ביטוח פנסיוני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ביטוח פנסיוני הוא מכלול דרכים שנועדו להבטיח לאדם העובד (שכיר או עצמאי) מענה בשלושה מצבים של פגיעה ביכולתו להתפרנס (ולפרנס את משפחתו) מעבודתו:

  • נכות, הפוגעת בכושר העבודה או מבטלת אותו כליל.
  • זקנה, המביאה ליציאתו של העובד ממעגל העבודה.
  • מוות, המותיר את השאירים ללא מפרנס.

לביטוח פנסיוני משמשים כלים מגוונים, ובהם:

לעידוד הביטוח הפנסיוני ניתנות הקלות מס בגין כספים המופנים למטרה זו, ולעתים מוטלת חובה לביטוח פנסיוני.

ביטוח פנסיוני בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הביטוח הפנסיוני בישראל מתקיים בשלוש שכבות:

  • במסגרת המוסד לביטוח לאומי פועלים ענפי ביטוח נכות וביטוח זקנה ושאירים, שבהם מבוטחים כל תושבי ישראל.
  • במסגרת יחסי העבודה נחתמו הסכמים קיבוציים רבים המבטיחים ביטוח פנסיוני במימונם של העובד והמעביד. לחלק מהסכמים אלה הוצאו צווי הרחבה, ומתחילת שנת 2008 זכאי כל עובד לפחות לביטוח פנסיוני לפי צו הרחבה בעניין זה. דרך ביטוחית זו מטילה אחריות כבדת משקל על מעבידים, משום שלפי פסיקת בית הדין הארצי לעבודה, מעביד שמפר חובתו יכנס בנעלי הקופה, ויאלץ לשלם לעובד פיצוי - לעתים עד כדי פיצוי בשיעור גמלה מהוונת ובסכומים מאוד גדולים‏[1].
  • ביטוח פנסיוני וולונטרי, בהתאם להחלטתו של העמית.

קופות הגמל הוקמו בסוף שנות ה-50, על ידי הבנקים. במרוצת השנים הוקמו קופות גמל ומכשירי חיסכון רבים אשר חלקם שימשו לקבוצות אוכלוסייה ספציפיות (קופות גמל סקטוריאליות) וחלקם נפתחו ללקוחות הבנקים כמכשיר חיסכון בנקאי. כתוצאה מתהליך זה, נוצרו במדינת ישראל במהלך השנים מאות קופות גמל שונות, בעקר בבעלות הבנקים.

להסדרה של הביטוח הפנסיוני אחראי אגף שוק ההון, ביטוח וחיסכון שבמשרד האוצר.

הביטוח הפנסיוני מוסדר בחוקים רבים. העיקריים שבהם:

מאז שנות ה-90 חלו רפורמות רבות בשוק החיסכון לטווח ארוך. בין היתר ניתן למנות את:

  • המעבר מפנסיה תקציבית לפנסיה צוברת (תחילת התהליך 1992) – במסגרת זו החלה מדינת ישראל בהעברת כלל העובדים במגזר הציבורי מפנסיה תקציבית, שבה לא מבוצעות הפרשות עובד ומעביד ועל כן נדרש המעביד (בדרך כלל המדינה) לשאת במלוא עלויות הפנסיה מתקציבו, לפנסיה צוברת.
  • הקמת קרנות פנסיה חדשות מאוזנות (1995) – רפורמה שנוצרה להבטיח לבלימתו של משבר קרנות הפנסיה הגרעוניות באמצעות חסימתן של קרנות אלה למצטרפים חדשים תוך הקמת קרנות פנסיה חדשות בעלות מנגנון איזון אקטוארי הולם. אי לכך, לכל קרן פנסיה ותיקה הוקמה קרן פנסיה חדשה.
  • הלאמת קרנות הפנסיה (2003) - תוכנית זו היא המשכה של הרפורמה של שנת 1995. במסגרת תוכנית הרפורמה נקבעו צעדי הבראה רבים החשובים שבהם היו מינוי המנהלת המיוחדת לקרנות הפנסיה הוותיקות, האחדת שיטת חישוב הפנסיה, ההחלטה על העלאת דמי הגמולים המשולמים על ידי העובד והמעביד והעלאת גיל הפרישה לפנסיה.
  • רפורמת בכר (2005)– שמטרתה העיקרית הייתה הפחתת הריכוזיות הבנקאית בארץ. על מנת לקדם את מטרות הרפורמה נדרשו הבנקים, בין היתר, למכור את קופות הגמל שהיו בבעלותם לגופים המוסדיים ולחברות הביטוח. כתוצאה מרפורמה זו נמכרו כלל הקופות הבנקאיות, ולאחר תקופה מסוימת החל גל של מיזוגים ורכישות חוזרות בשוק.

משנת 2003 קיימת האפשרות למעבר בין קרנות הפנסיה כאשר בשנת 2008 נפתחה האפשרות למעבר בין המוצרים הפנסיונים השונים (ביטוחי מנהלים, קופות גמל וקרנות הפנסיה).

בתחילת שנת 2008 בוטלה בחקיקה (במסגרת תיקון מס' 3 לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים) האפשרות להמשיך בחיסכון פנסיוני במסלול הוני, ונותר רק המסלול הקצבתי - כלומר חיסכון למתן קצבה חודשית. משיכה הונית מותרת רק בתנאי שלמבוטח יש כבר קצבה מובטחת בסכום של כ-4,000 ש"ח לחודש. לפיכך פוליסות וקופות הוניות הפכו להיות פוליסה או קופה "לא משלמת לקצבה" (אך סכומים שהופקדו בעבר במסלול ההוני נותרו במסלול זה).

בתחילת שנת 2008 הוציא שר התמ"ת צו הרחבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק, לפיו כל שכיר בישראל זכאי לביטוח פנסיוני. צו ההרחבה מוכר בשם פנסיה חובה. צו ההרחבה מתבסס על הסכם קיבוצי בין הסתדרות העובדים הכללית ולשכת התיאום של הארגונים הכלכליים (המעסיקים) ומחיל חובת הפרשה לפנסיה על המעבידים של כל העובדים, כולל כמיליון עובדים, שלפני שנת 2008 לא הפרישו מעבידיהם עבורם לפנסיה. הצו קובע אחוזים מינימליים להפרשה לפנסיה בכל שנה. האחוז הולך וגדל. כך למשל בשנת 2008 חויבו המעביד והעובד להפריש לפחות 0.833% מהשכר הקובע לפנסיה. בשנת 2013 הם יחויבו להפריש 5% כל אחד. גם גובה ההפרשה לפיצויי פיטורים, על ידי המעסיק גדל בהדרגה על פי צו הרחבה זה. לדוגמה בשנת 2008 חויב המעסיק להפריש לפחות 0.834% מהשכר הפנסיוני ובשנת 2013 5%.

בעקבות המשבר הכלכלי משנת 2008 וגל הסדרי החוב במשק משנת 2009 נמתחה ביקורת ציבורית על אופן ניהול כספי הפנסיה של הציבור, שהגיעו לסך של 928 מיליארד ש"ח בספטמבר 2011. ביקורת זו התייחסה בעיקר לנקודות אלה: גובה דמי הניהול, בעיקר בביטוחי המנהלים וקופות הגמל, וחוסר השוויון בהם, אופן ניהול הסיכונים ברכישת אג"ח קונצרניות על ידי הגופים המוסדיים, וטיפול הגופים המוסדיים בהסדרי החוב ("תספורות"), אופן ניהול כספים שלא מותאם לגיל החוסכים ולרמת הסיכון המתאימה להם, והעדר השפעה חיובית של הגופים המוסדיים בניהול החברות הציבוריות שהם מושקעים בהן. בעקבות ביקורת זו הוקם פורום החוסכים לפנסיה בישראל, עמותה המובילה מאבקים ציבוריים בתחום החיסכון הפנסיוני, פעילות שקיבלה תנופה בעקבות מחאת האוהלים. בעקבות הביקורת בציבור, בכנסת ובעיתונות הכלכלית, החל משרד האוצר בסדרת רפורמות, ביניהן: הקמת ועדת חודק בשנת 2009, שקבעה כללי השקעה באג"ח קונצרניות, ואישור מסקנותיה בשנת 2010, הודעה על כוונה לאמץ את המודל הצ'יליאני, הפחתת תקרת דמי הניהול בפברואר 2012, וגם חלק מתיקון מס' 16 בחוק החברות, שהתקבל בשנת 2011.

איתור עמיתים שהקשר עמם נותק[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 24 לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל) קובע: "השר רשאי לקבוע הוראות לעניין הצעדים והפעולות שעל חברה מנהלת לנקוט לשם איתור עמיתים שהקשר עמם נותק ולשם איתור מוטבים לאחר מותו של עמית". לבעיות שאותן בא לפתור סעיף זה גורמים רבים, ובהם:

  • החלפה תכופה של מעסיקים – מאחר שמרבית ההפרשות לביטוח פנסיוני מבוצעות על ידי המעסיק (ובעבר לקופה לפי בחירת המעסיק), הרי שככל שהוחלפו מקומות עבודה בתכיפות רבה יותר כך קיים סיכוי שלאותו עמית תוכניות פנסיוניות בקופות גמל אחדות, ואף כאלה שאינו מודע להן או שאינו עוקב אחריהן ואינו יודע על קיומן.
  • השארת סכומים בקופה – בהתאם לפקודת מס הכנסה יכול שכיר הפורש מעבודתו להשאיר כספי פיצויים בקופה במקום לפדות אותם (על פי רוב על מנת לדחות התחשבנות מיסוי למועד מאוחר יותר). כספים שהושארו עלולים להישכח ובמרוצת הזמן להתנתק מבעליהם.
  • בעלי חשבונות שנפטרו – רכוש בעלי חשבונות שנפטרו ולא השאירו תיעוד מפורט על יורשיהם עלול להפוך לרכוש ללא דורש.
  • שינויים וטעויות בפרטים אישיים – שינויים תכופים במקומות מגורים מקשים על הגופים המוסדיים לשלוח את הדיווחים השוטפים ללקוחותיהם ועל כן מקשה על העמיתים לעקוב באופן סדיר אחר הקופות והקרנות השייכות להם. טעויות ברישום הפרטים אישיים, כגון טעות ברישום הכתובת, במספר הזהות או בשם העמית, מקשים אף הם על איתורו.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראה לעניין זה את פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בע"ע 201/09, ג'ורג' טורעני - חנא ראשד ז"ל ואח'; ניתן ביום 19.12.2013, ובפסקי הדין המאוזכרים שם.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]