קראטה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Karatedo.svg
"קראטה-דו" בקאנג'י
קראטה
空手
ארץ מקור Flag of Japan.svg יפן/Flag of Ryukyu.svgאיי ריוקיו
שנת יסוד רוב הסגנונות אורגנו לצורתם הנוכחית במהלך המאה ה-20.
המייסד מספר רב של מייסדים, רובם במקור מאיי הריוקיו.
סגנון הכאה, בריחים, הטלות
התפתחה מ- הגנה עצמית אוקינאווית מקורית (אוקינאווה-טה), ו-אמנויות לחימה מדרום סין (בייחוד אמנויות מהזרם שהתפתח מאוחר יותר ל-עגור לבן פוג'יאני).
אמנים מפורסמים אנקו איטוסו, סוקון מטסומורה, גיצ'ין פונאקושי, קנווה מאבוני, קנבון ווייצ'י, קנריו היגאונה, צ'וג'ון מיאגי, מוריו היגאונה, טודה סוקגאווה, מאטסוטאטסו אויאמה, גוגן יאמאגוצ'י, מייטאטסו יאגי, קיוהידה שינג'ו, טטסוהירו הוקאמה
ספורט אולימפי לא

קראטהיפנית: 空手道) הוא השם המודרני (תחילת המאה ה-20, בסביבות 1905) שניתן לקבוצה של כמה עשרות אמנויות לחימה בעלות שורשים היסטוריים קרובים. אמנויות לחימה אלה נחשבות כיום 'יפניות'. בפועל, מקורן באי היפני אוקינאווה, וניכרת בהן השפעה משמעותית של אמנויות לחימה שמקורן בדרום סין. כיום ישנה הפרדה ברורה בין סגנונות קראטה 'יפניים' (ויותר מודרניים) לאלה הנחשבים 'אוקינאווים'. כל סגנונות הקראטה מאופיינים בדגש על שימוש בהכאה כאמצעי מרכזי ללחימה והגנה עצמית, חולקים ביניהם מגוון רחב של טכניקות ותנוחות גוף דומות או זהות, ומשתמשים ב-קאטה כאמצעי מרכזי לתרגול והעברת ידע. במהלך המאה ה-20, כל סגנונות הקראטה אימצו קוד לבוש אחיד (גי), וכן את שיטת סיווג ודירוג המתאמנים (המכונים 'קראטקה') בהתבסס על חגורות צבעוניות ושחורות. בדומה לאמנויות לחימה רבות אחרות מן המזרח, הקראטה המסורתי מלווה ברבדים תרבותיים עמוקים, המשליכים על אופן תרגול האמנות, ודורשים את אימוצה כ-'דרך חיים'. כזה הוא אופיו של הקראטה המסורתי. בו-בעת, קיימים גם סגנונות קראטה פחות מסורתיים ויותר ספורטיביים, שמאפיינים אלה פחות בולטים בהם, או שאינם קיימים כלל.

בניגוד לדעה הרווחת, בקראטה אין שימוש בכלי נשק. אמנות השימוש בכלי נשק אוקינאווים נקראת קובודו. לעתים מורה, בית ספר או ארגון נתון ילמד גם קראטה וגם קובודו. עם זאת, מבחינה היסטורית, אמנויות אלה התפתחו במקביל ובסמוך, ולא היוו את אותה אמנות לחימה.

פירוש המילה קראטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני המאה ה-20, באיי הריוקיו מהם הגיע הקראטה, לא היו נהוגים לרוב שמות לאמנויות הלחימה שתורגלו בבתי ספר ומשפחות שונות. לעתים קרובות, אמנויות לחימה נקראו בפשטות "טה" ("יד", ברמיזה לשונית ללחימה בידיים). המילה קראטה אומצה בהדרגה באוקינאווה ויפן, ולאחר מכן בשאר העולם, במהלך המאה ה-20. מילה זו מורכבת ביפנית משתי סימניות: קרא (ריק; 空) ו- טה (יד; 手). משמעות שתי הסימניות יחדיו היא "יד ריקה". בימינו, רבים משתמשים בשם המלא "קראטה-דו" (空手道), אשר משמעותו "דרך היד הריקה". התוספת "דו" היא השפעה של תופעת הגנדאי בודו בתרבות יפן המודרנית. במקור, השם קרא-טה נכתב עם סימניה אחרת ביפנית למילה 'קרא', אשר משמעותה היא 'סין' (או ליתר דיוק - נעשה שימוש בסימניה שמציינת את שושלת טאנג הסינית). כלומר, שמה המקורי של האמנות היה "היד הסינית" (בהתאם לעובדת היות שורשי הקראטה מאמנויות לחימה סיניות). שם זה שונה על ידי גיצ'ין פונאקושי ל-"דרך היד הריקה" כאשר החל להפיץ את הקראטה ביפן. באותה העת (תחילת המאה ה-20) יפן הייתה אפופה ברגשי לאומנות עזים, ואיבה כלפי העם הסיני. פונאקושי חש לפיכך כי אם ישאיר את השם המקורי של אמנותו, "היד הסינית", הדבר יהיה לו למכשלה להפצת הקראטה ביפן. פונאקושי עצמו היה אוקינאווי, ובאיי ריוקיו, אשר תרבותם שונה מזו של יפן (אף שמדובר טכנית באותה המדינה), לא הייתה לתושבים בעיה עם סינים והתרבות הסינית, משום שאזור זה קיים קשרי מסחר עם סין משך מאות רבות של שנים.

בעת המודרנית יש הטוענים לפרשנויות נוספות לשם "יד ריקה":

  • 'יד ריקה' מכלי נשק - בקראטה משתמשים אך ורק בגוף האדם כנשק.
  • 'יד ריקה' מכל כוונת זדון (בהתאם לעיקרון שקבע פונאקושי: "אין התקפה ראשונה בקראטה"; Karate Ni Sente Nashi).

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האנאשירו צ'ומו, 1938

קראטה הוא שם כולל לאסופה של סגנונות לחימה שנוסדו בהדרגה באיי ריוקיו, אשר הגדול והמפורסם שבהם הוא האי אוקינאווה. איי הריוקיו שימשו במשך מאות שנים כנתיב נמל למסחר בין יפן, סין, קוריאה וטאיוואן.

סגנונות הקראטה השונים הם תערובות של טכניקות אשר מבוססות על ידע משיטות לחימה אוקינאוויות מקומיות, וכן השפעות שנרכשו משיטות לחימה סיניות אשר עורבבו ביחד ופותחו למספר סגנונות הכלולים לשם הגנרי המכונה קראטה. אמנויות לחימה אוקינאוויות, אשר כונו במקור בפשטות 'טה', יכולות לאתר את שורשיהן אחורה עד למאה ה-13. עם זאת, תיעוד מדויק ואמין יותר של אמנויות הלחימה שהתפתחו לבסוף לקראטה המודרני, קיים בעיקר מן המאה ה-19 והלאה.

בשנת 1372 ייסד שליט איי הריוקיו המלך צ'וזאן סאטו יחסי מסחר עם האימפריה הסינית שנשלטה על ידי שושלת מינג .צעד זה הביא למגוון רחב של שיטות לחימה סיניות שהוכרו לתושבי האיים על ידי מבקרים סינים, במיוחד כאלו אשר הגיעו ממחוז פוג'יאן (Fujian) בדרום סין. בסביבות שנת 1392 היגרו כ-36 משפחות מסין אל האי אוקינאווה למטרת חילופי ידע ותרבות עם האוכלוסייה המקומית במגוון רחב של תחומי חיים. לאורך הדורות היו נהוג בקרב בני האצולה והמעמד הגבוה האוקינאוויים לשלוח את בניהם ללמוד ולהתחנך בסין במשך שנים רבות. תוך כדי שהייתם בסין, חלקם התאמנו ולמדו אמנויות לחימה אצל מורים סינים ובעת חזרתם שילבו ופיתחו את הידע שצברו בסין עם הידע שלהם בשיטות המקומיות. הייתה זו דרך אחת באמצעותה הגיע ידע בנושאי לחימה אל אוקינאווה. דרך אחרת הייתה באמצעות אוקינאווים שנסעו לסין לתקופות ארוכות למטרות מסחר, ולמדו שם גם הם אמנויות לחימה.

בשנת 1429 השתלט על אוקינאווה שליט בשם שו-האשי (Sho-hashi) אשר הטיל איסור על נשיאת נשק ואף שלח שליחים שהחרימו את כלי הנשק שהוחזקו על ידי תושבי האי. איסור זה הביא את תושבי האי לפתח ולשכלל את שיטתם ולהעביר את הדגש על לחימה בידיים ריקות במקום השימוש בנשק שנאסר והוחרם. התושבים המקומיים החלו לפתח שיטת לוחמה בעזרת כלים חקלאים שפתחו לכלי נשק שאפשר להילחם עימם בעת הצורך ובכך לא להפר את האיסור שהוטל על נשיאת כלי נשק. שיטת לחימה נפרדת זו נקראת קובודו (Kobudo). בניגוד למצג המקובל בתרבות הפופולרית, הקובודו והקראטה האוקינאוויים מעולם לא היוו אותה אמנות, אלא התפתחו במקביל ותוך השפעות הדדיות.

בשנת 1609 השתלט שימזאזו, שליט מחוז קיושו בדרום יפן, על אוקינאווה, ובנוסף להמשך איסור החזקה ושימוש בנשק הוטל איסור על לימוד אמנויות לחימה מכל סוג. החלטות אלו הורידו את הקראטה למחתרת והסגנון הועבר לרוב בתוך המשפחה מאב לבן. חלק מתבניות התנועה של האמנות (קאטה) עובדו לעתים לכדי ריקודים מסורתיים, ואלה נשתמרו עד היום בצורתם האמנותית יותר.

בשנת 1868 עלה לשלטון ביפן הקיסר מוצוהיטו, וחולל מהפכה של תעשייה ומודרניזציה אשר במסגרתה שבה הצעיד את יפן אל תוך העולם המודרני תוך כדי פתיחות לעולם המערבי, אימוץ נורמות מערביות מודרניות, חיסול הפאודליזם היפני ולקיחת השליטה והסמכויות מהמשפחות הפאודליות של יפן והעברתם אל משפחת הקיסר. כחלק מאותה מהפכה, אשר כונתה מהפכת מייג'י, בוטלו האיסורים על נשיאת נשק ואימון באמנויות לחימה, ואיי הריוקיו סופחו באופן רשמי כחלק מיפן. כתוצאה מכך יצא הקראטה מן המחתרת, והוראתו חזרה להיות פומבית.

בשנת 1901 אחד מגדולי אנשי הקראטה, איטוסו אנקו, שהיה לוחם ובן משפחת אצולה אוקינאווית גרם לכך שהקראטה יכלל כחלק מתוכנית לימוד החובה של בתי הספר באוקינאווה והביא לפופולריות של הקראטה באוקינאווה. כמה מתלמידיו של איטוסו אנקו (כגון גיצ'ין פונאקושי) הפכו ברבות השנים למורים שהייתה להם השפעה מכרעת על התפתחות הקראטה המודרני.

האיש הראשון אשר מזוהה שהעביר גרסה מאורגנת של קראטה היה שושו "בושי" (הלוחם) מאטסומורה (1779 -1889), אשר העביר את סגנונו לאיטוסו אנקו (1830 - 1915). בושי מטסומורה קרא לסגנונו שורי-טה. תלמידו של קוקובה קוסאי שינה את השם לשורין ריו. בתחילת המאה ה-20 לימדו באוקינאווה שני מורים נוספים גרסאות יותר מוסדרות של קראטה. היו אלה המורים קנריו היגאונה ו-קאנבון ווייצ'י. שניהם למדו משך שנים רבות בסין אמנויות לחימה סיניות, אשר להן קרבה טכנית והיסטורית לאמנות הלחימה עגור לבן פוג'יאני. כאשר הגיעו לאוקינאווה והחלו ללמד במולדתם, השפעות אוקינאוויות מקומיות ופיתוחים נוספים של אמנויותיהם יצרו לבסוף מתוך הסגנונות שלימדו את שני הסגנונות גוג'ו ריו (מיסודו של קנריו היגאונה, דרך צ'וג'ון מיאגי) ו-ווייצ'י ריו (מיסודו של קאנבון ווייצ'י).

בשנת 1906 יצאו מספר מורים מפורסמים מאוקינאווה להפיץ את הקראטה ביפן. ביניהם היו גיצ'ין פונאקושי (מייסד סגנון השוטוקאן), צוג'ון מיאגי (מייסד סגנון גוג'ו-ריו), ו-קנווה מאבוני (מייסד סגנון שיטוריו). בתקופה זו הייתה יפן מעורבת במלחמות שכנותיה, רוסיה וסין וכבשה חלקים רחבים מאסיה. מגמה זו, שנמשכה עד לתבוסת יפן בסוף מלחמת העולם השנייה, הביאה לגל אומנות ומיליטריזציה בתוך יפן ולהעמקת השתלטות ומעורבות הצבא בתוכה. על רקע שינויים תרבותיים אלה, מורי הקראטה התקבלו ביפן בברכה, משום שהכוחות הפוליטיים הדומיננטיים ביפן היו מעוניינים בפיתוח של "עם חזק, בריא, ושיכול לעמוד על שלו באמצעים פיזיים". בעקבות השפעתם של אותם מורים, הקראטה הוכר כאמנות לחימה יפנית מסורתית על ידי ארגון הדאי ניפון בוטוקוקאי.

שלושה זרמים מרכזיים של קראטה התפתחו באוקינאווה לאורך השנים, ואלה כונו לפי שמותיהן של שלוש הערים הגדולות והמרכזיות באוקינאווה, אשר בהן התפתחו זרמים אלה (כל זרם שכזה מכיל בתוכו כמה סגנונו קראטה). הזרמים האמורים מכונים: שורי-טה (Shuri-te) על שם העיר שורי, נאהא-טה (Naha-te) על שם העיר נאהא, וטומרי-טה (Tomari-te), על שם העיר טומארי. סגנונות הקראטה הנפוצים ביותר כיום הם שורין ריו (שורי-טה), שוטוקאן (שורי-טה), גוג'וריו (נאהא-טה), וויצ'י ריו (נאהא-טה), קיוקושינקאי (שמקורו בשוטוקאן ו-גוג'ו ריו), שיטוריו (המשלב את כל שלושת הזרמים המרכזיים), וואדוריו (המשלב שוטוקאן וג'וג'וטסו יפני), וסגנונות אשר התפצלו מהם.

כיום ישנם לרוב הבדלים תרבותיים וטכניים מסוימים בין הקראטה המתורגל באוקינאווה לזה המתורגל ביפן ובמקומות אחרים בעולם. הקראטה ממשיך להתפתח כאמנות לחימה, אך כבמקרן של אמנויות לחימה אחרות, הוא מושפע רבות מן התרבות המקומית בתוכה הוא צומח. הפוליטיקה הבין-ארגונית של סגנונות קראטה רבים הביא לפיצול משמעותי למספר רב מאוד של בתי ספר ברחבי העולם. ישנם רבים מקרב בתי הספר לקראטה שאף "ערבבו" את אמנותם עם אמנויות אחרות. תופעה זו נפוצה במיוחד בישראל, בה סגנונות שונים של קראטה ספורטיבי "שולבו" אל תוך שיטות כגון גדי קנפוג'יטצו ו-דניס הישרדות. בו-בעת, נשמר מספר גדול של בתי ספר מסורתיים לקראטה השומרים יותר על אופייה המקורי של אמנותם, הן מבחינה תרבותית והן מבחינת אופי הלחימה הנלמד. בעת המודרנית, המאפיין המרכזי המבדיל בין סגנונות קראטה יותר "ספורטיביים" לאלה המסורתיים, הוא שבאחרונים נשאר דגש מרכזי על לימוד ותרגול קאטה ו-בונקאי.

חליפות, חגורות ודירוג[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני המאה ה-20 ובתחילתה, לא היה נהוג לבוש אחיד בתרגול קראטה. באוקינאווה, בה מזג האוויר חם משך רוב השנה, גברים רבים היו נוהגים להתאמן בתחתוניהם (ישנן עוד תמונות שכאלה שמקורן בתחילת המאה ה-20).

חליפת קראטה

בקראטה המודרני משתמשים בחליפה אחידה (בניגוד למקובל באמנויות לחימה אחרות, כגון קיק-בוקסינג או MMA). נוהג זה אומץ כהשפעה מן הג'ודו, כאשר הקראטה יובא ליפן. סיבה נוספת לנוהג האמור היא כדי שהבגדים לא יעידו על מעמד, ובין כותלי הדוג'ו כולם יהיו שווים. נהוג כי נשים לובשות חולצה לבנה מתחת לחולצת החליפה, כדי להימנע מחשיפת יתר של איברים מוצנעים (אם כי המניע לכך אינו דתי). חליפת האימונים אוותה נוהגים ללבוש המתרגלים קראטה מורכבת ממכנס וחולצה שאליהם מצטרפת גם חגורה. המכנס והחולצה נקראים גי. לחגורות מגוון גדול של צבעים, המשתנים בהתאם לדרגה של המתאמן, וכן בין ארגוני קראטה שונים. לעומת החגורה, לחליפה יש רק צבע אחד - לבן. הלבן מסמל בתרבות היפנית אלמנטים כמו הרמוניה, שלווה וכדומה.

חגורות קראטה

החל מהעת בה נעשתה סטנדריזציה של הקראטה ביפן, החלו המתרגלים קראטה ביפן ובאוקינאווה להשתמש בדירוג טכני של רמות המתאמנים, תוך שימוש בשמות לדרגות ובחגורות שצבען מעיד על דרגה. הדרגות מתחילות ב'קיו 10', 'קיו 9' או 'קיו 6' (תלוי בשיטה), ויורדות עד ל'קיו 1'. הזמן שלוקח להתקדם בין דרגות הוא שילוב של כשרונו של המתאמן, עם תכתיבים טכניים בעניין זה לפי כללי כל ארגון קראטה. לרוב, ככל שהדרגה גבוהה יותר כך הגעה אליה נמשכת זמן רב יותר.

הדרגה הבאה, אחרי 'קיו 1', היא 'דאן 1', ומסומלת לרוב על ידי חגורה שחורה. מדרגת דאן 1 עולים לדרגת דאן 2 וכך הלאה. קראטקה המקבל את החגורה השחורה נחשב כמי שהתחיל ללמוד קראטה, כלומר, הגיע לרמה בה הוא מתחיל לעסוק בקראטה. המעבר לחגורה שחורה מסמן מהפך ברמת הרצינות וברמת ההבנה של הקראטה והוא מנטלי יותר מאשר פיסי. לרוב, קבלת החגורה השחורה נתפסת כרגע שבו התלמיד הופך לחבר אמיתי בשיטה, וכוללת רישום בארגון הבינלאומי אליו המועדון שייך. החניכים בדרגות דאן 1-2 נחשבים כחניכים בכירים וכל אחד מהם מכונה סֶמפַּאי (Sempai), ולעתים קרובות הם גם מדריכים. המעבר בין דרגות דאן יכול להמשך כמה חודשים עד שנים רבות. מקובל לומר כי החל מדאן 3 מחזיק המתאמן במספיק ניסיון כדי לקבל על עצמו את התואר סנסאי ולאמן אחרים. תואר זה מביע כבוד למורה ברמה המקצועית והמנטאלית גם יחד, ומשמעותו המילולית היא "אדם שצעד בדרך זו לפני". רוב הסנסאים הבכירים מחזיקים בדרגת דאן 5 ומעלה. דרגת הדאן המקסימלית שאליה ניתן להגיע היא מקור לוויכוח, וכמו כן, גם בנושא זה יש הבדלים בין השיטות השונות. ברוב ארגוני הקראטה, הדרגה הגבוהה ביותר היא דאן 10. בעלי הדרגה הבכירה ביותר (7 ומעלה) מכונים שיהאן (Shihan). משמעות המילה שיהאן ביפנית היא "זה שמצביע דרומה", והכוונה היא ל-"אחד שמוביל את הדרך". משמעותו האפקטיבית של התואר שיהאן היא "מורה של מורים".

סדר וצבע החגורות משתנה בין ארגון קראטה אחד למשנהו. המקובל בקרב כולם הוא שהחל מדרגת דאן 1, הקראטקה לובש חגורה שחורה. ישנם ארגונים בהם החל מדרגות דאן 6-7, נהוגה לבישת חגורות לבנות-אדומות או אדומות. לרוב, החגורה הראשונה בה משתמש המתאמן היא חגורה לבנה. בארגונים מסוימים, חגורה אדומה היא החגורה הראשונה שהקראטקה לובש, וגם החגורה האחרונה שהוא יכול לקבל, בדרגת דאן 10. המשמעות היא סמלית - השלמת מעגל שתחילתו וסיומו באותו צבע החגורה.

סיפורים מקובלים בפולקלור הקראטה לעניין צבע החגורות הם כדלקמן:

1. בעבר השתמשו בחבל/חגורה כדי להחזיק את החליפת קראטה ועם הזמן גם לחגורה הייתה משמעות.

2. ככל שהתאמנו יותר כך החגורה התלכלכה יותר ובכך צבע החגורה נהיה כהה יותר וכך ידעו לפי צבע החגורה את רמת המתאמן.

עם זאת, אין אסמכתא היסטורית לכך שנעשה שימוש בחבל בתור חגורה, או שמקור הרעיון לשינוי צבע החגורות קשור בכך שצברו לכלוך לאורך זמן. גרסה אחרת היא שהחגורות וצבען לקוחות מהמנזרים בהם עסקו בזן בודהיזם, שם חגורה שחורה מסמלת את מי שכבר הגיע להארה ולכן יכול להדריך, וחגורה לבנה הוא מי שעוד לא.

האמת ההיסטורית היא ככל הנראה שהחגורות פשוט אומצו כמודל מן הג'ודו היפני שמפתחו, ג'יגורו קאנו, היה בן דורם של מייסדי הקראטה המודרני. בעת שפונאקושי וחברי ייבאו את הקראטה ליפן, היה צורך טכני לפתח את הקראטה בדרך שתאפשר העברתו בצורה יעילה, ברורה ומוסכמת בקרב מוסדות חינוך רבים. מודל הדרגות והחגורות שפיתח קאנו היווה אמצעי טוב לכך.

תחרויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחרות גביע העולם בקראטה, 2006

הקראטה כשלעצמו איננו ספורט במקור, אלא אמנות לחימה מסורתית. התפיסה התחרותית הייתה זרה לקראטה המסורתי, ותחרויות קראטה הם תוצר של הפצתו הנרחבת במחצית השנייה של המאה ה-20 ביפן ומחוצה לה. אף על פי שכיום סגנון שוטוקאן, למשל, ידוע בציבור בשל התחרויות שעורכים רבים מהארגונים בהם הוא נלמד, בתקופת חייו של מייסד הסגנון, גיצ'ין פונאקושי, הוא אסר על תלמידיו להתחרות. אחד המורים שתמכו במיוחד בהטמעת האלמנט התחרותי בקראטה היה מאטסוטאטסו אויאמה, מייסד סגנון קיוקושין. כיום תחרויות קראטה נפוצות ברחבי העולם, וגם ביפן ואוקינאווה. ישנו קשר הדוק בין העלייה בפופולריות של קראטה כספורט תחרותי (על חשבון מקורותיו המסורתיים), לבין הגלובליזציה שמאפיינת את המאות ה-20-21, וכן השילוב שנעשה בין מסורות הקראטה לבין התרבות המערבית האנגלו-אמריקנית.

בישראל מתקיימות כל שנה תחרויות מטעם התאחדות הקראטה הישראלית, וכן בקרב ארגוני קראטה אחרים בקנה מידה מצומצם יותר. בשלהי המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21, הפכה חלק ניכר מקהיליית הקראטה בישראל ובעולם ליותר ויותר ספורטיבית, וכפועל יוצא כיום מתקיימים מאבקים רבים בין הוועד האולימפי והתאחדות הקראטה האירופאית על הכנסת הקראטה כענף ספורט לאולימפיאדה. שיטת הלחימה שהתקבלה כמקצוע אולימפי באולימפיאדת סיאול ואילך אינה קארטה, אלא שיטת לחימה קוריאנית דומה למראה, הנקראת טאקוונדו, אשר ההשפעה המקורית על התפתחותה היה סגנון שוטוקאן.


התחרויות מתחלקות לשני סוגים:

1. תחרויות של סדרות - במסגרתן מתחרים מדגימים קאטות קראטה שונות ומקבלים עליהן ניקוד. ישנן תחרויות בהן מודגש הפן האסתטי של הקאטות, ואולם באחרות ניתן הדגש על ביצוע מסורתי ונכון יותר מבחינה טכנית.

2. תחרויות לחימה - כאשר חלקן מבוססות נקודות, חלקן מבוססות נוק-אאוט, וחלקן משלבות את שני המודלים הללו.


כדי לאפשר קיום תחרויות לחימה בלא שהדבר יגרור פציעות מוגזמות ואסונות, פיתחו התאחדויות קראטה ארציות שונות, רשימה של מעשים האסורים במהלך התחרות. מעשים אסורים לדוגמה:

  • הכאה בנקודות מסוכנות ורגישות מדי בגוף היריב.
  • שימוש בנשיכות.
  • משיכות שיער.

כמו כן נעשה לעתים שימוש בשיטות של "איסור מגע", או "מגע חלקי", במסגרתן בהן התוקף עוצר את המכה סנטימטר לפני הפגיעה, או מחליש מאוד את העצמה ברגע האחרון. השופט (או המאמן) מחליט אם המכה הייתה אפקטיבית לולא העצירה המכוונת, ומנקד את ביצועו של הלוחם בתחרות בהתאם.

שיטת הניקוד המקובלת ברבות מתחרויות הלחימה בקראטה היא:

  1. וואזרי- חצי נקודה - מקבלים בדרך כלל על כמה מכות קטנות שצלחו לכיוון פלג הגוף העליון של היריב במהלך סבב לחימה נתון.
  2. איפון - נקודה אחת - מקבלים על כל מכה לפנים (מכה בגובה ג'ודאן) או לגוף.
  3. ניהון - שתי נקודות - מקבלים על כל בעיטה לכיוון הגב, וכן על ביצוע שתי טכניקות שנכנסו כשוות נקודה אחת כל אחת.
  4. סאנבון - שלוש נקודות - מקבלים על בעיטה לראש או הפלה של היריב והצגת מצב של אגרוף בלא פגיעה.

המנצח הוא מי שהשיג יתרון של 8 נקודות ,או בתום שתי הדקות של הקרב מי שיש לו את מספר הנקודות הכי גבוה.

סוג נוסף של קרבות, הנפוץ בעיקר בזרם השוטוקאן המסורתי, מכונה "שובואיפון"- קרב עד לנקודה אחת. הפילוסופיה העומדת מאחורי מתכונת זו הינה שעל קרב להסתיים במכה בודדת וניצחת אחת (איפון). רעיון זה מבוסס על הפתגם האוקינאווי: Ichigeki Hissatsu (מכה בודדת - מוות ודאי).


דוג'ו קון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדוג'ו קון הוא תקנון הדוג'ו - הכללים לפיהם אמורים לנהוג תלמידי בית הספר. בכללים אלו אמורים התלמידים להשתמש גם מחוץ לדוג'ו, בחיי היום-יום. בחלק מהארגונים נהוג לומר את הדוג'ו קון בקול במהלך קידת סוף האימון, אולם במרביתם הדוג'ו קון מועבר בע"פ על ידי המורה במהלך השיעורים. דוגמה לדוג'ו-קון הנהוג בבתי ספר מסוימים:

  1. כלל מס' 1- רדוף שלמות האופי.
  2. כלל מס' 2 - היה נאמן לדרכך.
  3. כלל מס' 3 - השקע מאמץ מרבי.
  4. כלל מס' 4 - כבד את הזולת.
  5. כלל מס' 5 - המנע מהתנהגות אלימה.

הכללים הנ"ל נלקחו מכללי הדוג'ו (דוג'ו-קון) של עמותת הקראטה JKA/ISKF העולמית.

עצם קיומו של הדוג'ו-קון, בין אם הוא כתוב או קיים במסורת שבע"פ בבית הספר, הוא מאפיין תרבותי מובהק של הקראטה המסורתי, אשר שם דגש על פיתוח אישי והתנהלות מוסרית כאלמנטים חשובים ובלתי נפרדים מאמנות הלחימה.

מושגים בסיסיים ושיטות יסוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

להלן רשימת המושגים הבסיסיים וטכניקות היסוד בקראטה המסורתי. רוב המושגים והטכניקות המצויים כאן משותפים לזרמים שונים בקראטה, ובכללם שוטוקאן, שיטו-ריו, גוג'ו ריו, ואדו-ריו ועוד.

בין הזרמים ייתכנו שינויים קלים בשמות וכן בדרך הביצוע של הטכניקות, שמקורם בהבדלים בין השיטות.

טקס הפתיחה והסיום של האימון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת כל אימון בקראטה מתקיים טקס פתיחה לפי כללים קבועים מראש. בתחילת הטקס מסתדרים החניכים בשורה ישרה על פי דרגתם אל מול המורה, בין אם מדובר בסנסאי או בסמפאי. אם קיימים מורים נוספים הם עומדים בניצב לשורה ובסמוך לבעל הדרגה הבכירה ביותר. המורה מכריז: "מוּטסוּ‏בּ‏י-דאצ'י!", ובתגובה לכך החניכים נעמדים בתנוחה באותו שם (לעתים מסתדרים החניכים בעמידה לבדם). לאחר מכן יאמר המורה: "סייזה!", או "סייזה שוּמֵני!", ובתגובה לכך כורעים החניכים על ברכיהם בתנוחת סייזה (כאשר טיב התנוחה המדויק משתנה בין בית ספר אחד למשנהו).

בשלב זה מתחיל תרגול מדיטטיבי קצרצר, שראשיתו בקריאה "מוֹקוּסוּ!", וסיומו בקריאה "מוֹקוּסוֹ-יַאמֶה!" (תרגול זה נועד "לנקות את הראש" לפני תחילת האימון ובסיומו). לאחר מכן מכריז בעל הדרגה הבכירה ביותר: "שוֹמֶן-נִי... רֶיי!" - ביטוי ביפנית שמשמעותו הוא "קודו קידה קדימה" (לכיוון ה-שוֹמֶן), ומטרתו לכבד את הדוג'ו. ההתלמידים כורעים עם ידיהם קדימה ומרכינים ראש. אם נוכח באימון סמפאי תבוצע הקידה לכיוונו תוך הכרזת "סמפאי-ני-ריי!". אם באימון נוכח סנסאי יבוצע אותו הליך בשינויים המתאימים. לאחר הקידה לכיוון המורה הוא קד בחזרה לחניכים, ובנקודה זו מתחיל האימון. אף שהקידה לפני האימון היא קידה עמוקה מאוד, אין הדבר מרמז על פחיתות כבוד ושפלות רוח כי אם על הבעת כבוד לבעלי התפקידים ולדוג'ו שבו נערך האימון. מקור הקידה הוא בתרבות היפנית ודת ה-שינטו. עם זאת, בימינו ברובם הכמעט מוחלט של בתי הספר לקראטה, אין הקידה נושאת שום משמעות דתית. ישנם בתי ספר בהם באזור השוֹמֶן תלויות גם תמונות של מורים אשר להם חשיבות היסטורית מבחינת בית הספר, ולעתים גם תמונה של ראש ארגון הקראטה הרלוונטי. הקידות מבוצעות טכנית לכיוון אותן תמונות. גם בהקשר זה חשוב להדגיש שאין מדובר בפולחן דתי או אישיותי. עם זאת, מעת לעת ישנם אנשים החשים אי נוחות מסוימת בשל המנהג.

מושגי בסיס בקראטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בבתי הספר השונים לקראטה מקובל שהמורה סופר בשפה היפנית בעת התרגול. המספרים ביפנית, מאחד עד עשר, הם
    1. איצִ'י (Ichi), ‏2. נִי (Ni)‏, 3. סַאן (San), ‏4. צ'י (Shi), ‏5. גוֹ (Go),‏ 6. רוֹקוּ (Roku), ‏7. סיצִ'י (Sichi), ‏8. הַאצִ'י (Hachi), ‏9. קיו (Kyu), ‏10. ג'וּ (Ju)
  • שמות חלקי גוף בהם נעשה שימוש לשם הכאה
    אֶמפִּי (Empi) - מרפק, הַייטוֹ (Haito) - הבליטה בכף היד ליד האגודל, טֶיישוֹ (Tei-Sho) - בסיס כף היד, סֶי-קֶן (Sei-ken) - העצמות הבולטות בבסיסי האצבע והאמה, ביד מאוגרפת, קוֹשִי (Ko-shee) - כרית כף הרגל, החלק שמתחת לאצבעות, שוּטוֹ (Shuto) - סכין כף היד, החלק החיצוני מבסיס הזרת ועד שורש כף היד.
  • הַאגִ'ימֶה (Hajime) - התחֵל! הַתחילו!
  • אוֹסוּ (מבוטא: אוּס) (Osu) - משמעות המילה - סבלנות, כבוד והערכה. זו מילה בעלת משמעות תרבותית רבה. נאמרת בזמן הקידות, בזמן מפגש בין איש קראטה אחד למשנהו, וכן כאות להבנה והטמעה של הוראה במהלך אימון.
  • בּוּנקַאי (Bunkai) - אפליקציה, הסבר או פירוש של הקאטה. ביצוע התנועות בקאטה מול יריבים אמיתיים על מנת להראות את יישומן המעשי. לכל קאטה קיים בונקאי משלה. לעתים לתרגיל אחד יהיו מספר יישומים שכאלה.
  • ג'וֹדַאן (Jodan) - גובה הפנים.
  • גִי (Gi)- חליפת הקראטה.
  • גדאן (Gedan) - גובה המותניים.
  • דוג'ו (Dojo) - אולם האימונים. מילולית: "מקום של הדרך", מקום שבו נלמדת דרך הקראטה.
  • יַאמֶה (Yamè) - הפסק!, או: הפסיקו!.
  • יוֹאִי (Yoi) - ציווי לכניסה לעמידת היכון.
  • פּינַאן (Pinan) - זהו שם כללי לחמש קאטות מזרם שורי-טה, המהוות קאטות יסודיות בחלק גדול מסגנונות הקראטה. במקור הן נוצרו ללימוד של עקרונות הקאטה. משמעות השם פינאן הוא "שלווה" (Peace of mind). גיצ'ין פונאקושי שינה את שמן ל-"הייאן" (Heian). שם זה הוא שמה של תקופה היסטורית ביפן, ופונאקושי חש שהוא יתאים יותר לצורכי שיווק הקראטה בקרב האוכלוסייה היפנית.
  • צ'וּדַאן (Tshu-dan) - גובה החזה/הבטן.
  • קַאִיטֶה (Kaité) - סיבוב.
  • קִיאַיי (Kiai) - צעקה פתאומית או הוצאת אוויר קצרה שמבוצעת תוך כדי תנועה מתפרצת. משמעות המילה בתרגום חופשי היא "ריכוז הרוח". מטרותיה: הפחדת היריב, הקניית ביטחון לתוקף והוצאת אוויר מהגוף על מנת לשפר את עוצמת המכה.
  • קיהוֹן (Kihon) - תרגילי יסוד, אימון של הטכניקות הבסיסיות ביותר בקראטה (בעיקר עמידות, אגרופים ובעיטות) תוך הקפדה על ביצוען הנכון והמדויק.
  • קַיישִי (Kai-Shee) - שליחה חזקה קדימה של השוּטוֹ של היד הקדמית.
  • קִימֶה(Kime) - רוח לחימה. המונח משמש גם לתיאור עוצמה גדולה בלחימה. למשל במשפטים כמו: "סנסאי ביצע את הקאטה הזו עם המון קימה", או "לקראטקה הזה יש המון קימה מאחורי המכה".
  • קַמַאִיטֶה (Kamaité) - יציאה לעמידת קרב - רגליים בזנקוצו דאצ'י, יד אחורית מאוגרפת בסמוך לצלעות, יד קדמית מושטת קדימה, אצבעות פתוחות כלפי מעלה, אגודל מוכנס, קשר החגורה פונה הצידה.
  • קַאטַה (Kata) - תבנית קבועה של תנועות המדמה קרב מול יריב אחד או יותר. לכל שיטת קראטה קאטות משלה המשקפות את תכונות אותה שיטה.
  • קוּמִיטֶה (Kumite) - קרב מול יריב.
  • רֶיי (Rei) - כבוד. כציווי, משמעות המילה האפקטיבית היא: תן קידה, או "הראה כבוד". משמעות הקידה - מחוות ברכה והכרת כבוד לאדם או למקום. הקידה יכולה להתבצע מעמידה או מישיבה על ברכיים. על הקידה להיות עמוקה ומלאת כוונה.

טכניקות בסיסיות בקראטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמידות[עריכת קוד מקור | עריכה]

דַּאצִ'י (Dachi) - עברית: עמידה. העמידה היא אחת מאבני היסוד של הקראטה. עמידה נכונה גורמת לגוף להיות יציב יותר, חזק יותר ומוכן יותר, וכמו כן גורמת לטכניקות המבוצעות להיות אפקטיביות יותר. עמידה לא נכונה מראה לעתים על זלזול וחוסר רצון להתאמץ, ועלולה אף להוביל לפציעה.

  • הַאיסוֹ‏קוּ‏-דאצ'י (Heisoku-Dachi) - עמידת מוצא טקסית. הרגליים צמודות, הידיים מונחות לצידי הגוף. כפות הידיים ישרות והאצבעות מופנות כלפי מטה.
  • מוּטסוּ‏בּ‏י-דאצ'י (Mutsubi-Dachi) - עמידת מוצא טקסית. העקבים צמודים, כפות הרגלים פתוחות בזווית של 45 מעלות. מיקום הידיים - כמו בהייסוקו-דאצ'י.
  • הַאיקוֹ‏-דאצ'י (Heiko-Dachi) - עמידת הכן. הרגליים בפיסוק ברוחב הכתפיים, כפות הרגליים מקבילות והאצבעות מופנות קדימה. הברכיים מכופפות מעט. הידיים מאוגרפות וממוקמות קצת מתחת לקו החגורה, במרחק של כ-15 סנטימטרים מהגוף. הידיים אינן ישרות לחלוטין אלא מכופפות מעט. זוהי עמידת ה"הכן" לכל טכניקה - ובכללן קאטה וקומיטה. היא נקראת גם "יוֹ‏אי".
  • זֶ‏נקוֹ‏צוּ‏-דאצ'י (Zenkotsu-Dachi) - ″עמידת מכרע קדמי″. הרגל הקדמית שלוחה קדימה, מכופפת כך שהברך תסתיר את אצבעות כף הרגל. הרגל האחורית ישרה, אצבעות הרגל פונות במידת האפשר קדימה. המרחק בין הרגליים - כרוחב הכתפיים בערך. מרחק גדול או קטן מזה יגרום לחוסר יציבות. מותן שמאל פונה קדימה, כך שקשר החגורה נמצא בזווית 45 מעלות בשיטות מסוימות; בשיטות אחרות המותניים פונות היישר קדימה. עמידה זו נפוצה מאוד גם באמנויות לחימה סיניות, ובסינית מכונה "גונג בו".
  • פוּ‏דוֹ‏-דאצ'י (Fudo-Dachi) - עמידת קרב חופשית. ברכיים מכופפות, מרחק של רוחב הכתפיים בין הרגליים, אחת הרגליים שלוחה קלות קדימה. העמידה מאפשרת גמישות רבה ותגובה מהירה. זוהי עמידה שאינה בשימוש בקאטה, בגלל אופייה ה"מתירני".
  • נֶ‏קוֹ‏אַשִי-דאצ'י (Nekoashi-Dachi) - "עמידת חתול". הרגל האחורית מכופפת למדי, אצבעות הרגל פונות בזווית קלה החוצה. ברך הרגל הקדמית מכופפת בזווית של כ-120 מעלות. המרחק בין הרגליים - כרוחב הכתפיים. החלק היחיד של הרגל הקדמית שנוגע ברצפה הוא ה"קושי" - כרית כף הרגל, והעקב מורם לגובה. בביצוע נכון של עמידה זו, משקל הגוף כולו נמצא על הרגל האחורית, והרגל הקדמית נוגעת ברצפה בקלות כזו שניתן להרים אותה מבלי להזיז את שאר הגוף.
  • שיקוֹ‏-דאצ'י (Shiko-Dachi) - "עמידת פישוק" או "עמידת סומו". הרגליים פתוחות לצדדים (זווית קרובה ל- 180 מעלות). אצבעות הרגליים מופנות החוצה. הרגליים מכופפות עד כמה שאפשר. קשר החגורה פונה קדימה.
  • קיבא-דאצ'י (kiba-dachi)- ″עמידת פרש″. הרגליים פתוחות לצדדים ברוחב כתפיים וחצי, האצבעות מופנות קדימה הרגליים מכופפות בדומה לרכיבה על סוס
  • סאנצ'ין-דאצ'י (Sanchin-Dachi) - עמידה הנפוצה בעיקר בזרם נאהא-טה, והסגנונו הקשורים בו. רגל אחת נמצאת כ-20 סנטימטר לפני השנייה. אצבעות שתי הרגליים מופנות כלפי פנים. הברכיים מכופפות כלפי פנים. בביצוע נכון - עמידה יציבה למדי.

אגרופים[עריכת קוד מקור | עריכה]

טסוּ‏קי (Tsuki) - עברית: אגרוף (טכנית, משמעות המילה היא Thrust). ככלל, האגרופים ניתנים כאשר כף היד מאוגרפת בחוזקה, והאגודל סוגר על שאר האצבעות. היד מתיישרת רק כמעט לחלוטין, כדי למנוע נזק למרפק. האגרוף ניתן בשילוב עם "הכנסת" המותן המתאימה - דבר שתורם עוצמה ואפקטיביות למכה. אחרי כל אגרוף, יש להחזיר את היד הנותנת אותו לאזור המותניים (למעט במקרים מיוחדים שיפורטו), על מנת למנוע לפיתה של היד על ידי היריב. רוב האגרופים יכולים להינתן בשלושת הגבהים - גידאן, צ'ודאן וג'ודאן.

  • צ'וֹקוֹ-טסוקי (Cho-Ko-Tsuki) - אגרוף במקום.
  • גִּיאַ‏קוֹ‏-טסוקי (Gi-Ako-Tsuki) - אגרוף עם היד הנגדית לרגל הקדמית.
  • אוֹ‏י-טסוקי (Oi-Tsuki) - אגרוף עם המתאימה לרגל הקדמית (לאחר הצעד, היד שנתנה את האגרוף הופכת לקדמית). מיועד למצבים בהם היריב רחוק יותר מהטווח האפקטיבי של האגרוף האחורי.
  • קיזַאמֶ‏ה-טסוקי (Kizamè-Tsuki) - אגרוף עם היד המתאימה לרגל הקדמית, כאשר המותן שלוחה קדימה. אפקטיבי בטווחים קצרים או כאגרוף מקדים (מטעה) לפני שימוש בטכניקה אחרת.
  • אוּ‏רַ‏א-טסוקי (Ura-Tsuki) - אגרוף תחתון. ידוע גם בשם Uppercut ונפוץ מאוד באיגרוף. מבוצע מלמטה כלפי מעלה תוך שימוש אגרסיבי במותן. מכוון בדרך כלל לסנטר, לבטן או למותן.
  • אוּרַאקֶן (Ura-Ken) - אגרוף צידי. מבוצע על ידי שליחת האגרוף מפנים הגוף (אזור החזה או הפנים) החוצה, על ציר המרפק, כאשר המותן מופנה לכיוון האגרוף. בשיטות מסוימות אוראקן מבוצע כאשר פרק היד רפוי, כך שנוצרת למעשה תנועה של צליפת שוט בעזרת האגרוף.
  • קַאיטַן-טסוקי (Kai-tan-Tsuki) - אגרוף סיבובי. למעשה זהו אוראקן, המבוצע תוך סיבוב מלא של הגוף לכיוון נתינת האגרוף. מבוצע בדרך-כלל לכיוון הפָּנים. הסיבוב נותן משנה-חוזק לאגרוף. ניתן גם לבצע את הקייטן-צוקי בצורה שונה - לא להחזיר את היד בתום האגרוף, אלא לתת ליד להמשיך לנוע עם סיבוב הגוף, כמשקולת. גם בצורה זו מרחיקים את היד מלפיתת היריב, אך המכה, שאינה נעצרת בגופו של היריב, חזקה הרבה יותר.
  • מַוואשִי-טסוקי (Mawashi-Tsuki) - אגרוף מעגלי. במונחי איגרוף זהו האגרוף שמתייחסים אליו כ"ימנית" או "שמאלית". האגרוף ניתן מצד הגוף, עם יד מקבילה בערך לרצפה, ומכוון לרקה או לצד הראש. גם כאן חשוב מאוד השימוש במותן.
  • מוֹרוֹטֶה-טסוקי (Morote-Tsuki) - אגרוף כפול, מעין אורא-צוקי עם שתי הידיים.

בעיטות[עריכת קוד מקור | עריכה]

גֶרי (Geri) - עברית: בעיטה. הבעיטות בקראטה עושות שימוש בחלקים שונים של כף הרגל לפגיעה, כגון כרית כף הרגל, גב כף הרגל וצידה. לא קיימות בקראטה מסורתי בעיטות שעושות שימוש בעצם השוק, כמו בקיקבוקס למשל, ואלה אומצו במהלך המאה ה-20 על ידי מרבית סגנונות הקראטה כהשפעה חיצונית. כל בעיטה מורכבת משלושה שלבים - הרמת הרגל לגובה המותן, שחרור הרגל לבעיטה והחזרתה למותן, והורדת הרגל לרצפה (למעט מקרים מיוחדים שיפורטו). העמידה מהווה כאן תפקיד מרכזי - בעיטה מתוך עמידה לא נכונה תגרום לאיבוד שיווי המשקל ולבעיטה לא אפקטיבית. גם כאן, בדומה לאגרופים, יש להחזיר במהירות את הרגל כדי למנוע את תפיסתה. רוב הבעיטות יכולות להינתן בשלושת הגבהים - גידאן, צ'ודאן וג'ודאן.

  • מָאי-גרי (Mae-Geri) - בעיטה קדמית עם הרגל האחורית. הבועט תוקף את מי שנמצא מולו. הפגיעה היא עם כרית כף הרגל, כאשר האצבעות משוכות לאחור והכרית שלוחה קדימה.
  • ג'וֹן-גרי (Jon-Geri) - בעיטה קדמית עם הרגל הקדמית. מהירה יותר וחזקה פחות ממאי-גרי.
  • מַוואשִי-גרי (Mawashi-Geri) - בעיטה מעגלית. הרגל מתרוממת לצד הגוף והבעיטה היא מעין הצלפה עם גב כף הרגל, כאשר האצבעות משוכות אחור. הבעיטה מתבצעת תוך סיבוב של רגל הציר כדי להקנות להתקפה כוח ועוצמה.
  • יוֹקוֹ-גרי (Yoko-Geri) - בעיטה צידית. הבעיטה מבוצעת הצידה, במישור הגוף, והפגיעה היא עם סכין כף הרגל - החלק החיצוני.
  • אוֹשִירוֹ-גרי (Oshiro-Geri) - בעיטה אחורית. למעשה מדובר ביוקו-גרי שמופנית אחורה, אך ביצועה הקלאסי של הבעיטה כולל סיבוב על המקום ב-180 מעלות ובעיטה אחורית (כלומר, כלפי מי שעמד מולנו לפני הסיבוב). זוהי למעשה הבעיטה הסיבובית.
  • אוֹשִירוֹ-מַוואשִי-גרי (Oshiro-Mawashi-Geri) - מוואשי גרי הפוכה - במקום להעלות את הרגל מצידו החיצוני של הגוף ולבעוט עם גב כף הרגל, הרגל מועלה מצידו הפנימי של הגוף והבעיטה היא במתווה מעגלי, כאשר החלק הפוגע הוא העקב. גם לבעיטה זו נפוץ מאוד להצמיד סיבוב על המקום.
  • מאי-נידן-טוֹבּי-גירי-קיאגי (Mae-Nidan-Tobi-Giri-Kiagi) - בעיטת מאי-גרי כפולה כשהראשונה מתבצעת בעזרת הרגל האחורית לאזור הבטן והשנייה מתבצעת תוך כדי קפיצה.
  • נידאן-גרי - הבעיטה המפורסמת מסרטי "קראטה קיד": העלאת ברך אחת לגובה ולאחר מכן בעיטת מאי-גרי באוויר תוך קפיצה על הרגל השנייה.
  • קִין-גרי (Kin-Geri) - בעיטה קדמית עם אצבעות מתוחות (פגיעה עם גב כף הרגל) לאזור המפשעה.
  • קַאן-טסֶה-טסוּ-גרי (Kan-Tse-Tsu-Geri) - יוקו-גרי המכוונת לברכו של היריב.
  • בעיטות משקולת: בעיטות שבהן הרגל לא מוחזרת כמו בבעיטות הקלאסיות, אלא עושות שימוש באינרציה של הרגל כמשקולת, ובכך גם מוגברת עוצמת הפגיעה:
    • קַקטוֹ-גרי (Kakto-Geri) - בעיטת הנחתה. הרגל מועלית עד לשיא הגובה - חיצונית לגוף או מפנימה - ומורדת בכוח על ראשו או חזהו של היריב, בעזרת העקב או כרית כף הרגל.
    • מיקאזוּקי-גרי (Mikazuki-Geri) - בעיטת הסתה. יכולה להתבצע מבחוץ פנימה או מבפנים החוצה. הרגל מועלית במתווה קשתי ומסיתה את ידו של היריב בעזרת צידה הפנימי של כף הרגל. ניתן גם לפגוע באזור הפנים.

חסימות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוּקֶה (Ukè): עברית - חסימה. החסימות נמצאות בצורתן ה"רשמית" בעיקר בקאטות ולא בקומיטה, בגלל אופיו החופשי של הקרב והנטייה להתחמק מהתקפות יותר מאשר לחסום אותן. עם זאת, הן שימושיות מאוד בהגנה עצמית.

  • אַגֶּה-אוקה (Agè-Ukè) - חסימה עליונה. מטרתה להגן על הראש מפני התקפות הבאות מלמעלה כלפי מטה, כגון דקירה בסכין. שימושית מאוד גם בהגנה עצמית. היד מתרוממת כך שהמרפק נמצא בגובה העיניים ומרוחק כעשרה סנטימטרים מהפנים, והאמה נמצאת ב-120 מעלות לזרוע, באגרוף סגור.
  • אוּצִ'י-אוקה (Uchi-Ukè) - חסימה מרכזית פנימית. מטרתה להגן מפני תקיפה חזיתית באגרוף או בכלי אחר. האמה מתווה מעין חצי עיגול על ציר המרפק, שראשיתו ביד ישרה ומופנית כלפי מטה באזור המתניים, וסופו כאשר האמה נמצאת בזווית של 90 מעלות לזרוע, והאגרוף הסגור מופנה כלפי הגוף. יש להקפיד על הצמדת המרפק לגוף, על מנת לא להשאיר את המותן חשופה להתקפה נוספת.
  • סוֹטוֹ-אוקה (Soto-Ukè) - חסימה מרכזית חיצונית. דומה לאוצ'י-אוקה, אך מבוצעת על ידי הבאת היד כשהיא כבר מקופלת, מאזור הכתף עד מרכז הגוף.
  • גֶּדַּאן-בַּארַאי (Gedan-Barai) - חסימה תחתונה. היד מורדת מאזור הכתף הנגדית, דרך פנים הגוף, עד גובה המותן, במרחק 10-15 סנטימטרים מהגוף.
  • אוּצִ'י-גֶּידַּאן-באראי (Uchi-Geidan-Barai) - כמו גידאן בראיי, אך מבוצעת עם יד ישרה מהחוץ פנימה. ההבדל בינה לבין גידאן בראיי דומה להבדל בין אוצ'י אוקה לסוטו אוקה.
  • מורוטה אוקה (Morote-Ukè) - חסימה בשתי הידיים. בדרך כלל מדובר על מורוטה-אגה-אוקה.

טכניקות ערעור והפלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההפלות אינן נפוצות בקראטה כמו בג'ודו, אך עדיין בעלות מקום של כבוד. נפוץ מאוד לראות הפלות בקומיטה, וכן יש בהן שימוש בראנדורי-קאטה (קאטת קרב עם שני משתתפים).

  • דַּאשי-בַּארַאי (Dashi-Barai)- "טאטוא" הרגל של היריב כדי לגרום לו לאבד את שיווי משקלו או ליפול. התוקף משתמש ברגלו על-מנת לגרור קדימה את החלק הפנימי של רגל היריב, מעל העקב, בתנועת מטאטא. הדבר גורם למשיכת הרגל קדימה ולערעור שיווי המשקל ולעתים אף לנפילה. נפוץ מאוד בקומיטה.
  • אוֹסוֹטוֹ-גַּארִי (Osoto-Gari) - הפלה אחורה. התוקף מכניס את רגלו מאחורי רגל היריב ובו זמנית דוחף אותו על מנת להפילו.

הבדלים בין שיטות קראטה שונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לשיטות שונות שונות לקרב. ההבדלים יהיו, בין השאר, במאפיינים הבאים:

  • טווח הקרב - התמקדות במכות לטווחים קצרים לעומת ארוכים.
  • צורת המכות או ההגנות - ידיים פתוחות או סגורות, הגנות מעגליות או ישרות.
  • גובה הקרב - ככלל, שיטות הקראטה אינן ששות לעזוב את הקרקע. עם זאת, עדיין קיימות שיטות המלמדות את חניכיהן לקפוץ לשם השגת מטרות שונות, כמו התחמקות ממכות או השגת טווח פגיעה גדול יותר.
  • לחימה על קרקע - סגנונות קראטה מסוימים כוללים אמצעי התגוננת מהגעה אל לחימת קרקע, או כאלה שנועדו לסייע לקראטקה שנפל לקרקע להתגונן אל מול יריב שעדיין עומד. עם זאת, אין בקראטה תרגול של לחימת קרקע כפי שזו מתורגלת באמנויות לחימה כמו ג'וג'וטסו ברזילאי, היאבקות או MMA.
  • שימוש בנשימה - סגנונות שונים ישימו דגשים שונים על נשימה, שימוש בה, ואופיה.

קראטה בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

התאחדות הקראטה בישראל (IKF) אחראית לקידומו של ענף הקראטה בישראל והינה הגוף הרשמי והבלעדי המוכר על ידי משרד החינוך והספורט המייצג את כל שיטות ענף הקראטה בישראל. ברמה הבינלאומית, ההתאחדות חברה בארגון הקראטה העולמי WKF וכן בארגון האירופאי EKF. התאחדות הקראטה בישראל מארגנת את אליפויות ישראל בקראטה לבוגרים, נוער וילדים. התאחדות הקראטה בישראל מארגנת את נבחרת הנוער והבוגרים של ישראל בקראטה מהן מורכבות המשלחות הרשמיות לאליפויות אירופה והעולם. במסגרת פעילותה מקיימת התאחדות הקראטה בישראל קורסים והשתלמויות למדריכים, מאמנים, שופטים ופעילים.


קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • זָ'ק דלקוּר [חגורה שחורה, דאן 5], הטכניקה של קאראטה : השיטה המושלמת מתחילתה ועד לחגורה שחורה, הוצאת לדורי, תל אביב, תשל"ה.
  • גיצ'ין פונאקושי, קרטה : דרך חיים; עברית - שרה הניג. ירושלים : כתר, 1988.