בריאן וילסון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בריאן וילסון
MrBrianWilson.jpg
בריאן וילסון, 2006
מידע כללי
תאריך לידה 20 ביוני 1942
מקום לידה קליפורניה, ארצות הברית
סוגה רוק
עיסוק בסיסט וזמר
כלי נגינה גיטרה בס
שיתופי פעולה בולטים נערי החוף (התפרקה)

בריאן דוגלס וילסוןאנגלית: Brian Douglas Wilson; נולד ב-20 ביוני 1942 בקליפורניה) הוא מוזיקאי אמריקאי שעמד בראש להקת הרוק נערי החוףאנגלית: The Beach Boys) ושימש בה כבסיסט וזמר. וילסון הפיק את תקליטי הלהקה והלחין את רוב שיריה. הוא נחשב אחד המוזיקאים והמלחינים החשובים והיצירתיים, בתחום המוזיקה הפופולרית, במאה ה-20.

כשרונו המוזיקלי של וילסון התגלה כבר בגיל צעיר ועד מהרה הפך לזמר, כותב שירים ומוזיקאי מיומן. וילסון הוא חירש כמעט לחלוטין באוזנו הימנית.

ההשפעות ראשונות עליו היו The Four Freshmen וכן צ'אק ברי. וילסון העריץ את פיל ספקטור, בו ראה גם מורה וגם יריב.

בעת השהות באולפן ההקלטות היה וילסון פרפקציוניסט ועורר את חמתם של חבריו ללהקת נערי החוף, בדחף הבלתי נלאה שלו לשלמות העשייה. אף על פי שווילסון היה אחד המשתמשים הראשונים בטייפ הקלטות בעל שמונה ערוצים הוא נמנע מצליל סטריאופוני והעדיף לעבוד במונו. הוא גרס שצליל סטריאופוני נתן תמונת צליל לא מלאה אם המשתמש לא היה ממוקם בדיוק בין הרמקולים.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נערי החוף[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – נערי החוף

בשנות ה-60 המוקדמות של המאה ה-20 הקים וילסון את להקת נערי החוף יחד עם אחיו קרל וילסון ודניס וילסון, בן דודו מייק לאב וידידו מבית הספר אל ג'רדין. הלהקה כונתה במקור הפנדלטונס על ידי מייק לאב. השם נלקח משמן של חולצות פנדלטון אשר היו אופנתיות באותה תקופה. רוס רייגן, אשר נטל חלק בקידום הסינגל הראשון של הלהקה "Surfin'", הוא האיש שלדברי וילסון שינה את שם הלהקה.

בשנת 1965, החל וילסון לחוש כי אין ביכולתו גם לנגן בהופעות עם הלהקה וגם לכתוב חומר חדש. זו הסיבה שהמוזיקאי גלן קמפבל, החליף את וילסון במשך שלושה חודשים של הופעות לפני שפרש לקריירת יחיד. וילסון הביא את הלהקה להצלחה מסביב לעולם. הלהקה הוציאה רצף של להיטים בינלאומיים בין השנים 1962 ל-1967, ביניהם קלאסיקות הפופ "Surfin' USA," "Fun, Fun, Fun"," "I Get Around," "Help Me Rhonda," "California Girls," "Wouldn't It Be Nice," "Good Vibrations," וכן "Heroes and Villains."

וילסון אף הפיק אלבומים עבור אמנים אחרים ביניהם גלן קמפבל ו"המתוקות" אך אלו לא הגיעו לממדי ההצלחה שהיו לו עם נערי החוף. וילסון גם סייע לכתוב רבים מלהיטיהם הגדולים של ג'אן אנד דין במהלך תקופה זו.

עד אמצע 1967, ההצלחה הבינלאומית של נערי החוף הציבה אותם בשורה אחת עם הלהקות המפורסמות ביותר באותה תקופה כמו הביטלס אשר מאוחר יותר טענו כי יצירותיו של וילסון היוו השפעה מרכזית עבורם. וילסון מבחינתו ראה בביטלס את מתחריו העיקריים אולם הוא ופול מקרטני הפכו לידידים. מקרטני הביע במספר רב של הזדמנויות את דעתו שהשיר "God Only Knows" של וילסון הוא השיר היפה ביותר שנכתב אי פעם. ‏[1]

היצירתיות של וילסון הגיעה לשיאה באמצע שנות ה-60 של המאה ה-20 באלבום "פט סאונדס", אשר לפי עדותו של פול מקרטני סיפק השראה לאלבום הביטלס "Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band". סקרי מוזיקה מגוונים דירגו את "פט סאונדס" כאחד מאלבומי הפופ הגדולים ביותר שהוקלטו אי פעם. האלבום הגיע למקום השני ברשימת 500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים, של ה"רולינג סטון".

לאחר יציאת האלבום יצא הלהיט "Good Vibrations" שהצליח במצעדים יותר מכל להיט אחר של נערי החוף. וילסון החל לעבוד על אלבום חדש שנקרא במקור "Dumb Angel" אך לאחר מכן נקרא "SMiLE". באלבום היה אמור להיכלל השיר "Good Vibrations" אולם בשל התנגדות גוברת של הלהקה ובשל בעיות אישיות קשות בחייו האישיים של וילסון בוטל הפרויקט במאי 1967.

ימים קשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שהפקת "SMiLE" פסקה במאי 1967, הוציא וילסון סינגל מתוך האלבום בשם "Heroes and Villains". השיר דשדש במצעדים, והגיע רק למקום ה-12 בארצות הברית. מוכה תדהמה מכישלונות אלו ומהולדת ילדו הראשון קרני וילסון בשנת 1968, החל לדעוך מעמדו של וילסון כיוצר בתוך להקת נערי החוף. עד שנת 1970 הוא נותר כותב השירים הראשי של הלהקה, אולם אט אט הועברו מושכות ההפקה לאח הצעיר קארל. וילסון היה אחראי לשלושת האלבומים הכושלים "Smiley Smile", "Wild Honey" וכן "חברים". לאחר מכן, הוא חדל לכתוב שירים ונראה במחיצתו של כותב השירים טנדין אלמר וסולן להקת Three Dog Night דני הוטון. במהלך תקופה זו הוא החל לצרוך קוקאין. התקווה כי וילסון ישוב לגדולתו התנפצה בשנת 1969 כאשר הסינגל "Break Away" אשר הופק על ידי בריאן ונכתב על ידו בעזרתו של אביו מורי הגיע רק למקום 63 במצעדים האמריקניים. באותה תקופה הופק האלבום "20/20" של נערי החוף ללא השתתפותו של בריאן.

לאחר הכישלון של "Break Away", בילה וילסון את מרבית 5 השנים הבאות בשינה במיטה שבחדרו, בנטילת סמים ובאכילת יתר. יצירותיו החדשות שיקפו את דיכאונו ואת ניתוקו הגובר מהעולם שסביבו (היצירות "Til I Die","Mount Vernon and Fairway" משקפות זאת היטב). ככל הנראה חברת "האחים וורנר" הייתה כה צמאה לחומר מווילסון עד כי בחרה בסינגל "Sail On, Sailor" שהיה שיר אשר נכתב על ידי מספר אנשים ובמקרה התבסס על אקורדים של וילסון. הסינגל היה המוצלח מבין הסינגלים של הביץ' בויז מזה שנים.

בשנת 1975, שכרה משפחתו של בריאן את שירותיו של המטפל השנוי במחלוקת איוג'ין לאנדי בניסיון לעזור לבריאן ובכך גם לסייע ללהקתו. בריאן לא נותר זמן רב תחת השגחתו של לאנדי אך במשך פרק זמן קצר זה, עלה בידי לאנדי לסייע לבריאן להגיע לתפיסת עולם יותר חברתית ויצירתית. אלבומים חדשים הוקלטו ובפעם הראשונה מאז שנת 1964, החל בריאן להופיע באופן תדיר מול קהל יחד עם הלהקה. בריאן היה חזק דיו על מנת להופיע בביצוע יחיד בתוכנית "Saturday Night Live" בנובמבר 1976. המצב המשיך מספר שנים, אולם עד 1982, מצבו הנפשי התדרדר. הוא נטל מנות גדולות של קוקאין, שקל מעל 130 ק"ג, והיה בסכנת חיים.

איוג'ין לאנדי נקרא שוב אל הדגל, ואכף על בריאן תוכנית הבראה קיצונית יותר. התוכנית כללה את פיטוריו מלהקת נערי החוף, בידודו ממשפחתו בהוואי ואכיפת דיאטה ומשטר בריאותי נוקשים. כל האלמנטים שבתוכנית, בתוספת סדרות ייעוץ ארוכות, החלו להחזיר את בריאן אל המציאות. הוא הוריד במשקל, היה שמח ויצירתי יותר, בריא יותר ושיתף פעולה טוב יותר. החלמתו של בריאן נמשכה ובשנת 1985 הוא הצטרף אל הלהקה במופע Live Aid מול קהל וכן הקליט אלבום חדש בשיתוף הלהקה.

בעבר נטען שבריאן סבל מסכיזופרניה או מהפרעה ביפולרית. הטיפול של ד"ר לאנדי לא היה מוכר כנגד אף אחת ממחלות אלו. לאנדי אילץ את וילסון ליטול מנות מוגברות של סמים פסיכותרפיים אשר עשויים ליצור נזק נוירולוגי בטווח הארוך. כאשר לאנדי פוטר שוב הופסקו סמים אלו. שנים לאחר מכן, במהלך נישואיו השניים, הוא אובחן כסובל מהפרעה ביפולרית אשר גרמה לו לשמוע קולות דמיוניים.

קריירת יחיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

וילסון פצח בקריירת יחיד בשנת 1988 אך נחל הצלחה מועטה בלבד. ייתכן שמאמציו בהיבט זה הושפעו רבות מטיפולו של לאנדי. בשל השליטה של לאנדי על חייו, הפסיק וילסון לעבוד עם נערי החוף באופן עקבי לאחר הוצאת אלבום הלהקה בשנת 1985.

בריאן הוציא אלבום סולו על שמו בשנת 1988 וכן את סיפורו "Wouldn't it be nice - הסיפור האישי שלי" שבו הוא מספר לראשונה אודות יחסיו הסבוכים עם אביו המתעלל מורי וילסון ואודות שנותיו שאבדו בשל מחלתו הנפשית. כיום מובן שעל אף שהספר התבסס על ראיונות עם בריאן ואנשים נוספים, לאנדי היה האחראי הראשי לספר יחד עם כתב המגזין People טוד גולד. הספר מתאר את לאנדי במונחים משיחיים. בתביעה שהוגשה לגבי הספר, העיד וילסון בבית משפט שהוא אפילו לא קרא את הנוסח הסופי שלו. הוצאת הספר הופסקה מספר שנים לאחר מכן. בספר נעשה גם שימוש בספרים אחרים שכתבו חברי נערי החוף ללא אזכור המקורות.

השימוש הלא חוקי שעשה לאנדי בסמים בעת טיפולו בבריאן וכן מעורבותו הגוברת בעסקיו הכלכליים של בריאן הופסקו חוקית על ידי אחיו של וילסון קארל וילסון. בריאן נשא לאישה את מלינדה לדבטר בשנת 1995 לאחר מערכת יחסים ארוכת שנים עם סטפני מרקס. הזוג אמץ שתי בנות ,דאריה ודלאני, ובשנת 2004, בן בשם דילן. שתי הבנות, קרני וילסון וונדי וילסון, שנולדו לו מנישואיו הראשונים למרילין רובל, המשיכו לקריירה מוזיקלית מצליחה משלהם בראשית שנות ה-90 של המאה ה-20 כחלק מחברי להקת וילסון פיליפס.

בשנת 1995 הוציא וילסון שני אלבומים כמעט בו זמנית. הראשון היה פסקול לסרט דוקומנטרי של דון ואס "I Just Wasn't Made for These Times". הפסקול הכיל גרסאות מוקלטות מחדש לשירים מהרפרטואר של נערי החוף וקריירת הסולו שלו יחד עם הקלטת הדגמה איכותית משנת 1976. האלבום השני "Orange Crate Art" הוא אלבום שבו וילסון הוא הסולן והשירים הופקו ונכתבו על ידי ואן דייק פארקס.

האלבום האחרון שיצא לו כחלק מהלהקה היה אלבום משנת 1996 בשם "Stars and Stripes Vol. 1". האלבום מכיל שירים פרי שיתוף פעולה עם יוצרי מוזיקת קאנטרי. לאחר החלמה נפשית משמעותית ואיחוי יחסיו עם שתי בנותיו קרני וילסון וונדי וילסון הוציאו השלושה בשנת 1997 אלבום בשם "The Wilsons".

וילסון הוציא אלבום סולו נוסף בשם "Imagination" בשנת 1998. לאחר מכן, הוא החל לנגן מול קהל בפעם הראשונה מזה עשרות שנים וניגן את האלבום פט סאונדס כולו. בשנת 2004 הדהים וילסון את עולם הפופ כשהקליט מחדש את SMiLE, אלבומו האגדי שנגנז בשנת 1967. ב-22 ביוני 2004 יצא אלבום אולפן חדש בשם "Gettin' in Over My Head". האלבום הציג שיתוף פעולה עם אמנים דוגמת אלטון ג'ון, פול מקרטני, אריק קלפטון ועם אחיו המנוח קארל וילסון. אריק קלפטון ניגן את השיר "City Blues". האלבום הכיל כמעט רק הקלטות מחדש של חומר גנוז ולא צבר פופולריות רבה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]