דה-סטליניזציה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

דה-סטליניזציהרוסית: Десталинизация) הוא תהליך שהתרחש בברית המועצות בתקופת שלטונו של ניקיטה כרושצ'וב ובמהלכו בוטלו סממני פולחן אישיות של יוסיף סטלין ומספר צווים ממשלתיים שהיו בבסיס משטרו של סטלין. התהליך הביא גם לדמוקרטיזציה מסוימת של החיים בברית המועצות, המכונה ההפשרה של חרושצ'וב.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר בשנת 1953, מיד עם פטירת יוסיף סטלין, החלו סממנים של שינויים שלטוניים והפסקת המדיניות של דיכוי פוליטי נרחב. הסממנים הראשונים היו בשחרור אסירי גולאג, התחלה של זיכוי חלק מהאסירים, ביטול משפט הרופאים ועוד.

בפברואר 1956 התקיימה הוועידה ה-20 של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות, שבה נשא כרושצ'וב את הנאום הסודי, שבו האשים את סטלין במדיניות של דיכוי. הוא סימן את שנת 1934 כשנת תחילת הדיכוי; בהתאם לכך, חיסול מעמד הקולאקים והמשפטים של תחילת שנות ה-30 לא נכללו ברשימת פשעי המשטר של סטלין. כרושצ'וב ניסה בכל כוחו לבדל את עצמו ממדיניות קודמו, ולכן העברת המידע הייתה סלקטיבית.[דרושה הבהרה] מדיניות זו הגיעה לשיאה בשנת 1961, כאשר גופתו של סטלין הוצאה מהמאוזוליאום של לנין ושמה של העיר סטלינגרד שונה לוולגוגרד.

עובדי המנגנון המפלגתי ופקידי ממשל בכירים היו מעוניינים בהפסקת מדיניותו של סטלין, היות שבגינה הם היו בסכנה מתמדת של כליאה או אף הוצאה להורג במעמד הדחתם מהתפקיד ואף בהיותם בגמלאות.

התהליך הופסק בשנת 1964, עם סיום שלטונו של כרושצ'וב. עד לתחילת הפֶרֶסטרוֹיקה ב-1987 לא היה אזכור רשמי לטרור הסטליניסטי, אך מנגד גם מדיניות הדיכוי הנרחב לא חזרה.

יישום הדה-סטליניזציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שחרור אסירי גולאג וטיהור שמם[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוד בשנת 1953, בתקופה שלברנטי בריה עמד בראש מערכת שירותי הביטחון, החל שחרור הדרגתי של אסירי גולאג. בהתאם לצו חנינה מ-27 במרץ 1953 שוחררו כחצי (כ-1.2 מיליון אסירים)[דרושה הבהרה], בעיקר אסירים שתקופת מאסר הייתה עד חמש שנים. בין המשוחררים כמעט ולא היו אסירים פוליטיים. בתקופת 1954-1956 שוחררו כ-300 אלף אסירים פוליטיים, ומספר האסירים הפוליטיים הצטמצם לכ-114 אלף. בתחילת 1956 עמד מספר האסירים לראשונה על פחות ממיליון.

במקביל לשחרור האסירים החלו לפעול ועדות לזיכוי הנאשמים. אלפי אסירים זוכו לאחר מותם.

מספר עובדים בכירים של נ.ק.וו.ד הואשמו בהפרות משמעת, ניהול לא תקין של חקירות ואף פעילות נגד המדינה. חלקם הואשמו ואף הוצאו להורג, חלקם הוצאו לגמלאות.

שינוי שמות ערים שנקראו על שם סטלין[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסל של סטלין ברחובות בודפשט, 1956

בתקופת שלטונו של סטלין נקראו מקומות רבים על שמו. להלן מספר דוגמאות של ערים שהוחזר להן שמן המקורי:

במקביל פורקו פסלים של סטלין שהיו מוצבים בכיכרות הערים, ושונו שמותיהם של מפעלים ורחובות רבים. המנון ברית המועצות, שמילותיו כללו אזכור של סטלין, החל להתבצע ללא מילים והושמעה מנגינה בלבד. כל המוזיאונים הרבים שהוקמו ברחבי ברית המועצות והוקדשו לסטלין נסגרו, למעט המוזיאון בעיר שבה הוא נולד, גורי.

דה-סטליניזציה כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת נשיאותו של דמיטרי מדבדב היה ניסיון לחדש את התהליך. מספר פקידים בכירים דיברו על הצורך ב"דה-סטליניזציה של התודעה הציבורית". כמו כן דיברו על הצורך באישור תוכנית כלל ארצית להנצחת קורבנות הטרור של סטלין.

לצד דעות אלו היו גם דעות אחרות, לפיהן יש אמנם לקדם את תוכנית ההנצחה, אך תוכנית זו עלולה לפלג את הציבור ולא להביא לפיוס חברתי. לפי סקר שבוצע, כ-24% מהנשאלים ציינו שמשפחתם סבלה מדיכוי בתקופת שלטונו של סטלין. לעומת זאת, אם בשנת 2007 רק 15% מהנשאלים ציינו שמדיניותו של סטלין הייתה חיובית למדינה, הרי שבאפריל 2011 הצטרפו לעמדה זו כבר 26% מהנשאלים.‏[1]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]