממשלתו, וכבש את כל חלק מנצ'וריה, תוך שהוא קורא לו "מנצ'וקואו". בשנת 1932 הופצצה העיר שאנגחאי על ידי כוחות ים ואוויר יפנים.
הממשלה הסינית קראה לעזרת החבר, אך פקידי החבר נאלצו לבצע את הנסיעה הארוכה מאירופה לעברו האחר של העולם, והדבר לא התבצע במהירות. כאשר הגיעו מצאו מצב בו טוענים הסינים כי היפנים פלשו שלא כחוק, בעוד שהיפנים טוענים כי הם שומרים על השלום בחבל ארץ מוכה מלחמה. למרות מעמדה של יפן בחבר קבע הדו"ח של הפקידים כי יפן פעלה שלא כשורה, והחבר דרש את החזרתה של מנצ'וריה לסין. אך בטרם הובא הדוח למליאה, הכריזה יפן על כוונתה לפלוש לחבלי ארץ נוספים בסין. כאשר הצביעה המליאה על קבלת הדו"ח ברוב של 42 כנגד קולה הבודד של יפן, פרשה יפן מן החבר. סנקציות כלכליות שהוטלו היו חסרות משמעות, מאחר שרוב סחר החוץ של יפן היה עם ארצות הברית אשר לא הייתה חברה בחבר, ובריטניה רצתה לשמור על יחסיה הטובים עם יפן ולא פעלה לאכיפת הסנקציות. שוב הוכיח החבר כי הוא חסר אונים כנגד שימוש בכוח על ידי מעצמה.
  • מלחמת הצ'אקו: החבר נכשל בנסיון למנוע את מלחמת הצ'אקו בין בוליביה ופרגוואי בשנת 1932 בנוגע לריבונות בחבל הצ'אקו שבין שתי המדינות, שנחשד כי הוא עשיר בנפט. סכסוכי גבול במהלך שנות העשרים הפכו למלחמה כוללת ב-1932 כאשר הצבא הבוליביאני התקיף את כוחות פרגוואי בצ'אקו. פרגוואי עתרה לחבר הלאומים, אך החבר לא נקט בפעולה כלשהי, מן הסיבה שהוועידה הפן אמריקנית הציעה את עצמה כמתווכת בסכסוך.
המלחמה הייתה אסון לשתי המדינות, וגרמה ל-100,000 הרוגים משני הצדדים ולאסון כלכלי וחברתי לכל המעורבים בה. כאשר נחתמה הפסקת האש ב-12 ביוני 1935 פרגוואי הייתה שליטתו של הצ'אקו.
  • מלחמת האזרחים בספרד: בשנת 1936 פרץ סכסוך בין ה"לאומנים" וה"רפובליקנים" בספרד. אלוארז דל ואיו שר החוץ הרפובליקני הספרדי פנה אל החבר בספטמבר 1936 וביקש להגן על שלמותה הטריטוריאלית ועצמאותה הפוליטית של ספרד. החבר סירב להתערב, על אף שכוחות זרים הוזרמו לספרד להתערב לצידם של שני הצדדים.
חבר הלאומים גינה את תוקפנותה של איטליה והטיל עליה סנקציות כלכליות בנובמבר 1935, אך היו אלו פעולות מן השפה ולחוץ, ולא הייתה להן כל השפעה.
  • התחמשותן של מדינות הציר: החבר היה חסר אונים ושמר על שתיקה אל מול המאורעות העיקריים שהובילו אל מלחמת העולם השנייה, כגון כניסת הצבאות הגרמניים לחבל הריין שאמור היה להיות מפורז, כיבושו של חבל הסודטים וסיפוחה של אוסטריה. התחמשותן של מדינות הציר עברה ללא כל פעולה של ממש מצד החבר. נציג החבר בדנציג לא יכל להתמודד עם הדרישות הגרמניות לריבונות בעיר, ובכך תרם להצתת הניצוץ שהביא לפריצתה של מלחמת העולם השנייה.

פירוקו של החבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה היה ברור שהחבר סיים את תפקידו ההיסטורי, והוא מניעתה של מלחמת עולם נוספת. לא ניתן היה לכנס את המליאה או את המועצה של החבר, והמזכירות בז'נבה הופחתה לצוות שלדי. החלטתו האחרונה של חבר הלאומים הייתה קריאה למדינות החברות בו לסייע לפינלנד ב"מלחמת החורף".

לאחר כשלונו במניעת מלחמה אחת, הוחלט ליצור גוף חדש שימלא את תפקידי החבר, אך יימנע מן הכשלים שליוו את פעולת החבר. גוף זה היה האו"ם. רבים מגופי החבר הפכו למוסדות של האו"ם והמשיכו בתפקודם. בכינוס של המליאה בשנת 1946 הכריז החבר באופן רשמי על פירוקו, והעביר לרשות האו"ם את כל סמכויותיו, המנדטים שלו וארגוניו.

מבנה האו"ם נועד להפוך אותו לאפקטיבי יותר מן החבר. בעלות הברית העיקריות במלחמת העולם השנייה (ארצות הברית, בריטניה, צרפת, סין וברית המועצות) הפכו לחברות קבועות במועצת הביטחון של האו"ם והעניקו למעצמות הגדולות סמכויות והשפעה מעבר לאלו שהיו להן במועצת החבר. החלטות מועצת הביטחון מחייבות כל מדינה חברה באו"ם, אך בניגוד למועצת החבר לא נדרשת החלטה פה אחד, כי אם ניתנה זכות וטו לחברות הקבועות על מנת לשמור על האינטרסים החיוניים שלהן. בדומה לכך אין לאו"ם כוח צבאי משלו, אך האו"ם הצליח הרבה מעבר להצלחת חבר הלאומים בגיוס כוחות צבא מחבריו, כפי שהיה במלחמת קוריאה או בכוחות שמירת השלום ברחבי העולם. סנקציות כלכליות שמטיל האו"ם ניתנות לאכיפה הרבה יותר מן הסנקציות שהטיל החבר. האו"ם הצליח יותר מן החבר לקבל לשורותיו את רוב מדינות העולם, ובמיוחד את ארצות הברית, חברה מרכזית בשורות האו"ם.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg