דמוקרטיזציה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בחירות הן חלק חשוב בהליך הדמוקרטי.

דמוקרטיזציה היא תהליך המעבר לממשלה-דמוקרטית. דמוקרטיזציה יכולה להיות המעבר ממשטר אוטוריטרי מלא למשטר דמוקרטי מלא, המעבר ממערכת אוטוריטרית למערכת דמוקרטית-למחצה, או המעבר ממערכת אוטוריטרית-למחצה למערכת דמוקרטית מלאה. תהליך של דמוקרטיזציה עלול להסתיים באיחוד (כגון בריטניה שהפכה ל"ממלכה המאוחדת"), או בהחלפת השלטון בתוך המדינה, דבר שבדרך כלל מלווה בתהפוכות רבות (כמו למשל בארגנטינה).

דפוסים שונים של דמוקרטיזציה, משמשים לעתים ע"מ להסביר תופעות פוליטיות שונות. הם מסבירים ומנבאים, לדוגמה, יציאות למלחמה של מדינות מסוימות או צמיחה והתפתחות כלכלית של מדינות אחרות.

תהליך הדמוקרטיזציה עשוי להיות מושפע או מונע על ידי גורמים שונים. למשל: צמיחה כלכלית, היסטוריה והחברה האזרחית.

סיבות לדמוקרטיזציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר המדינות (בשנים 1800-2003) שקיבלו את הציון 8 או יותר בדירוג הפוליטי.
מדינות לאורך ההיסטוריה החל משנת 1973 ועד שנת 2013. על-פי מדד דו"ח חירות בעולם

██ מדינות/טריטוריות חופשיות

██ מדינות/טריטוריות חופשיות חלקית

██ מדינות/טריטוריות לא חופשיות

ישנו ויכוח ניכר על הגורמים אשר משפיעים או מגבילים בסופו של דבר את הדמוקרטיזציה. מגוון רחב של משתנים, הכולל כלכלה, תרבות והיסטוריה, הוגדרו כמשפיעים על תהליך הדמוקרטיזציה. חלק מהגורמים, הנזכרים בתדירות גבוהה יותר, הם:

  • עושר- תמ"ג או הון גבוהים מתכתבים באופן ישיר עם דמוקרטיה. חלק מהחוקרים טוענים כי הסיכוי שהדמוקרטיות העשירות יפלו ויהפכו לטוטאליטריות הוא נמוך ואילו חוקרים אחרים טוענים כי דווקא ההפך הוא הנכון ומביאים את היטלר כדוגמה.‏[1]

עוד התייחסות לעושר בהקשר של דמוקרטיה ניתן לראות ביחס למהפכה התעשייתית כגורם לדמוקרטיזציה בעולם (לפני המהפכה דמוקרטיה הייתה מצרך נדיר). מחקרים אמפיריים רבים ביססו את התפיסה הרווחת כי התפתחות כלכלית משפיעה לטובה על תהליך הדמוקרטיזציה, ועשויה לגרום למדינות (שמתפתחות כלכלית) לעבור לדמוקרטיה (תאוריית המודרניזציה), ולדמוקרטיות חדשות להתייצב.‏[2]
כמה פעילים למען דמוקרטיה אף מאמינים שככל שהכלכלה תמשיך להתפתח, דמוקרטיזציה גלובאלית תהפוך להליך בלתי נמנע. עם זאת, הדיון העוסק בשאלה האם דמוקרטיזציה היא הליך הנובע מעושר, הגורם לעושר או אינו קשור כלל לעושר, רחוק מהסקת מסקנה חד משמעית.

  • חינוך- למרות שחינוך מתקשר לעושר כלכלי, שני הגורמים משפיעים על דמוקרטיזציה באופן עצמאי.‏[3]

אנשים משכילים, נוטים לפתח ערכים יותר ליברליים ופרו-דמוקרטיים. לעומת זאת, אוכלוסייה לא משכילה ואנאלפביתית, תבחר לעצמה בדרך כלל מנהיגים פופוליסטיים, שעלולים לנטוש את הדמוקרטיה ולעבור לדיקטטורה (גם אם התקיימו בחירות חופשיות).

  • תאוריית "קללת המשאבים" גורסת כי מדינות שלהן משאבים טבעיים בשפע (כגון גז או נפט), לעתים קרובות אינן מצליחות בהליך דמוקרטיזציה. הסיבה לכך היא שהאליטה יכולה לנצל את הרווח מהמשאבים הטבעיים לתועלתה בלבד, וכך אינה צריכה להסתמך על האוכלוסייה הכללית בשביל תמיכה כספית (מסים). מנגד, אליטות שהשקיעו בהון פיזי במקום באדמות או נפט, חוששות שההשקעות שלהן יינזקו בקלות במקרה של מהפכה. בהתאם לכך, מעדיפות האליטות לוותר על חלק מכוחן ולעשות דמוקרטיזציה מאשר להסתכן בעימותים אלימים עם המתנגדים להן.‏[4]
  • קפיטליזם- יש הטוענים כי דמוקרטיה וקפיטליזם קשורים זה לזה באופן מהותי. אמונה זו בדרך כלל מבוססת על הרעיון שדמוקרטיה וקפיטליזם הם שני היביטים שונים של המושג חופש. שוק קפיטליסטי נרחב יכול לעודד נורמות תרבותיות כמו אינדיבידואליזם, משא ומתן, היכולת להתפשר, כבוד לחוק, ושוויון בפני החוק.‏[5] אלה נתפסים כבסיס לדמוקרטיזציה.
  • שוויון חברתי- אקמוגלו (Acemoglu) ורובינסון (Robinson) טענו כי היחסים בין שוויון חברתי ודמוקרטיזציה הם מורכבים: לאנשים יש פחות מניעים למרוד בחברה שוויונית (כמו בסינגפור), ולכן הסבירות לדמוקרטיזציה בחברה שוויונית נמוכה. כמו כן, בחברה לא שוויונית מובהקת (למשל דרום אפריקה תחת משטר אפרטהייד), חלוקה מחדש של עושר וכוח בצורה דמוקרטית, עלולה להסב נזק כבד לאליטות ולכן אלו יעשו הכל ע"מ למנוע דמוקרטיזציה. לדמוקרטיזציה, יש סיכוי רב יותר להתחיל במדינה הנמצאת במצב ביניים; מדינה שבה לאליטות יש סיבות לוותר על כוחן בגלל שהן צופות סיכוי גדול למהפכה אלימה אם לא יחול שינוי או שמחיר הוויתור על כוחן ונכסיהן אינו גבוה במיוחד.‏[6] ציפיה זו עולה בקנה אחד עם מחקרים אמפיריים, שמראים כי הדמוקרטיה בחברות שוויוניות יציבה יותר.‏[7]
  • מעמד הביניים- על פי כמה מודלים,‏[8] קיומו של גוף משמעותי של אזרחים שמצבם הכלכלי הוא בינוני, יכול להשפיע על המדינה בצורה מייצבת, ולאפשר לדמוקרטיה לשגשג. ניתן להסביר תופעה זו על ידי כך שבעוד שהמעמד העליון שואף להשיג כח פוליטי ע"מ לייצב את מעמדו, והמעמד הנמוך גם הוא שואף לכך ע"מ לשפר את מצבו, המעמד הבינוני עוזר לייצב את שתי הקיצונויות הללו ולרוב אינו חותר להשגת כוח.
  • חברה אזרחית- חברה אזרחית בריאה (ארגונים חוץ-ממשלתיים, איגודים מקצועיים, אקדמיות, ארגוני זכויות אדם וכדומה) נתפסת על ידי חלק מהתאורטיקנים כבסיס חשוב לדמוקרטיזציה. הארגונים השונים מקנים לאזרחים תחושת אחדות ומטרה משותפת, ונותנים להם מסגרת מאורגנת שבעזרתה הם יכולים לאתגר את השלטון ואת כוחו. מעורבות בעמותות אזרחיות גם עוזרת לאזרחים ללמוד על ההתנהלות בארגון מסודר, ומכינה אותם למשטר הדמוקרטי העתידי שבו יוכלו להתערות בעזרת המימנויות שרכשו.‏[9] בנוסף, רשתות חברתיות המאורגנות בצורה אופקית, בונות אמון בין האזרחים, דבר הכרחי בשביל תפקוד בארגונים דמוקרטיים.‏[10]
  • 'תרבות אזרחית- בספרים התרבות האזרחית והתרבות האזרחית חלק ב, גבריאל א. אלמונד (Gabriel A. Almond) וסידני וורבה (Sidney Verba) מציגים מחקר מקיף שערכו על תרבויות אזרחיות. הממצאים העיקריים הם שקיומה של תרבות אזרחית מסוימת הוא הכרחי להישרדותה של הדמוקרטיה. עם זאת, המחקר גם קרא תיגר על האמונה הרווחת כי תרבויות מסוגלות לשמר את ייחודן ומנהגיהן, ועדיין להישאר דמוקרטיות.
  • תרבות- חלק מהחוקרים טוענים כי תרבויות מסוימות מובילות את החברה בהכרח לדמוקרטיה (בגלל אופיין), ואילו תרבויות אחרות לא. חוקרים אחרים טוענים לעומתם כי תפיסה זו אתנוצנטרית. הם מצביעים על כך שבדרך כלל התרבות המערבית היא זו המסווגת כמתאימה ביותר עבור דמוקרטיה, בעוד שתרבויות אחרות מצטיירות כמכילות ערכים שמקשים על דמוקרטיזציה או הופכים אותה לבלתי רצויה. סיווג זה רע, לטענתם, משום שמשטרים לא דמוקרטיים משתמשים בו על מנת להצדיק את כשלונם ביישום רפורמות דמוקרטיות. כהוכחה לכך שסיווג זה הוא מוטעה, מובאות כדוגמה תרבויות דמוקרטיות רבות שאינן מערביות, בין היתר: הודו, יפן, אינדונזיה, נמיביה, בוטסואנה, טייוואן, ודרום קוריאה.
  • ערכים דמוקרטיים- במודרניזציה, שינוי תרבות ודמוקרטיה,‏[11] רונלד אילנגהרט (Ronald Inlgehart) וכריסטיאן וולזל (Christian Welzel) מסבירים את השלבים המובילים לדמוקרטיזציה,‏[12] כשלבים אשר מסמיכים "אנשים רגילים" להפוך לאזרחים דמוקרטיים. ישנם שלושה שלבים מרכזיים; בשלב הראשון, משאבים רבים יותר מגיעים לידי האזרחים, דבר אשר מאפשר להם להיחשף לערכים דמוקרטיים (בין אם על ידי תקשור עם דמוקרטיות (כמו המהפכה בתוניסיה שהחלה, בין היתר, בגלל החשיפה לטוויטר) ובין אם על ידי רכישת השכלה). אזרחים רבים מזדהים עם הערכים הדמוקרטיים (בין היתר: חופש הביטוי ושווין ההזדמנויות), דבר אשר בעצם מוביל לשלב השני והוא היאבקות התושבים למען ערכים אלו. השלב השלישי הוא כבר הדמוקרטיזציה עצמה: השלטון מכניס את הערכים הנ"ל לחוק ובכך הופך לדמוקרטיה. השלב שבו מפנימים האנשים את הערכים הדמוקרטיים נחשב לשלב החשוב ביותר וההכרחי ביותר מבין שלושת השלבים. הוא זה שמוביל לייסוד דמוקרטיות חדשות ולביסוס מעמדן של דמוקרטיות וותיקות.‏[13] הוכח כי ההשפעות של מודרניזציה ועוד גורמים מבניים על דמוקרטיזציה תלויות בנטייה של שלבים אלו לעורר או לדכא את הערכים הדמוקרטיים בקרב האוכלוסייה.‏[14] עובדות נוספות מציעות כי ערכים דמוקרטיים מניעים אנשים להשתתף בפעולות קולקטיביות שמכוונות להישגים דמוקרטיים (ביסוס או שיפור דמוקרטיה קיימת או מאבק למען ייסוד דמוקרטיה חדשה).‏[15]
  • אוכלוסייה הומוגנית- יש הסוברים כי מדינות המפולגת בצורה חריפה, בין אם על ידי קבוצות אתניות, ובין אם על ידי דת או שפה, מתקשות בהקמת דמוקרטיה יעילה.‏[16] הבסיס לסברה זו היא שהקבוצות השונות במדינה יתעניינו יותר בקידום עמדתן שלהן, מאשר בחלוקת כוחן עם קבוצות אחרות. הודו היא אחת הדוגמאות הבולטות למדינה שהיא דמוקרטית על אף ההטרוגניות שלה.
  • ניסיון קודם בדמוקרטיה- לפי כמה מהתאורטיקנים, קיומה או אי קיומה של דמוקרטיה בהיסטוריה של מדינה, יכולים להשפיע בצורה משמעותית על יחס המדינה לדמוקרטיה בעתיד. יש הטוענים, למשל, כי קשה מאוד (ואף בלתי אפשרי) ליישם דמוקרטיה במדינה שאין לה נסיון עבר עם צורת ממשל זו. במדינות כאלה, טוענים החוקרים, הדמוקרטיה צריכה להתפתח בהדרגה. אחרים טוענים לעומתם, כי נסיון עבר עם דמוקרטיה עשוי להוות מכשול עבור דמוקרטיזציה. מדינה, כמו למשל פקיסטן, שבה הדמוקרטיה נכשלה בעבר, פחות תתפתה לנסות ליישמה שנית.
  • שכבות גיל- מדינות בעלות אוכלוסייה שבה יש כמות גבוהה של קשישים, נתפסות כמסוגלות לשמר את הדמוקרטיה (בהנחה שהמדינה כבר עברה דמוקרטיזציה מלאה). על פי התזה של ריצ'רד פ. קונקוטה (Richard P. Concotta), הנזכרת לעיל,‏[19] כאשר האוכלוסייה הצעירה (אנשים בני פחות מ30) מהווה פחות מ40% מכלל האוכלוסייה, הדמוקרטיה בטוחה יותר.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שמות של ספרים לקריאה מופיעים בדף הוויקיפדיה האנגלית (Democratization).

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אדם פרזסקי (Przeworski, Adam).2000. דמוקרטיה והתפתחות: מוסדות פוליטיים ורווחה בעולם, 1950-1990, אוניברסיטת קיימברידג'.
  2. ^ ראו הערה 1
  3. ^ ראו הערה 1
  4. ^ Acemoglu, Daron; James A. Robinson (2006). Economic Origins of Dictatorship and Democracy. Cambridge: Cambridge University Press.
  5. ^ Mousseau, Michael. (2000). Market Prosperity, Democratic Consolidation, and Democratic Peace. Journal of Conflict Resolution 44(4):472-507
  6. ^ Acemoglu, Daron; James A. Robinson (2006). Economic Origins of Dictatorship and Democracy. Cambridge: Cambridge University Press.
  7. ^ ראו הערה 1
  8. ^ ראו הערה 6
  9. ^ Putnam, Robert D, et al. (1993). Making Democracy Work: Civic Traditions in Modern Italy. Princeton: Princeton University Press.
  10. ^ ראו הערה קודמת
  11. ^ New York: Cambridge University Press, 2005
  12. ^ Christian Welzel, Ronald Inglehart & Hans-Dieter Klingemann (2003). "The Theory of Human Development: A Cross-Cultural Analysis." European Journal of Political Research 42:341-379
  13. ^ Christian Welzel (2006). "Democratization as an Emancipative Process." European Journal of Political Research 45:871-96
  14. ^ Christian Welzel (2007): "Are Levels of Democracy Affected by Mass Attitudes? Testing Sustainment and Attainment Effects on Democracy" International Political Science Review 28: 397-24
  15. ^ Christian Welzel & Hans-Dieter Klingemann (2008). "Evidencing and Explaining Democratic Congruence: The Perspective of 'Substantive' Democracy." World Values Research 1:57-90
  16. ^ Marsha Pripstein Posusney. Authoritatianism in the Middle East: Regimes and Resistance. ed. by Marsha Pripstein Posusney and Michele Penner Angrist (Lynne Rienner Publishers Inc., USA, 2005)
  17. ^ Therborn, Göran (1977). "The rule of capital and the rise of democracy: Capital and suffrage (cover title)". New Left Review. I 103 (The advent of bourgeois democracy): 3–41.
  18. ^ The Independent
  19. ^ Foreignpolicy.com