קראטה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ערך זה זקוק לעריכה, על מנת שיתאים לסגנון המקובל בוויקיפדיה. הסיבה לכך היא: משלב נמוך. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו.

קראטה (空手道) היא גרסה מודרנית (תחילת המאה ה-20, בסביבות 1905) לאמנויות לחימה יפניות שמקורן באי היפני אוקינאווה.

תוכן עניינים 1 התפתחות הקראטה 2 פירוש המילה קראטה 3 תחרויות 4 דירוג 5 נשק בשימוש תלמידי קראטה 6 דוג'ו קון 7 לקריאה נוספת

[עריכה] התפתחות הקראטה

קראטה הינה שיטה אשר נוסדה באיי ריוקיו אשר הגדול והמפורסם שבהם הוא האי אוקינאווה. השיטה הינה תערובת של טכניקות אשר מבוססת על ידי ידע משיטות לחימה מקומיות אוקינאוויות והשפעות שנרכשו משיטות לחימה סיניות אשר עורבבו ביחד ופותחו למספר סגנונות הכלולים לשם הגנרי המכונה קראטה. איי הריוקיו שימשו במשך מאות שנים כנתיב נמל למסחר בין יפן, סין, קוריאה וטאיוון. לפי עדויות מהמאה ה-13 החל הקראטה כשיטת לחימה נפוצה בשם טה(Te) או טי(Ti) בשנת 1372 ייסד שליט איי הריוקיו המלך צ'וזאן סאטו יחסי מסחר עם האמפריה הסינית שנשלטה על ידי שושלת מינג. צעד זה הביא למגוון רחב של שיטות לחימה סיניות שהוכרו לתושבי האיים על ידי מבקרים סינים, במיוחד כאלו אשר הגיעו ממחוז פוג'יאן(Fujian) בדרום סין. בסביבות שנת 1392 היגרו כ 36 משפחות מסין אל האי אוקינאווה למטרת חילופי ידע ותרבות עם האוכלוסייה המקומית במגוון רחב של תחומי חיים. בשנת 1429 השתלט על אוקינאווה שליט בשם שואהשי(Shohashi) אשר הטיל איסור על נשיאת נשק ואף שלח שליחים שהחרימו את כלי הנשק שהוחזקו על ידי תושבי האי. איסור זה הביא את תושבי האי לפתח ולשכלל את שיטתם ולהעביר את הדגש על לחימה בידיים ריקות במקום השימוש בנשק שנאסר והוחרם. התושבים המקומיים החלו לפתח שיטת לוחמה בעזרת כלים חקלאים שפתחו לכלי נשק שאפשר להילחם עימם בעת הצורך ובכך לא להפר את האיסור שהוטל על נשיאת כלי נשק. שיטת לחימה נפרדת זו נקראת קובודו(Kobudo). בשנת 1609 השתלט שימזאזו, שליט מחוז קיושו בדרום יפן, על אוקינאווה ובנוסף להמשך איסור החזקה ושימוש בנשק הוטל איסור על לימוד אמנויות לחימה מכל סוג. החלטות אלו הורידו את הקראטה למחתרת והסגנון הועבר בתוך המשפחה מאב לבן בצורה של תבניות שדומות לעין הלא מיומנת בצורה של ריקוד אשר נקראת קאטה. בני האצולה האוקינאוויות נשלחו ללמוד ולהתחנך בסין במשך שנים רבות. תוך כדי שהייתם בסין הם התאמנו ולמדו אמנויות לחימה אצל מורים סינים ובעת חזרתם שילבו ופיתחו את הידע שצברו בסין עם הידע שלהם בשיטות המקומיות. שלושה סגנונות התפתחו באוקינאווה והם כונו לפי שלושת הערים הגדולות של אוקינאווה אשר מהם באו הסגנונות. הסגונות נקראו שוריטה(Shuri-te) על שם העיר שורי, נאהטה(Naha-te) על שם העיר נאהה, וטומריתה(Tomari-te) על שם העיר טומארי. בשנת 1868 עלה לשלטון הקיסר מוצוהיטו אשר כונה מייג'י (שלטון נאור ביפנית) וחולל מהפכה תעשייתית ומודרניזציה של יפן שבא הצעיד את יפן אל תוך העולם המודרני תוך כדי פתיחות לעולם המערבי, אימוץ נורמות מערביות מודרניות, חיסול הפאודליזם היפני ולקיחת השליטה והסמכויות מהמשפחות הפאודליות של יפן והעברתם אל משפחת הקיסר. כחלק ממהפכת מייג'י בוטלו האיסורים על נשיאת נשק ואימון באמנויות לחימה והקראטה, שיצא מן המחתרת, החל להילמד באופן פומבי תוך כדי שאיי הריוקיו מסופחים באופן רשמי כחלק מיפן. בשנת 1901 אחד מגדולי אנשי הקראטה, איטוסו אנקו, שהיה לוחם ובן משפחת אצולה אוקינאווית גרם לכך שהקראטה יכלל כחלק מתוכנית לימוד החובה של בתי הספר באוקינאווה והביא לפופוריות של הקראטה באוקינאווה. תלמידיו של איטוסו אנקו נהפכו להיות למאסטרים המוכרים אשר ייסדו את סגנונות הקראטה המודרניים הנפוצים בעולם כיום. בשנת 1906 יצאו מספר מדריכים אשר הבולט ביניהם היה ג'יצ'ין פונאקושי (מייסד סגנון השוטוקאן) אשר הוזמנו להציג את הקראטה ברחבי יפן ולהישאר וללמד את סגנונותיהם. בתקופה זו הייתה יפן מעורבת במלחמות שכנותיה, רוסיה וסין וכבשה חלקים רחבים מאסיה. מגמה זו, שנמשכה עד לתבוסת יפן בסוף מלחמת העולם השנייה, הביאה לגל אומנות ומיליטריזציה בתוך יפן ולהעמקת השתלטות ומעורבות הצבא בתוכה. הקראטה הוכר כאמנות לחימה יפנית מסורתית על ידי ארגון הדאי ניפון בוטוקאי ושמו שונה מהמונח הסיני קנפו(Kenpo) שהיה עיוות אוקינאווי/יפני למילה הסינית צ'ואן פה(Quanfa) שמשמעותה הוא "יד ריקה" לקראטה. האיש הראשון אשר מזוהה שהעביר גרסה מאורגנת של קראטה היה שושו "בושי" (הלוחם) מאטסומורה (1779 -1889), אשר העביר את סגנונו לאיטוסו אנקו (1830 - 1915),הוא קרא לסגנונו שורי-טה. תלמידו של קוקובה קוסאי שינה את השם לשורין ריו. שיטות הקראטה הנפוצות כיום הינן סאידו, שוטוקאן, גוג'וריו, קיוקושינקאי, שיטוריו, וואדוריו שוטו-קאי ושורין ריו.

[עריכה] פירוש המילה קראטה

פירוש המילה קראטה הוא, 'יד ריקה'. ויש לכך שתי משמעויות:

• יד ריקה מכלי נשק - בקראטה משתמשים אך ורק בנשק הטבעי הטמון בגוף האדם.
• יד ריקה מכל כוונת זדון - הקראטה מיועד להתגוננות, ותורתו מטיפה ליחס של כבוד אל הזולת.
  צו הכבוד הוא: "אין התקפה ראשונה בקראטה"(Karate Ni Sente Nashi).

המילה קראטה מתחלקת לשני חלקים - קארה - פירושו "ריק". בצורת כתיבה אחרת (שנהגית אותו הדבר) פירוש המילה הוא "זרה" (הכוונה לסין, ממנה הגיעו מרבית הטכניקות). טה - "יד". הפירוש המקורי של המילה היה "היד הזרה" ולפני כ-80 שנה שינה ג'יצ'ין פונקושי את צורת הכתיבה (קנג'י) של המילה "קראטה" למשמעותה הנוכחית מכיוון שהקראטה התנתק ממקורותיו הזרים (הסיניים) והתפתח באוקינאווה בצורה עצמאית.

[עריכה] תחרויות

הקראטה כשלעצמו איננו ספורט, אלא אמנות לחימה המתאפיינת בשימוש באברי הגוף להתקפה וגם להגנה.

בכדי לאפשר קיום תחרויות בלא שהדבר יגרור אסונות, פיתחו התאחדויות קראטה ארציות שונות, רשימה של מעשים האסורים במהלך התחרות.

מעשים אסורים לדוגמה:

• הכאה בנקודות חיוניות שבגוף היריב.
• נעיצת יד בעיני היריב.

כמו כן נעשה שימוש בשיטות של "אין מגע", או "מגע חלקי". בהן התוקף עוצר את המכה סנטימטר לפני הפגיעה, או מחליש מאוד את העצמה ברגע האחרון. השופט (או המאמן) מחליט אם המכה הייתה אפקטיבית לולא העצירה המכוונת.

שיטת הלחימה שהתקבלה כמקצוע אולימפי באולימפיאדת סיאול ואילך אינה קארטה, אלא שיטת לחימה קוריאנית דומה למראה, הנקראת טאיקוונדו.

למרות כל זה הקראטה בארץ הפך לתחרותי ומתקיימות כל שנה תחרויות מטעם התאחדות הקראטה בישראל. הקראטה הופך יותר ויותר לספורטיבי וכיום מתקיימים מאבקים רבים בין הוועד האולימפי והתאחדות הקראטה האירופאית על הכנסת הקראטה לאולימפיאדה. שיטת הניקוד היא כזאת:

1. וואזרי- חצי נקודה - מקבלים בדר"כ על כמה מכות קטנות שצלחו לכיוון פלג הגוף של היריב במהלך הסיבוב
2. איפון- נקודה אחת - מקבלים על כל מכה לפנים (ג'ודאן) או לגוף
3. ניהון- שתי נקודות - מקבלים על כל בעיטה לכיוון הגב, וכן על ביצוע שתי טכניקות שנכנסו כשוות נקודה אחת כל אחת.
4. סאנבון-שלוש נקודות - מקבלים על בעיטה לראש או הפלה של היריב והצגת מצב של אגרוף בלא פגיעה.

המנצח הוא מי שהשיג יתרון של 8 נקודות ,או בתום שתי הדקות של הקרב מי שיש לו את מספר הנקודות הכי גבוה.

סוג נוסף של קרבות, הנפוץ בעיקר בזרם השוטוקאן המסורתי, מכונה "שובואיפון"- קרב עד לנקודה אחת. הפילוסופיה העומדת מאחורי מתכונת זו הינה שעל קרב להסתיים במכה בודדת וניצחת אחת (איפון).

[עריכה] דירוג

דירוג אנשי הקראטה מצוין באמצעות שם הדרגה ובאמצעות צבע החגורה. הדרגות מתחילות ב'קיו 10', 'קיו 9' או 'קיו 6' (תלוי בשיטה), ויורדות עד ל'קיו 1'. המעבר בין דרגות אלו נמשך, על פי אורך אימון של כתשע שעות חודשיות, בין חודש לשישה חודשים (תלוי במאמן, במתאמן ובשיטה). לרוב, ככל שהדרגה גבוהה יותר כך הגעה אליה נמשכת זמן רב יותר.

הדרגה הבאה, אחרי 'קיו 1', היא 'דאן 1', ומסומלת לרוב על ידי חגורה שחורה. ממנה עולים לדרגה 'דאן 2' וכך הלאה. המעבר בין דרגות אלו יכול להמשך משנתיים ועד לעשרים שנה.

בשיטות מסוימות במערב מקובל לסמל דרגות קיו שונות בחגורות בצבעים שונים (מנהג אשר אומץ מג'ודו), אולם ביפן התלמידים הבוגרים לובשים רק חגורה לבנה, חומה (לרוב לסמל 'קיו 1', או 'מועמד לשחורה') או שחורה. בשיטות מסוימות, רק הילדים מקבלים חגורות צבעוניות לסמל את דרגות הקיו.

החגורות וצבען לקוחות מהמנזרים בהם עסקו בזן, שם חגורה שחורה מסמלת את מי שכבר הגיע להארה ולכן יכול להדריך, וחגורה לבנה הוא מי שעוד לא. כמו כן מי שקיבל את החגורה השחורה רשאי לאמן תלמידים אחרים. איש קראטה המקבל את החגורה השחורה נחשב כמי שהתחיל ללמוד קראטה, כלומר, הגיע לרמה בה הוא מתחיל לעסוק בקראטה. המעבר לחגורה שחורה מסמן מהפך ברמת הרצינות וברמת ההבנה של הקראטה והוא מנטלי יותר מאשר פיסי. לרוב, קבלת החגורה השחורה נתפסת כרגע שבו התלמיד הופך לחבר אמיתי בשיטה, וכוללת רישום בארגון הבינלאומי אליו המועדון שייך.

אגדה נפוצה (אך לא מבוססת) טוענת שעם הגעת הקראטה ליפן, נוספה החגורה החומה כאשר בשעת האימון נפצעו התלמידים ממכות חבריהם. מכיוון שלא כיבסו את החגורות, הן הפכו חומות מהדם. וכך חגורה חומה העידה שהתלמיד מתאמן כבר זמן רב.

סדר צבע החגורות הוא: לבן, צהוב לבן, צהוב, צהוב כתום, כתום, ירוק, כחול, סגול, חום ושחור.

[עריכה] נשק בשימוש תלמידי קראטה

למרות השם, תלמידי קראטה מתקדמים לומדים גם שימוש בנשק - בדרך כלל נשק מסורתי (קובודו) יפני/אוקינאווי, אבל בקראטה כעקרון נמנע אימון ושימוש בנשק חם לסוגיו.

נפוץ מאוד בהקשר זה לימוד שימוש בכלי הנשק הבאים:

• 'סאי' - מעין קילשון יד בעל שלוש שיניים, שהאמצעית שבהן ארוכה.
• 'טונפה' - מעין אלה עם ידית נוספת ב-90 מעלות לגוף (כיום בשימוש משטרות רבות במערב).
• 'ג'ו" - מוט קצר.
• 'בו' - מוט ארוך.
• 'נונצ'קו' - שנעשה מפורסם בידי ברוס לי, (ששלט בקראטה בין היתר; לפי מה שידוע כיום הוא שלט בשש אמנויות לחימה ולא כפי שנוטים לחשוב בגלל היותו סיני, בטאי צ'י וקונג פו בלבד).

רוב כלי הנשק האלו הם בעצם וריאציות על כלים חקלאיים, שהיו בשימוש באוקינאווה. למשל, הטונפה היא במקור ידית לסיבוב אבן ריחיים, הנונצ'קו הוא וריאציה על מורג לדייש וכו'.

[עריכה] דוג'ו קון

הדוג'ו קון הוא תקנון הדוג'ו (בי"ס לאמנויות לחימה ביפנית), הכללים לפיהם מתנהגים התלמידים. בכללים אלו אמורים החניכים להשתמש גם מחוץ לדוג'ו, בחיי היום-יום. נהוג לומר את הדוג'ו קון בקול במהלך קידת סוף האימון. דוגמה לדוג'וקון:

דוג'וקון:

1. כלל מס' 1- רדוף שלמות האופי.
2. כלל מס' 1 - היה נאמן לדרכך.
3. כלל מס' 1 - השקע מאמץ מרבי.
4. כלל מס' 1 - כבד את הזולת.
5. כלל מס' 1 - המנע מהתנהגות אלימה.

החזרה על המונח "כלל מס' 1" אינה טעות, ומסמלת את החשיבות האחידה והעליונה הניתנת לכל אחד מצוי הדוג'ו קון. הכללים הנ"ל נלקחו מכללי הדוג'ו (דוג'וקון) של עמותת הקראטה JKA/ISKF העולמית.

[עריכה] לקריאה נוספת

• זָ'ק דלקוּר [חגורה שחורה, דאן 5], הטכניקה של קאראטה, הוצאת לדורי.

אמנויות לחימה
סיניות	אי צ'ואן - בה גואה ג'אנג - גוג'ו ריו - ג'יט קון דו - וו-ווי גונג-פו - וו שו - טאי צ'י - קונג פו - קונג פו גמל שלמה דרומי - שינג אי
יפניות	איאיידו - אייקידו - ג'ו ג'וטסו - ג'ודו - גנדאי בודו - נינג'יטסו - סומו - קיוקושינקאי - קיקבוקס - קיודו - קנדו - קראטה - שורינג'י קמפו
קוריאניות	הפקידו - טאיקוונדו - טאי קיון - טאנג סו דו - טוקונג - סון קואן מו - קוק סול וון
פיליפיניות	אסקרימה - ארניס - ארניס מודרני - לייטנינג סיינטיפיק ארניס - קאלי
אירופאיות	איגרוף - היאבקות בסגנון יוני-רומי - פאנקרטיון - סיף
רוסיות	סיסטמה - סמבו
אמריקאיות	היאבקות מקצועית - ג'ו ג'יטסו ברזילאי - קפואירה
ישראליות	אבי"ר - אייקי - אמנות לחימה יהודית - דניס הישרדות - לחימה משולבת (CMA) - קרב מגן ישראלי - קרב מגע - קרב פנים אל פנים
אחרות	איגרוף תאילנדי - היאבקות