גורדון בנשפט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
עבודתו הבולטת של בנשפט, בית ליוור בשדרת פארק בניו יורק

גורדון בנשפט (אנגלית: Gordon Bunshaft;‏ 9 במאי 19096 באוגוסט 1990) היה אדריכל אמריקאי ממוצא יהודי, חתן פרס פריצקר לשנת 1988 במשותף עם האדריכל הברזילאי היהודי אוסקר נימאייר. ידוע בזכות חדשנותו בקרב אדריכלים אמריקאים בני תקופתו, בשל אימוץ עקרונות המודרניזם האירופי ובשל יצירותיו המונומנטליות. בעבודותיו ניכרת מידה רבה פרגמטיזם אדריכלי ופניה אל הוורנקולרי, לצד מידה פחותה של תאוריה אדריכלית.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנשפט נולד בשנת 1909 בבאפלו שבמדינת ניו יורק, כבן למשפחת מהגרים יהודים רוסים. כבר בשנות העשרה לחייו זיהה את סקרנותו העזה למבנים ולסביבה הבנויה. בשנת 1933 השלים תואר ראשון באדריכלות (Bachelor of Architecture) ב-MIT, ולאחריו יצא למסע לימודי ברחבי אירופה בין השנים 1935-1937, אשר מומן ברובו על ידי מלגה. לאחר עבודה באירופה בעבור האדריכל אדוארד דורל סטון (Edward Durell Stone) והמעצב התעשייתי ריימונד לואוי (Loewy), חזר לארצות הברית בשנת 1937 והצטרף אל האדריכל לואי סקידמור, שבתורו חבר שנה קודם לכן אל האדריכל נתנאל אווינגס.

בשנת 1939 צורף לצמד סקידמור ואווינג האדריכל ג'ון מריל, וכך במהרה מצא עצמו בנשפט כאדריכל בכיר ובהמשך כשותף בקרב הפירמה סקידמור, אווינגס ומריל (Skidmore, Owings and Merrill;‏ SOM) שלימים הייתה לאחד ממשרדי האדריכלים הגדולים והמשפיעים בארצות הברית. במשך כל חייו המקצועיים פעל בנשפט תחת שם המשרד, מעולם לא צורף לשם המשרד ומעולם לא הקים פרקטיקה עצמאית, פרט אשר העלים במידה את שמו של בנשפט בקרב אדריכלי התקופה חרף השפעתו הרבה על האדריכלות בצפון אמריקה שלאחר מלחמת העולם השנייה.

במהלך מלחמת העולם השנייה שירת בנשפט בין השנים 1942 ל-1946 בחיל ההנדסה של צבא ארצות הברית. במהלך שנים אלה שהה באירופה ונפגש עם האדריכל הנודע לה קורבוזיה (Le Corbusier). לימים, יהיה זה בנשפט אשר יהיה מבין הראשונים לישם את עקרונותיו האדריכלים של הלה בארצות הברית.

שהותו של בנשפט בקרב משרד כה גדול ומשפיע איפשרה לו להתמקצע במגוון רב של סוגי בניה ולהחשף לאנשי מקצוע מכל הקשת המקיפה את האדריכל, מאנשי עסקים ועד אומנים ואמנים. יחד עם זאת, ביטויו האדריכלי של בנשפט לאורך השנים לווה במיעוט יחסי של טקסט וכתיבה תאורטית (אשר מצידם עוד סייעו ב"השכחתו" היחסית), אך לעומת זאת ניחן במידה מרובה של מקצועיות מבנית וטקטונית.

עבודתו החשובה והמשפיעה ביותר של בנשפט, בית ליוור (Lever House), אשר הוגדרה על-ידו כ"בניין האמיתי הראשון שתכננתי", הושלמה בשנת 1952 בליבה של ניו יורק והייתה לרב הקומות הראשון בארצות-הברית בעל קיר-מסך (יש לזכור שבניין מזכירות האו"ם החל את בנייתו שנתיים מוקדם יותר בניו יורק, אולם בנייתו נסתיימה כמעט במקביל לבית ליוור), ותוכנית נועזת של תיבת זכוכית מלבנית אנכית המזדקרת מתוך קומת מסד אופקית, שמצידה רוכנת על אכסדרת עמודים ויוצרת רחבה פנימית ציבורית. בניין זה היה מבין הראשונים לחשוף את יבשת אמריקה אל הסגנון הבינלאומי.

במרוצת השנים המשיך בנשפט לבנות אייקונים אדריכלים רמי חשיבות כדוגמת ספריית ביינקה באוניברסיטת ייל, צ'ייס מנהטן פלאזה 1, מגדלי סולאו וגרייס בניו-יורק, הספרייה הנשיאותית של הנשיא ג'ונסון או מוזיאון הירשהורן בוושנגטון הבירה, אשר חושף תוכנית טבעתית וכמעט נטול חלונות כלפי חזיתותיו הציבוריות.

בנשפט שימש כמרצה אורח לאדריכלות באוניברסיטת ייל, ב-MIT ובהארוורד. במהלך חייו הוכר בנשפט בחשיבות עבודותיו וזכה במספר רב של פרסים אדריכלים, ביניהם מדליית הזהב של איגוד האדריכלים האמריקאי. בשנת 1988 זכה בפרס האדריכלות המכובד ביותר, פרס פריצקר, לאחר שהיה המועמד היחיד עד כה שגם העמיד עצמו (ולא נבחר בידי אחרים) כמועמד לפרס וגם זכה בו . כיאה לאדריכל שנודע כאחד המרבה במעשים אך החוסך במילים, היה נאומו של בנשפט לרגל קבלת הפרס הנאום הקצר ביותר בתולדותיו.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


זוכי פרס פריצקר

פיליפ ג'ונסון (1979)  • לואיס ברגאן (1980)  • ג'יימס סטירליג (1981)  • קווין רוש (1982)  • איי אם פיי (1983)  • ריצ'רד מאייר (1984)  • הנס הוליין (1985)  • גוטפריד בוהם (1986)  • קנזו טנגה (1987)  • גורדון בנשפט ואוסקר נימאייר (1988)  • פרנק גרי (1989)  • אלדו רוסי (1990)  • רוברט ונטורי (1991)  • אלוורו סיזה (1992)  • פוהימיקו מאקי (1993)  • כריסטיאן דה פורצמפאר (1994)  • טדאו אנדו (1995)  • רפאל מונאו (1996)  • סוורה פהן (1997)  • רנצו פיאנו (1998)  • נורמן פוסטר (1999)  • רם קולהאס (2000)  • ז'אק הרצוג ופייר דה מרון (2001)  • גלן מרקט (2002)  • ירן אוטזון (2003)  • זהה חדיד (2004)  • תום מיין (2005)  • פאולו מנדס דה רושה (2006) • ריצ'רד רוג'רס (2007)  • ז'אן נובל (2008)  • פטר צומתור (2009)  • קזויו סג'ימה וריואה נשיזאווה (2010)  • אדוארדו סוטו דה מורה (2011)  • ואנג שו (2012)  • טויו איטו (2013)  • שיגרו באן (2014)