גנדאי בודו
גֶנדַאי בוּדוֹ (בקאנג'י: 現代武道; או Modern-Day Martial Ways) הוא שמן הכולל של אמנויות לחימה יפניות שהתפתחו לאחר רסטורציית מייג'י במהלך 1868, ובמיוחד לאורך המאה ה-20. פירוש השם גנדאי בודו הוא: "אמנויות לחימה מודרניות". סוגה זו מוגדרת למול הקוריו - שמן של שיטות הלחימה העתיקות. טבען של אמנויות הנחשבות 'גנדאי בודו' הוא שהן עברו התאמה מכמה סוגים אפשריים:
- הפיכתן לפציפיסטיות יותר.
- הדגשת האלמנט הרוחני או הדתי שבהן.
- הדגשת הפן האסתטי שבהן על חשבון זה הלחימתי.
- עידוד תחרותיות על חשבון גישה העוסקת בקרבות "מלוכלכים" והגנה עצמית.
חלק מאמנויות הגנדאי בודו מיישמות את כל השינויים שנמנו מעלה.
המונח גנדאי בודו מתייחס לרוב לאמנויות הלחימה:
- ג'ודו
- קנדו
- איאיידו
- אייקידו
- סומו מודרני ספורטיבי (בשונה מסומו מסורתי)
- קראטה (גרסתו הספורטיבית של הקראטה)
תהליך דומה ומקביל לתופעת הגנדאי בודו התרחש בסין בהקשרן של אמנויות לחימה סיניות, בעידוד הממשלה הסינית הקומוניסטית, והביא ליצירתו של הוו-שו המודרני.
שמה של גישת/שיטת הלחימה ג'יט קון דו מושפע אף הוא מתופעת הגנדאי בודו. משמעות שמה של שיטת לחימה זו הוא "דרך האגרוף המיירט". מנדרינית שמה נהגה: "ג'ייה צ'ואן דאו" (Jie Quan Dao), ובקטונזית כ-"ג'יט קון דו" (Jit kun Do). מפתחה של שיטה זו, ברוס לי, בחר להשתמש בסיומת "דו" משום שזו הייתה פופולרית ומקובלת בעולם אמנויות הלחימה בעת פעילותו המקצועית, במחצית השנייה של המאה ה-20.
