ג'יימס ג'מרסון
 | |
| לידה |
29 בינואר 1936 צ'ארלסטון, ארצות הברית  |
|---|---|
| פטירה |
2 באוגוסט 1983 (בגיל 47) לוס אנג'לס, ארצות הברית |
| שם לידה | James Lee Jamerson |
| מוקד פעילות |
ארצות הברית |
| תקופת הפעילות |
מ-1956 |
| מקום לימודים |
Northwestern High School |
| סוגה |
רית'ם אנד בלוז |
| כלי נגינה |
גיטרה, גיטרה בס, קונטרבס |
| חברת תקליטים |
מוטאון |
| פרסים והוקרה |
היכל התהילה של הרוק אנד רול (2000) |
  | |
ג'יימס לי ג'מרסון (באנגלית: James Lee Jamerson; 29 בינואר 1936 – 2 באוגוסט 1983) היה בסיסט אמריקאי מבוקש ורב השפעה, הנחשב כיום לאחד מנגני הבס המשפיעים ביותר אי פעם. הוא הקליט תפקידי בס ברוב ההקלטות של חברת מוטאון בשנות ה-60 ובתחילת שנות ה-70, וזאת מבלי שזכה לקרדיט (מוטאון החלה להעניק קרדיט לנגני אולפן רק מ-1971). על כן, במשך מרבית חייו היה כמעת אנונימי. זאת על אף שכנגן אולפן הוא ניגן ב-23 להיטי של הבילבורד הוט 100, כמו גם ב-56 להיטים של מצעד שירי ה-R&B.
ג'מרסון זכה להכרה בעיקר לאחר מותו. בשנת 2000 הוא נכנס להיכל התהילה של הרוקנרול. בשנת 2017, מגזין "Bass Player" דירג את ג'מרסון במקום הראשון בגיליון המיוחד שלו "100 הבסיסטים הגדולים" וכינה אותו הבסיסט המשפיע ביותר.[1] בשנת 2020, מגזין הרולינג סטון דירג את ג'מרסון במקום הראשון ברשימת "50 הבסיסטים הגדולים בכל הזמנים".[2]
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
ג'מרסון נולד באי אדיסטו (אנ'), בקרוליינה הדרומית, לג'יימס ג'מרסון האב ולאליזבת בייקון. הוא גדל בסביבה מוזיקלית, עם סבתו שניגנה בפסנתר, ודודתו ששרה במקהלה בכנסייה. כבר בילדותו גילה כישרון רב בנגינה בפסנתר והופיע בציבור. הוא ניגן לזמן קצר גם בטרומבון. כנער היה בעל מזג מאופק, אך תמיד היה נלהב ביחס למוזיקה. הוא האזין רבות למוזיקת גוספל, בלוז וג'אז ברדיו.
קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1954 ג'מרסון עבר עם אמו לדטרויט. הוא למד בתיכון נורת'ווסטרן; שם הוא התחיל לנגן בקונטרבס ולנגן במועדוני בלוז וג'אז באזור דטרויט. בתקופה זו הושפע מבסיסטי הג'אז ריי בראון, פול צ'יימברס ופרסי הית'. הוצעה לו מלגה ללימודי מוזיקה באוניברסיטת המדינה של וויין, והוא סירב. לאחר שסיים את לימודיו בתיכון, הוא המשיך להופיע במועדונים של דטרויט. הוא הצטרף ללהקתו של זמר הבלוז Washboard Willie ומאוחר יותר התלווה לסיבוב הופעות עם ג'קי וילסון. המוניטין שלו התחיל לספק לו הזדמנויות למפגשים באולפני הקלטות מקומיים שונים. החל משנת 1959, הוא מצא עבודה קבועה באולפן Hitsville USA של ברי גורדי, ביתה של חברת התקליטים מוטאון. הוא ניגן בס בסינגל של סמוקי רובינסון "Way Over There (1959), באלבום של ג'ון לי הוקר "Burnin" (1962) ו-"The "Reflections (Just Like) "Romeo and Juliet" (1964) (p12). שם הוא הפך לחבר בגרעין של מוזיקאי אולפן שכינו את עצמם באופן לא רשמי The Funk Brothers. קבוצת מוזיקאים מלוכדת זו הופיעה ברוב המוחלט של הקלטות מוטאון במהלך רוב שנות ה-60. ההקלטות המוקדמות של ג'מרסון בוצעו על קונטרבס, אך בתחילת שנות ה-60 הוא עבר לנגן על גיטרה בס "Precision Bass" של פנדר המזוהה איתו כיום.
הדיסקוגרפיה של ג'מרסון במוטאון מהווה קטלוג של מוזיקת נשמה של שנות ה-60 ותחילת ה-70. בין מאות הלהיטים שהקליט ניתן לציין את:
- "You Can't Hurry Love" של הסופרימס
- "My Girl" ו-"Get Ready" של The Temptations
- "Shotgun" של Jr. Walker & the All Stars
- "For Once in My Life" ו-"I Was Made to Love Her" של סטיבי וונדר
- "Going to a Go-Go" מאת The Miracles
- "Dancing in the Street" מאת Martha and the Vandellas
- רוב האלבום "What's Going On" של מרווין גיי
- "Bernadette" של פור טופס
ג'מרסון הקליט לעיתים עבור לייבלים אחרים, כמו בלהיטים "Boom Boom" של ג'ון לי הוקר ו-"Higher and Higher" של ג'קי וילסון.
חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ג'מרסון התחתן עם אנני וולס זמן קצר לפני שסיים את התיכון. נולדו להם ארבעה ילדים. בנו, ג'יימס ג'מרסון ג'וניור (1957–2016), היה בסיסט מקצועי וחבר בלהקת הדיסקו Chanson. היו לו שני בנים נוספים, ג'ואי ודרק, ובת בשם דורין.
בעקבות אלכוהוליזם ממנו סבל במשך מרבית חייו ג'מרסון מת מסיבוכים של שחמת הכבד, אי ספיקת לב ודלקת ריאות ב-2 באוגוסט 1983 בלוס אנג'לס. הוא נקבר בבית הקברות ההיסטורי של דטרויט וודלון.
סגנון, השפעה והכרה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ג'מרסון נודע בשל הרחבת תפקיד הבס במוזיקה הפופולרית, שבשנות ה-50 וה-60 כללה לרוב רק נגנית תווי השורש של האקורד, קווינטות ותבניות פשוטות שחוזרות על עצמן. לעומת זאת, רבים מתפקידי הבס של ג'מרסון הסתמכו במידה רבה על נגינה זריזה, שימוש נרחב בסולם הכרומטי, סינקופות, תווי רפאים (ghost notes) והיפוכי אקורדים (לרוב בנגינת הדרגה השלישית, החמישית או השביעית של האקורד). הוא השתמש לעיתים תכופות במיתרים פתוחים משיקולי סאונד. הוא יצר קווים מלודיים שנשארו מחויבים לגרוב התופים ולתיאום עם מלא עם שאר חטיבת הקצב. נגינת הבס הזריזה שלו נחשבה לחלק בלתי נפרד מהסאונד של מוטאון.
המעבר של ג'מרסון מקונטרבס לגיטרה בס חשמלי התרחש בתקופה שבה היה מדובר בכלי חדש יחסית, והשימוש בו וסגנון הנגינה שלו לא היו מבוססים היטב. הרקע של ג'מרסון כמוזיקאי ג'אז השפיע על סגנון הנגינה שלו, ועם הזמן הטכניקה והגישה האלתורית שלו הפכו לניואנסים יותר. באמצע שנות ה-60, הסגנון שלו הפך לחלק הכרחי מהסאונד של מוטאון ובתורו השפיע על המוזיקה הפופולרית. דוגמאות מוקדמות להשפעה של ג'מרסון על אמנים אחרים הן "Rescue Me" של פונטלה באס ו-"You Won't See Me" ו-"Nowhere Man" של הביטלס (בניגנת הבס של פול מקרטני). עם זאץ, עבודתו לא זכתה להערכה עד לשלב מאוחר בקריירה שלו, והוא נשאר אנונימי במידה רבה, אפילו עבור הבסיסטים שהעריצו את הקלטותיו. הפעם הראשונה שבה הוא זוכה בקרדיט של מוטאון הייתה ב-1971 על הופעתו ב-"What's Going On" של מרווין גיי. הוא מוזכר כ"ג'יימס ג'מרסון שאין דומה לו" על גב התקליט.
בין הבסיסטים שציינו השפעתם מג'מסון ניתן למנות את אנתוני ג'קסון, פינו פלדינו, פול מקרטני, גדי לי, מייק מילס, מרקוס מילר, ג'ון אנטוויסל, סטינג, ג'ון פול ג'ונס, ויקטור ווטן, סוזי קוואטרו, פיטר סטרה, פלי, ג'אקו פסטוריוס, סטנלי קלארק, ג'ק ברוס, ג'ון פטיטוצ'י, ג'ייסון ניוסטד, ובריאן וילסון.
ג'מרסון נכנס להיכל התהילה של הרוקנרול בשנת 2000. הוא קיבל פרס גראמי על מפעל חיים ב-2004, ונכנס להיכל התהילה של המוזיקאים ב-2007, שניהם כחבר "the Funk Brothers". בשנת 2009 הוא הוכנס להיכל התהילה של פנדר על ידי הבסיסט והחבר מוטאון, בוב באביט. הוא קיבל את פרס מפעל חיים של מגזין "Bass Player" בשנת 2011. הוא קיבל את פרס הבסיסט הבינלאומי בשנת 2012. הוא זכה לפסל בדמותו ב-Rock Walk של מרכז הגיטרות של הוליווד, ובשנת 2013 קיבלו עם the Funk Brothers כוכב בשדרת הכוכבים של הוליווד.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Jim Roberts (2001). "St. James". How the Fender Bass Changed the World. Hal Leonard. pp. 68–77. ISBN 9780879306304.
- Allan Slutsky (1989). Standing in the Shadows of Motown: The Life and Music of Legendary Bassist James Jamerson. Hal Leonard. ISBN 9780881888829.
- Dave Rubin (2000). Motown Bass, Signature Licks. Hal Leonard. ISBN 9780634015205.
- Motown Bass Classics (Songbook). Hal Leonard. 1998. ISBN 9781458452481.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ג'יימס ג'מרסון, באתר AllMusic (באנגלית)
ג'יימס ג'מרסון, באתר MusicBrainz (באנגלית)
ג'יימס ג'מרסון, באתר Discogs (באנגלית)
ג'יימס ג'מרסון, באתר Songkick (באנגלית)- ג'יימס ג'מרסון, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
What really made James Jamerson so great?, סרטון באתר יוטיוב
.svg){kind=logo}
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ The 100 Greatest Bass Players of All Time - BassPlayer.com, web.archive.org, 27 במרץ 2019
- ^ Jonathan Bernstein,David Browne,Jon Dolan,Brenna Ehrlich,David Fear,Jon Freeman,Andy Greene,Kory Grow,Elias Leight,Angie Martoccio,Jason Newman,Rob Sheffield,Hank Shteamer,Simon Vozick-Levinson, Jonathan Bernstein, David Browne, Jon Dolan, Brenna Ehrlich, David Fear, Jon Freeman, Andy Greene, Kory Grow, Elias Leight, Angie Martoccio, Jason Newman, Rob Sheffield, Hank Shteamer, Simon Vozick-Levinson, The 50 Greatest Bassists of All Time, Rolling Stone, 1 ביולי 2020 (באנגלית)