רפורמת בכר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

רפורמת בכר היא רפורמה בשוק ההון בישראל שנערכה לאור מסקנות "ועדת בכר" בראשותו של מנכ"ל משרד האוצר ד"ר יוסי בכר, אושרה בכנסת בסדרת חוקים באוגוסט 2005, והוטמעה לאחר מכן. מטרת הרפורמה היא הפחתת הריכוזיות של המערכת הבנקאית בשוק ההון. עיקרי הרפורמה הם סיום הבעלות של הבנקים על קופות הגמל וקרנות הנאמנות, עידוד התחרות בתחומי השקעות אלה, הגברת התחרות בתחום החסכון הפנסיוני, הגברת הגיוון של אמצעי המימון במשק, ליצירת תחרות לאלו המוצעים על ידי הבנקים.

מאפייני הרפורמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרפורמה הוצעה בעקבות ניגוד האינטרסים המושרש ששרר בקרב הבנקים בארץ, משום שמצד אחד הבנקים היו הגוף המייעץ ללקוח באשר לאפיקי ההשקעה המומלצים לו, ומצד שני חלק מאפיקי ההשקעה שייכים לבנקים, ובחלקם יש לבנקים אינטרסים אחרים (כגון בעלות חלקית, בין אם דרך מניה ששייכת לבעל חוב של הבנק, ובין אם בהשקעה כבעל עניין בחברות במשק). ההנחה היא שיועצי ההשקעות של הבנק לא יוכלו לשרת בו זמנית גם את הלקוח המבקש את אפיק ההשקעה המשתלם ביותר וגם את האינטרס של הבנק המעסיק אותם, המכתיב השקעה במוצרי השקעה של הבנק. קרנות הנאמנות וקופות הגמל שנמצאו בידי הבנקים ריכזו את מירב הנכסים בתחום עד לתחילת הרפורמה.

למימוש הרפורמה אישרה הכנסת, בעקבות הצעת חוק מטעם הממשלה, את החוק להגברת התחרות ולצמצום הריכוזיות וניגודי העניינים בשוק ההון בישראל (תיקוני חקיקה), התשס”ה-2005‏[1], שבו שלל תיקונים לחוקים המסדירים את שוק ההון בישראל. מטרת החוק מוצגת בסעיף 1 שלו:

חוק זה בא לתקן חוקים שונים, במטרה להביא לביסוס מבנה תחרותי בשוק ההון בישראל, לשיפור יעילותו ודרכי פעולתו ולהגברת רווחת הציבור, וזאת בעיקר באמצעות צמצום הריכוזיות ומזעור ניגודי העניינים אצל הגופים הפועלים בו, והרחבת הפיקוח והבקרה על גופים אלה ועל השולטים והמחזיקים בהם.

בנוסף חוקקה הכנסת שני חוקים חדשים, אף הם, בעקבות הצעת חוק מטעם הממשלה:‏[1]

  • חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל)
  • חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (עיסוק בייעוץ פנסיוני ובשיווק פנסיוני).

הרפורמה חייבה את הבנקים למכור את קופות הגמל וקרנות הנאמנות שברשותם בתוך פרק זמן בן ארבע שנים. הרוכשות הפוטנציאליות היו חברות ביטוח, חברות וקרנות השקעות, יזמים וגופי השקעות פרטיים. אך עם כניסת הרפורמה לתוקף (אוקטובר 2005) נמכרו בתוך חודשים ספורים רוב הקרנות והקופות הגדולות מהבנקים לחברות הביטוח ולקרנות השקעה זרות. כך למשל רכשה קרן מרקסטון את קרנות הנאמנות פקן מבנק הפועלים בתמורה ל-954 מיליון שקל. חברת הביטוח הראל השקעות רכשה את קרנות הנאמנות פיא מידי בנק לאומי. קרן ההשקעות יורק רכשה את קרנות הנאמנות פסגות של בנק לאומי.

תוצאה נוספת של הרפורמה היא הגברת התחרות בשוק החסכון הפנסיוני. כתוצאה מכך יוכלו הבנקים לעסוק בהפצה של תוכניות ביטוח פנסיוני. תפקידו של יועץ ההשקעות בבנק יקבל גוון נוסף והוא יוכל לשמש גם כיועץ פנסיוני. תפקידם של סוכני הביטוח המסורתיים הועם וכעת הם מוגדרים כמשווק פנסיוני, על שום הזיקה הישירה שלהם לחברות הביטוח. הם, ככל הנראה, הנפגעים העיקריים ברפורמת בכר, שכן נותר להם עיסוק המכירה המסורתי של תחומי הביטוח האחרים ותו לא.

הרפורמה נועדה לייצר תחרות אמיתית בתחום העמלות על שירותי הבנק. אך משא ומתן ארוך מול נציגי הבנקים והגופים האחרים בוועדות הכנסת הוביל לפשרה: הבנקים יוכלו להציע חבילות ומסלולים הכוללים צירופי עמלות בשם "עמלות הפצה". הלקוחות יאלצו לנסות ולהתמקח כדי לקבל הנחה.

ההתנגדות לרפורמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתנגדות לרפורמה באה בעיקר מכיוונם של הבנקים. ראשי הבנקים טענו כי הרפורמה תוביל לפיטורם של עובדים רבים. אך בפועל נראה כי הבנקים נהנו ממחירים גבוהים בעת מכירת קרנות הנאמנות, שחיזקו מאד את איתנותם הפיננסית ורווחיותם ואפשרו להם גם תשלומי דיבידנד גדולים. כמו כן, התאפשר לבנקים לגבות "עמלות הפצה" מהבעלים החדשים של קופות הגמל וקרנות הנאמנות - עבור הפצת המוצרים ללקוחות הבנקים ובכך הם מוסיפים להרוויח משיווק מוצרים אלה. בשנת 2007 נוהל מאבק עיקש בין הבנקים לממונה על שוק הון ידין ענתבי לגבי האפשרות כי הבנקים יוכלו לשווק מוצרים פנסיוניים ללקוחותיהם ובעקבות תמיכת בנק ישראל והממונה על ההגבלים העסקיים רונית קן התאפשר לבנקים לעשות כן. במקביל הם יידרשו לשפר את מערך הייעוץ ודווקא לגייס יועצים חדשים.

לדברי ירון זליכה, החשב הכללי במשרד האוצר באותה עת, הוא עצמו התנגד לאופן שבו בוצעה הרפורמה, והעדיף כי הבנקים יישארו בתחום קופות הגמל וקרנות הנאמנות, אך שיעור אחזקותיהם יוגבל, ואת העודף יימכרו לחברות הביטוח וגופים אחרים. כך היה גדל מספר המתחרים בשוק ומשתפרת התחרותיות, בניגוד למצב בו מחליפים את המתחרים הקיימים במתחרים אחרים, באופן שאינו מגדיל את התחרותיות‏[2].

תקנות נוספות לאחר הרפורמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר חקיקת חוקי הרפורמה בשוק ההון לא נפסקה הפעילות לשכלול שוק ההון: בשנת 2006 נקבעו בתקנות ניירות ערך מגבלות על פעילות חיתום של גופים הקשורים לבנקים, כך שחתם שהוא חברה קשורה לבנק (קשר של למעלה מ 20% בעלות) לא יוכל להיות חתם מוביל בהנפקה של חברה שהבנק הקשור לו הוא נושה עיקרי שלה. כמו כן נקבע שם כלל האוסר על ניגוד עניינים ביחסים אלה. בשלהי שנת 2008 ובראשית שנת 2009 נדונו תקנות נוספות, הפעם מטעם הממונה על שוק ההון באוצר, המכונות "תקנות ההשקעה" אשר יצרו בפעם הראשונה מאז רפורמת בכר רגולציה מהותית על הגופים המוסדיים" - אלה המנהלים כספי חוסכים המושקעים בקופות גמל ובקרנות פנסיה. גם בתקנות אלה נכללו הוראות חשובות שנועדו למנוע ניגודי עניינים בניהול "כספם של אחרים". בין היתר נקבע בתקנה 25 לתקנות ההשקעה הכלל החשוב לפיו גוף מוסדי לא ירכוש מעל 10% מניירות המוצעים בהנפקה המנוהלת על ידי חתם הקשור אליו בקשרי בעלות. כמו כן נקבע בתקנה 30 שם כי ייאסר על גוף מוסדי לבצע פעילות ברוקראז' (ביצוע מכירות וקניות בניירות ערך) באמצעות גוף קשור אליו, אף זאת כדי למנוע ניגוד עניינים וניצול כספי החוסכים.

מובילי הרפורמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרפורמה בשוק ההון היא יוזמתו של שר האוצר דאז, בנימין נתניהו. מנכ"ל משרדו, ד"ר יוסי בכר, שעל שמו קרויה הוועדה, היה האיש שקידם אותה בפועל יחד עם מנכ"ל משרד ראש הממשלה דאז, אילן כהן. חברי הוועדה היו בכירי מערך הרגולציה הישראלי בשוק ההון. מלבד בכר, השתתפו בוועדה גם הממונה על שוק ההון במשרד האוצר איל בן-שלוש, הממונה על ההגבלים העסקיים במשרד התמ"ת עו"ד דרור שטרום, יו"ר רשות ניירות ערך משה טרי, המשנה לנגיד בנק ישראל ד"ר מאיר סוקולר והמפקח על הבנקים בבנק ישראל יואב להמן, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה דוידה לחמן-מסר והיועצת המשפטית של משרד האוצר ימימה מזוז.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 חוק להגברת התחרות ולצמצום הריכוזיות וניגודי העניינים בשוק ההון בישראל (תיקוני חקיקה), התשס”ה-2005
  2. ^ הרצאה בטכניון, 1:05 באתר יוטיוב.