סומו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סומו
相撲
Asashoryu fight Jan08.JPG
ארץ מקור Flag of Japan.svg יפן
המייסד לא קיים מייסד בודד
סגנון גראפלינג
ספורט אולימפי לא
קטע וידאו קצר של התמודדות סומו. המתמודד השמאלי (Mankajō) ניצח
לוחם סומו מפיל זר, יוקוהמה 1861
לוחם סומו. איור משנת 1850 לערך.
בציור: גג המסמל מקדש שינטו, הזירה המוקפת חבל ובתוכה שני המתמודדים ושופט הזירה (גיוג'י). מחוץ לזירה השופט הראשי וחמישה שופטי עזר, שני עוזרים וארבעה מתמודדים - שניים שסיימו - מימין ושניים שעומדים להתחרות - משמאל

סוּמוֹיפנית: 相撲) הוא ענף ספורטיבי, בו מתקיים קרב מגע בין שני מתאבקים גדולי גוף (נקראים: ריקישי) הנאבקים בתוך זירה עגולה. הספורט הינו יפני במקורו והוא נקשר בתרבות היפנית לטקסים רוחניים רבים. ביפן קיים גם סגנון סומו מודרני והוא אחד מענפי הגֶנדַאי בּודוֹ, קבוצה של אמנויות לחימה מודרניות שפותחו ביפן. מסורת הסומו היא מסורת רבת שנים, וגם בתחרויות הבידוריות שנערכות כיום ביפן ומחוצה לה נערכים סביבו טקסים רבים שמקורם בתקופה בה היה הסומו חלק מדת השינטו.

במקור היפני אין חלוקה לקבוצות משקל, כך שלעתים מתמודד נאבק ביריב הכפול ממנו במשקל.

כחלק ממאמץ להנחיל את הסומו ברחבי העולם ולהפכו לספורט אולימפי, הוקמה הפדרציה הבינלאומית לסומו. על פי חוקי הפדרציה ישנן תחרויות לפי ארבע קבוצות משקל: עד 85 ק"ג, עד 115 ק"ג, מעל 115 ק"ג, ומשקל חופשי.

הסומו הולך ומתפשט בשנים האחרונות באירופה ובארצות הברית, בעיקר בחוף המערבי ובהוואי.

עקב המשקל הגבוה של לוחמי הסומו, הלחץ הנפשי ושתיית המשקאות החריפים הרבה, תוחלת החיים הממוצעת של לוחמי סומו נמוכה בכ-10 שנים מהממוצע ביפן.

חוקים לניצחון בקרב סומו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקריטריונים לניצחון בקרב סומו הינם פשוטים וברורים, ומגדירים למעשה את המפסיד ולא את המנצח:

  • המתאבק הראשון שנוגע ברצפה בכל איבר למעט כפות רגליו - מפסיד.
  • המתאבק הראשון שנוגע עם כל חלק בגופו ברצפה שמחוץ לזירה העגולה - מפסיד.
  • מתאבק אשר משתמש בטכניקה פסולה או מבצע קִינג'יטֶה (עבירה) - מפסיד.
  • נפילתה של המאוואשי (אבנט) גורמת לפסילת המתאבק.
  • מתאבק יכול להיות מוכרז כמפסיד גם ללא קשר לחוקים הנ"ל אם הוא הגיע למצב שהוא לא יכול להלחם ביריבו. מצב זה הינו נדיר מאוד בסומו של ימינו.

על פי רוב, קרבות הסומו נמשכים שניות ספורות בלבד עד שאחד המשתתפים מופל לריצפה או נהדף אל מחוץ לזירה.

הדוהיו - זירת הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

הזירה בה נערכים קרבות הסומו נקראת ביפנית דוהיו, זו היא במה עגולה, בקוטר 4.55 מטרים, מוגבהת ועשויה תערובת של חול וחימר. את הזירה תוחם חבל עגול הנקרא טאווארה והוא לרוב עשוי מסיבי אורז. החבל הוא סמל שינטו של הפרדה בין הקודש לחול. בתוך המעגל ישנם שני קווים לבנים אותם אסור לעבור לפני תחילת הקרב. מחוץ לחבל מפוזר חול דק מאוד אשר מכונה "עין הנחש" ואשר עוזר לשופט לקבוע אם אחד המתמודדים נגע עם גופו מחוץ לזירה.

הבאשו - הטורניר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסומו המקצועני כיום מכיל מספר ליגות : מקואוצ'י - הליגה הבכירה, ג'וריו, מקושיטה, סאנדנמה וג'ונידאן. ליגת המקואוצ'י מורכבת משישה טורנירים בשנה, כאשר בכל טורניר כל אחד מהמתאבקים נלחם בחמישה עשר קרבות והמנצח הוא זה אשר זכה במירב הקרבות. במידה ויש שוויון אזי שני המנצחים מתחרים ביניהם בקרב נוסף.

הדרגות בסומו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לכל אחד ממתאבקי הסומו דרגה הנקבעת לפי תוצאות הבאשו הקודם.

הדירוג הנמוך הוא מָ‏אֵיגַ‏שירה (Maegashira), וממסופר מהגבוה לנמוך, עד ל15 או 16 - בהתאם למספר המשתתפים בטורניר. סדרת הדרגות הבאה היא של האלופים ונקראת סנייאקו (Sanyaku). שמות הדרגות, מהנמוכה לגבוהה הן: קוֹ‏מוּ‏סוּ‏בּ‏י (Komusubi), סֶ‏אקיוּ‏וַ‏אקֶ‏ה (Sekiwake) ואוֹ‏סְזקי (Ozeki).

לכל דירוג יש שתי תת-דרגות, מזרח ומערב, כאשר דרגת מזרח היא הגבוהה יותר. לדוגמה: דירוג מאיגשירה 2 מזרח נמוכה ממאיגשירה 1 מערב, אך גבוהה מדירוג מאיגשירה 2 מערב.

הדרגה הגבוהה ביותר בסומו נקראת יוקוזונה (Yokozuna). לדרגה זו מגיע האוסזקי שניצח את הטורניר פעמיים ברציפות. מתאבק אשר הגיע לדרגת יוקוזונה אינו יכול להפסיד אותה והוא מחזיק בתואר זה עד ליום פרישתו. נכון לשנת 2012, מחזיקים רק שני מתאבקים פעילים בתואר זה - האקוהו-שו והארומפוג'י קוהיי, שניהם ממונגוליה.

מקורותיו של הסומו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמו סוגים נוספים של היאבקות, גם שורשיו של הסומו אינם ידועים בבירור. אזכורים לסומו נמצאים בטקסטים מהמאה ה-8 לפנה"ס, אך הקשר שלהם לסומו של ימינו אינו ברור. קרבות של שני אנשים לא חמושים, לפעמים עד מוות, נקראו כבר בעבר ביפן בשם הכולל "סומו", על אף שלא היו ספורטיבים ולא כללו חוקים ספציפיים. השילוב של טקסי השינטו כחלק מהמחוות של קרב הסומו נוצר במרוצת השנים, וקשה כיום להצביע על המקור המדויק לטקסים, הן בדת השינטו והן בסומו.

השימוש בזירה כתוחמת לקרב, החל ככל הנראה בתחילת המאה ה-16. שאר החוקים וההתפתחויות בנושא קרו בתקופת אדו (החל מהמאה ה-17) שם קיבל הענף את צורתו הסופית.

הסומו בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

התאחדות הסומו הישראלית לחובבים, הוקמה ב-1998 על ידי היו"ר אלדד בן-חורין[1] , מומחה לאמנויות לחימה ולהאבקות סומו, לאחר 9 שנות הסתגלות ובתמיכת ארגון הסומו העולמי הממוקם בטוקיו, יפן. התאחדות הסומו הישראלית הממוקמת במודיעין, חברה בהתאחדות הסומו האירופאית‏[2], והיא החברה ה-76 בפדרציית הסומו העולמית. בשנת 2006 דורגה ישראל במקום ה-7 בעולם לנוער מתוך 16 מדינות, ובמקום ה-7 לבוגרים, מתוך 33 מדינות‏[3]. בשנת 2006 זכתה מדינת ישראל, לביקור היסטורי של מועדון הסומו המקצועני מבירת יפן טוקיו, סאדוגאטאקה‏[4]. בכירי מקצועני הסומו היפנים הופיעו בקיסריה במשותף עם חניכי הסומו של אלדד בן-חורין. סגן יו"ר ההתאחדות הינו הזמר מוטי דיכנה, מומחה עולמי לסומו מקצועני ודובר יפנית.

במועדוני אמנויות לחימה בישראל, משמש הסומו כספורט נוסף וכמשחק מוביל לאלפי מתאמנים בישראל, בעיקר במועדוני ג'ודו וקראטה. בזכות הקלות בה ניתן לעסוק בסומו, החוקים הפשוטים, הבטיחות בקרב, מהירות הקרב ותרומת הסומו לשיפור יכולת הקרב פנים מול פנים, קנה הסומו מעריצים רבים בקרב המתאמנים, הציבור והתקשורת.

היאבקות הסומו פרצה לתודעת הציבור בישראל בשנת 2009, עם הופעתו של סרט הסומו "סיפור גדול" בכיכובם של איציק כהן, אלון דהן, שמוליק כהן, דביר בנדק ועירית קפלן, ובבימוים של שרון מימון וארז תדמור. יו"ר התאחדות הסומו, אלדד בן-חורין, שימש כיועץ מקצועי להפקה וככוריאוגרף.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]