דוושירמה
הדוושירמה (טורקית devşirme (دوشيرمه, איסוף); יוונית παιδομάζωμα (איסוף הילדים); רומנית tribut de sânge; סרבית danak u krvi, בולגרית кръвен данък (מס הדם)) הייתה שיטת הגיוס העיקרית של הצבא והממשל של האימפריה העות'מאנית. הנוצרים שחיו תחת שלטונה של האימפריה העות'מאנית היו מחויבים להעלות מס קבוע של נערים צעירים, ששועבדו להיות עבדים של הסולטאנים העות'מאניים. נערים אלה אוסלמו על ידי העות'מאנים ואומנו להיות עבדים נאמנים לסלטאן, בדומה למוסד הממלוכי. בתהליך הכשרתם מוינו הנערים, חלקם הוכשרו לשרת במנגנון האדמינסטרציה של האימפריה בעוד החזקים פיזית אומנו להיות לוחמים יניצ'רים. היניצ'רים היו חיל שכולו הורכב מחיילים שגויסו בשיטת הדוושירמה.
תוכן עניינים |
[עריכה] תחילת הדוושירמה
את הדוושירמה התחיל הסולטאן מורט הראשון, שייסד את כוחות הקאפי-קולו ("נערי השער", הכוונה לשער הנשגב בארמון הטופקאפי). מהות השיטה היה לאסוף נערים מאזורים בשם דאר אל-חרב, כלומר, אזורים שלא נמצאים תחת שלטון מוסלמי, ולקחת אותם לדאר אל-אסלאם, לתת לילדים חינוך מוסלמי וצבאי, ולהכשירם להיות עבדים של הסולטאן ובעלי תפקידים חשובים בצבא ובארמון, לשלבם כמפקדים או כפקידי-מנהל.
[עריכה] מושג ה"עבדות" בדוושירמה
"עבדי הסולטאן" באימפריה העות'מאנית היו רכושו של הסולטאן, אך בהקשרו של הדוושירמה, למושג לא נלוויתה סטיגמה שלילית, אדרבה, לעבדי השער היה מעמד יוקרתי. העבד נהנה מיתרונות רבים שאפילו אדם חופשי לא נהנה מהם ביניהם משכורת גבוהה, ובשל אלה, ניסו הורי הילדים לשלוח את ילדיהם לדוושירמה, או להביאם להסתנן לשורותיו מרצונם החופשי. מהדוושירמה יצאו פקידים בכירים מאוד, ובהם לא מעט ווזירים גדולים.
[עריכה] תהליך האיסוף
האוספים היו לוקחים 2.5% מאוכלוסיית הילדים בערי הבלקן, ומעבירים אותם לאיסטנבול בקבוצות של 200-100 ילדים תחת שמירה כבדה. הילדים היו עוברים תהליך של רישום במטרה למנוע שחיתות או חטיפות. כשהיו צריכים לעצור בדרכם לבירת האימפריה, הם היו עוצרים בערים הגדולות ובח'אנים בשעות הלילה. כשהגיעו לאיסטנבול עברו תהליך של מיון (çekme - "משיכה"). ראשית, היו מקבלים אותם האע'א (מפקד היניצ'רים) של אנטוליה והאע'א של רומליה, ביחד עם רופא (שהיה מל אותם). אלה שהיו נאים זכו לחינוך בארמון ולהם היו סיכויים גבוהים יותר להתקדם, ובדרך-כלל הם יועדו לתפקידי פקידות ומנהל. אלה שנראו חזקים יותר נמכרו לחקלאים עות'מאניים מקומיים (באופן סמלי, הם עדיין היו רכוש הסולטאן). הם נלקחו לעבוד בגן הסולטאן בארמון, ובמקביל קיבלו השכלה דתית וצבאית. הם עבדו את האדמה במשך שבע עד שמונה שנים, כדי שיעריכו אותה וייקשרו אליה, על מנת שיתחזקו וכדי שילמדו את התרבות העות'מאנית והמוסלמית. אחר-כך היו מחזירים אותם לארמון לעבודות נוספות, משכורתם הייתה אקצ'ה ליום. לבסוף, הם הגיעו לצבא, והיו לוחמים נאמנים לסולטאן. רוב המגויסים הצטרפו לחיל-הרגלים, בתוכו לחיל היניצ'רים.
[עריכה] הצדקה דתית, חברתית וחוקית
מכיוון שנוצרים הינם מוגנים מפני פגיעת האסלאם במסגרת מגבלות מסוימות שהוגדרו בתנאי עמר, נראה כי ישנה סתירה בין מוסד גיוס הנערים כמס לבין מעמדם של נוצרים כד'ימים. הסתירה הזו מוסברת על ידי העובדה כי הנוצרים של הבלקן התאסלמו לאחר עליית האסלאם ובכך בחרו את הנצרות על פני האסלאם ולכן מעמדם שונה מחברת הד'ימים שהוגדרה על ידי הח'ליף עמר. נראה כי תירוץ זה מתיישב עם המציאות שהרי יהודים ונוצרים יוונים אורתודוקסים לא אולצו להעלות את המס הזה. אך מעבר להסבר הדתי, כנראה שהאוכלוסייה הסלבית בבלקן פשוט נתפסה כלוחמנית הרבה יותר מהיהודים והיוונים, ועל כן הרבה יותר הגיוני לגייס מקרבם לוחמים לצבא העת'מאני. ההצדקה החוקית לגיוס הנערים נטועה בחוקי הקאנון, הוא החוק הסולטאני אשר פעמים רבות גבר על החוק השריעי (החוק הדתי), וכך גם במקרה הזה.
[עריכה] הבוסנים
מוצאם של הילדים, כאמור, היה נוצרי, מכיוון שאסור לגייס מוסלמי כעבד על פי השריעה. אולם קבוצת הבוסנים הייתה יוצאת דופן, והורכבה ממוסלמים אשר הציעו את עצמם ואת בניהם למוסד הדוושירמה. הם התקבלו בברכה כיוון שהסולטאן נזקק לכוח אדם רב, ובאמצעות צווים מלכותיים שונים, הוא הצליח להתגבר על הקושי הדתי. החיל הבוסני (Bostancı Ocağı) היה ידוע בכוח הלחימה שלו ונחשב לנאמן מאוד לסולטאן. בוסנים התיישבו גם באזור קיסריה ובלא-מעט מקומות בגולן ובלבנון. כשהשלטונות העות'מאניים לא הצליחו לשלוט בשבטים הבדווים, הם השתמשו בבוסנים ובצ'רקסים כדי לשמור על הסדר והביטחון.
[עריכה] שקיעת מוסד הדוושירמה
המקור של המגויסים, כאמור, היה מאזורי דאר אל-חרב. כשהאימפריה העות'מאנית כבשה אזורים נוצריים (בעיקר), היו מצרפים אזורים אלה לדאר אל-אסלאם, ובכך הם קיבלו הגנה מהאימפריה. הגנה זו לא מאפשרת על פי השריעה דוושירמה, נתינים אלו שילמו ג'יזיה בתמורה להגנתם, ולא גויסו. הפתרון של האימפריה העות'מאנית היה הרחבת שטח הכיבוש - בכך הייתה אפשרות לגייס עוד ועוד חיילים מאזורים חדשים. הבעייתיות החלה כאשר הכיבושים של האימפריה העות'מאנית נעצרו, והמקור העיקרי של המגויסים הפך להיות דליל מאוד. הארמונות וההרמונות באותה תקופה ביקשו יותר ויותר כוח-אדם (לעומת מקורות האספקה). העות'מאנים ניסו להביא או לקנות עבדים ממקומות אחרים כדוגמת סודאן או טטריה, אך עבדים אלה לא סיפקו את צרכי הסולטאן, והייתה פגיעה באיכות היניצ'רים והפקידים. ירידה זו באיכות מוסד הדוושירמה ניתנת לקישור בשקיעת האימפריה. בשלב מאוחר יותר, היניצ'רים, שהיו לפועל יוצא של הדוושירמה, החלו להתחתן למרות האיסור שהוטל עליהם, ובכך להתרחק מתפקידם בחיל ואף לעסוק בשחיתות כדי להבטיח תפקידים בחיל לילדיהם. כמו כן, מוסלמים התחילו להיכנס לחיל באמצעות תשלום שוחד והצטרפות לא חוקית, זאת בעקבות ההטבות שניתנו ליניצ'רים. המוסלמים היו לחיילים פחות נאמנים ופחות חזקים כיוון שלא עברו את תהליך הדוושירמה במלואו.
