קיסריה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קיסריה
מיקום קיסריה
קיסריה
קיסריה
רצועת החוף של קיסריה העתיקה. בתחתית התמונה נראים שרידי התיאטרון הרומי. הקו האנכי בראש התמונה הוא אמת המים שסיפקה מים לעיר
התיאטרון הרומי בקיסריה
פסל בקיסריה
הריסות העיר
ההיפוסטדיום בקיסריה זוכה לעדנה ב-2004
בית מרחץ בקיסריה
התיאטרון
הפלסטרה
אמת המים לקיסריה
האובליסק בקירקוס בקיסריה
עבודות השימור בעתיקות קיסריה, שנות ה-50
פסל גרניט אדום של אדריאנוס קיסר שהתגלה בקיסריה
המצודה הצלבנית בנמל קיסריה
ארמון המושל הרומאי ביזנטי בקיסריה
כתובת של פונטיוס פילטוס שהתגלתה באתר

קיסריה היא עיר נמל שהוקמה בשנים 13-25 של לפנה"ס. היא שימשה כבירת ארץ ישראל בתקופה הרומית, ונקראה על שם אוגוסטוס קיסר. כיום העיר העתיקה היא גן לאומי ולידה הוקמה קיסריה המודרנית.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשיתה של העיר קיסריה בשלהי התקופה הפרסית, במעגן פיניקי קטן סמוך לתחנה ימית של צידונים. המקום נקרא "מגדל שרשון" או "סטראטון" - כנראה עיוות של שם האל הצידוני עָבֶּד אשתורת או של עבדעשתרת ביוונית, שהוא שמם של שני מלכים צידוניים שהשני מהם הוא בן זמנו של אלכסנדר מוקדון.

בסוף המאה השנייה לפנה"ס השתלט על המקום זואילוס, הטיראנוס של דור, וזמן קצר לאחר מכן, בשנת 90 לפנה"ס, נכבש המקום בידי אלכסנדר ינאי וסופח לממלכת החשמונאים. עם כיבוש ארץ ישראל בידי רומי בשנת 63 לפנה"ס, צירף אותה פומפיוס לנציבות סוריה, ובשנת 31 לפנה"ס, לאחר ניצחונו של אוקטוויאנוס בקרב אקטיום, הוא העביר את העיר, יחד עם כל החוף הארץ-ישראלי, להורדוס, ששלט בארץ ישראל בחסות רומית. הורדוס בנה במקום עיר נמל גדולה וקרא לה קיסריה, על שם מיטיבו. העיר נבנתה כעיר נוכרית, עם מתקני שעשועים,אמפיתיאטרון, תיאטרון (שופץ כיום), בתי מרחץ ומקדשים אליליים. כמו כן בנה בה הורדוס נמל ענק, שתואר על ידי ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלאביוס) כגדול מזה של פיראוס (מלחמות היהודים ספר א, כ"א). הורדוס החל בבנייתה בשנת 22 לפנה"ס וחנך אותה בשנת 9/10 לפנה"ס.

לאחר מותו של הורדוס (4 לפנה"ס) עלתה קרנה של קיסריה, ובשנת 6 לספירה, לאחר שהודח ארכלאוס בנו של הורדוס, היא הפכה למקום מושבם של נציבי יהודה הרומיים. בעיר חייתה אוכלוסייה מעורבת, אך היה לה צביון הלניסטי מובהק. תושבי העיר היהודים סבלו לעתים קרובות מהתנכלויות שכניהם הנוכרים, ומתיחות מתמדת שררה בין היהודים לנוכרים. בימי הנציב אנטוניוס פליקס פרצו בה מהומות דמים ובימי גסיוס פלורוס, בשנת 66, הביאה שרשרת אירועים סמוך לבית הכנסת שבעיר לפרוץ מהומות דמים בין יהודים לנוכרים, שנתנו את האות לתחילתו של המרד הגדול. בית הכנסת בקיסריה כונה לאחר מכן במקורות "כּנִיסָתַה דֶמָרדוּתָה". בימי מרד בר כוכבא הייתה קיסריה בסיס האספקה הראשי של הצבא הרומי, ומאוחר יותר הוצאו בה להורג כמה מעשרת הרוגי מלכות, ובהם רבי עקיבא.

אספסיאנוס העלה את העיר לדרגת קולוניה בעלת זכויות מוגבלות, ומאוחר יותר העניק לה אלכסנדר סוורוס את התואר "מטרופולין". בתקופה הרומית התיכונה שבה והתחזקה בה הקהילה היהודית, והיא הפכה למרכז יהודי חשוב.

בתקופה הביזנטית הייתה קיסריה המטרופולין של "פלשתינה פרימה" ומרכז נוצרי חשוב. בין השאר חיו בה אבות הכנסייה אוריגנס (אשר כתב בעיר את "הקספלה" - תרגום התנ"ך ליוונית בחמש גרסאות), ואוזביוס (אשר כתב בעיר את "האונומסטיקון" - רשימת ישובי ארץ ישראל, ואת "תולדות הכנסייה"). לעיר הייתה חשיבות גדולה בעיני הנוצרים, מאחר שבה, על-פי המסורת הנוצרית, התנצר עובד האלילים הראשון, הקנטוריון קורניליוס. בראשית המאה ה-5 חולקה הארץ לכמה מחוזות, קיסריה נבחרה לבירתה של "פלשתינה פרימה", וישבו בה יהודים ובתוכם ר' הושעיה ואחריו ר' אבהו דקיסרין. לדעת חלק מחוקרי התלמוד נערכה בעיר קיסריה מסכת נזיקין מהתלמוד הירושלמי‏[1]. במאה ה-6 נולד בקיסריה פרוקופיוס, שהפך לסופרו של הקיסר יוסטיניאנוס הראשון.

יחד עם כל ארץ ישראל, נכבשה קיסריה במאה ה-7 על ידי המוסלמים.

בין המאה ה-10 למאה ה-12 עברה השליטה בקיסריה בין הצלבנים לצלאח א-דין לסירוגין. במאה ה-13 נכבשה בידי הממלוכים ובראשם הסולטאן בייברס, וחרבה יחד עם שאר ערי החוף בארץ ישראל. היישוב בה התחדש בשלהי המאה ה-19, כאשר קבוצה של גרמנים טמפלרים ניסו להתיישב במקום במסווה של חפירות ארכאולוגיות. בשנת 1882 הוקם היישוב קיסאריה על ידי בוסנים מוסלמים. הכפר נכבש במלחמת העצמאות ב-15 בפברואר 1948 והיה היישוב הראשון שנכבש בידי הצד היהודי באותה מלחמה. רוב תושביו התפנו ממנו והשאר נצטוו לעזוב.

יהוסף שווארץ, חוקר את ארץ ישראל במאה ה-19, סבר שקיסאריה (קיסרי) ועקרון המקראית עיר אחת הן - כפי שכתב בספרו "תבואות הארץ".

היישוב המודרני של קיסריה כיום הוא יישוב קהילתי אמיד הכלול במועצה אזורית חוף הכרמל.

כרונולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • המאה ה-3 לפנה"ס - 90 לפנה"ס : יישוב פיניקי בשם מגדל שרשון (סטראטון).
  • 90 לפנה"ס : סיפוח לממלכת החשמונאים (תקופת אלכסנדר ינאי).
  • סוף המאה ה-1 לפנה"ס: בניית העיר קיסריה על ידי הורדוס.
  • 6 - 639 : התקופה הרומית והביזנטית.
  • 639 : הכיבוש המוסלמי.
  • 1251 : ביצור העיר על ידי הצלבנים (המלך לואי ה-9)
  • 1265 : כיבוש העיר על ידי הסולטאן בייברס.
  • ראשית המאה ה-19 - 1948: במקום מתקיים כפר בוסני קטן.

ממצאים ארכאולוגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם היישוב נשתמר בשמו הערבי של המקום בצורה זהה כמעט ומכאן זיהויה הוודאי.

ממצאים מהתקופה ההלניסטית וההרודיאנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרידים מתקופה זו נתגלו בכמה משטחי החפירה. צפונית לתל של מגדל סטרטון נחשף קטע של חומה המשולבים בה שני מגדלים עגולים, דומים לאילו אשר נחשפו בשומרון ויוחסו לתקופה ההלניסטית.

העיר של הורדוס (קיסריה) הוקמה על גבי חורבות מגדל סטרטון, המקום זה נזכר לראשונה בפפירוסים של זנון שספינתו עגנה במקום. על פי הפפירוסים המקום היה מתאים לעגינה.‏[2] עדות שנתן יוסף בן מתתיהו. הורדוס ראה בשטח המישורי פוטנציאל למימוש עקרונות תכנוניים אדריכליים (תכנון היפודמי) שהיו מקובלים באותה תקופה. הורדוס הקים את נמל קיסריה אדיר המידות וזאת כצורך להקמת נמל נוסף בין דור ליפו. הבניה בקיסריה היא באבני כורכר מקומיות אשר את מראן הלבן קיבלו מכיסוי הטיח – מכאן מבינים את תיאורו של יוסף בן מתתיהו, כאשר תיאר את העיר כבנויה מאבן לבנה. העיר של הורדוס הייתה מתוכננת היטב עם מערך של תעלות ניקוז מתחת לרחובות. התיאטרון – עשוי אבן מה שמייחד אותו מן התיאטרונים עשויי העץ שהיו נפוצים באותה תקופה.

הנמל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנמל הצפוני[דרושה הבהרה] בנוי מתיבות עץ ענקיות שהושטו לתוך הים, ולתוכן יצקו אפר וולקני שהתקשה לרמה של בטון במגע עם המים. התיבות שקעו עם האפר שהתקשה, ויצרו בסיס יצב וחזק לבניית הנמל בתוך המים. טכניקה זו הייתה חדשנית מאוד בתקופת בנייתו של הנמל, והשימוש בה מבטא את החזון המפואר של הורדוס בבניית קיסריה כולה. קיסרה אינה עיר נמל במקורה כי אין בה שובר גלים טבעי (כמו בעכו למשל), ולכן היה צורך להקים שובר גלים מלאכותי שיאפשר עגינה של ספינות וקיום נמל בעיר.

המקדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקדש נקרא מקדש אוגוסטוס ורומא לכבודו של אוגוסטוס קיסר. למקדש היה פרונאוס וקלע עמוק. נבנה במרכזו של מתחם מקודש המוקף בקירות. על סמך השרידים הציע נצר כי מדובר במקדש פריפטרלי. נחשפו שרידיו של גרם מדרגות שעולה מכיוון מערב למזרח. אבני המקדש עשויות כורכר מקומי והוא צופה שכבה עבה של סטוקו משובח אשר נתן ממד של מונומנטליות ופאר. רק בשלב הרומי המאוחר נכנסו למקדש אלמנטים עשויים שיש. על שרידי המקדש נבנתה בתקופה הביזנטית כנסייה אוקטוגונלית ומאוחר יותר מבנה מוסלמי. בפינה הצפון מערבית של המקדש ניצב נימפאום אשר נחפר לראשונה בשנת 1961 על ידי הארכיאולוג אברהם נגב ושוב בשנות ה-90 של המאה ה-20 בידי יוסף פורת. לאחר מכן כוסה הנימפאון ונחשף לציבור הרחב רק בשנת 2014[3].

ארמון הורדוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

זוהה על שונית הבולטת פנימה אל תוך הים. בשרידי החדרים המערביים נחשפה רצפת פסיפס בדגמים גאומטריים (נצר הציע לתארכה כהרודיאנית, ויש המאחרים זאת). עיקר השרידים השתמרו בחלקו הצפוני, מדובר היה באולם גדול עם מסדרונות משני צדדיו. לארמון היו שני מפלסים. מאוחר יותר שימש מבנה הארמון כמקום מושבם של המושלים הרומאים.

התיאטרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

התיאטרון בקיסריה הוא מהקדומים שבתיאטראות שהתגלו בארץ. הוא נבנה בתקופתו של הורדוס והוא היה פעיל עד התקופה הביזנטית במשך מאות שנים. המיקום נבחר באופן קפדני במיוחד, התיאטרון הכיל 6,000 מושבים בערך. התיאטרון נחשף על ידי המשלחת האיטלקית בסוף שנות ה-50 של המאה ה-20 במקורו היה בנוי כולו מאבן כורכר וטיח ומאוחר יותר בימיו של ספטימוס סוורוס שולבו בו עמודי שיש ופורפיר.

בשנת 1961 התגלה לוח שחם בהריסות התיאטרון הרומי, המקדיש את ה"טיבריום" לפרפקט פונטיוס פילאטוס. אין לדעת מיהו אותו טיבריום, ומניחים כי המדובר במבנה שנועד לפאר את שמו של הקיסר טיבריוס. כתובת זו מוצגת כיום במוזיאון ישראל בירושלים.

כיום מתקיימות בתיאטרון (המכונה לעתים בטעות "אמפיתיאטרון" בפי העם‏[4]) הופעות פופ ורוק של אמנים שונים. התיאטרון מכיל כ-3,700 מושבים, והופעה בו נחשבת לאבן דרך משמעותית בקריירה של אמנים ישראלים.

ההיפוסטדיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

נבנה בימי הורדוס, משתרע לאורך קו החוף במקור היה מוקף ספסלי אבן סביב. לאורך הקירות המקיפים את הזירה (הארנה) נחשפו ציורי בעלי חיים – נראים תיאורים של מחזות ציד, זאת אולי בהשראת הפעילות שנהגו בו. בקצה הצפוני של הזירה נחשפו עמדות הזינוק ומכאן למדים כי המקום שמש גם כקירקוס, הוצע לקרוא למבנים מעין אילו בשם "היפוסטדיום", שילוב של היפודרום ואצטדיון כאחד.

ממצאים מהתקופה הרומית / רומית מאוחרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שארץ ישראל עברה לשלטון הנציבים הפכה קיסריה לבירת פרובינקיה יהודה. בתקופה זו העיר התרחבה ונבנו בה מבני ציבור מגוונים. העיר התפשטה מזרחה, ובתקופה זו נוספו מבני שוק גדולים. המקדש המשיך לשמש כמקדש רומא ואוגוסטוס ונקרא בשם "סבסטיאון". תופעת המחסנים גדולי המידות גם כן נפוצה בתקופה זו. הארמון של הורדוס הוסב לשמש כמקום מושבם של המושלים הרומיים ובתקופה זו נוספו לו חדרי משרדים שונים, כמו כן נוסף לארמון בית מרחץ שברצפתו לבנים הטבועים בטביעות חותם של הלגיון העשירי פרטנסיס.‏[5] מדרום לארמון נפרס שטח שעליו נבנו וילות של אנשים אמידים שהתעשרו מבעלות על אדמות (באזור השרון). מצפון לכל אחת מן הוילות היה רובע של מחסנים אשר שייך היה לבעל הווילה. נמצאו בנוסף אסמי תבואה תת-קרקעיים.

בית המרחץ: בקיסריה מכלול של בתי מרחץ מהתקופה הביזנטית, בית המרחץ נבנה זמן רב לאחר הפסקת פעולתו של התיאטרון של הורדוס והווה גאווה רבה.

הפלסטרה: לפני כניסת הרוחצים לבית המרחץ, היו נכנסים ל"פָלָאֶסְטְרָה" בה היו מתעמלים. לאחר הטבילה בבית המרחץ באו המתרחצים שנית לפלסטרה כדי לקבל עיסויים למיניהם והתארגנות לקראת יציאה.

קירקוס בהשראתו של הקירקוס מאקסימוס (ראו: המלוכה הרומית וספורט ברומא העתיקה) נבנה הקירקוס בקיסריה בימיו של אדריאנוס. המבנה המשיך להיות בשימוש עד המאה ה-6 לספירה. מידותיו 450 X 70 מ'. המבנה נועד למרוצי מרכבות וסביבו מערך ארגוני שלם (התגבשות קבוצות, מועדונים וכו'). הקירקוס ממוקם במזרחה של העיר, בשטח נרחב אשר לא נוצל לבנייה. בעבר קיים היה מערך מושבים מאבן, אותן אבנים נשדדו, אך עדות לו נראתה כאשר נחשף מערך קמרונות שנשא את המושבים. הספִּינה הייתה מורכבת ממערך של בריכות לאורכה כאשר במרכז ניצב האובליסק (שהוצב מחדש), האובליסק עשוי אבן גרניט אסואן ויובא ממצרים. נחשפו הקונוסים שהוצבו בפינות הספִּינה.

בית הכנסת: ניתן להבחין בפסיפס שהיה חלק מקומפלקס בית הכנסת. בית הכנסת בקיסריה מוזכר בספרו של יוסף בן מתתיהו "מלחמת היהודים" עם ספר התורה שהיה בתוכו. לפי הכתוב - פה ניצתה האש שהבעירה חיש מהרה את כל יהודה באש המרד נגד הרומאים. היהודים בתקופה הרומית המאוחרת היוו אחוז ניכר מאוכלוסיית העיר והם השתלבו במערך הכלכלי כסוחרים, חקלאים וכו'. חיכוכים עם האוכלוסייה השכנה יצרו לעתים מחלוקות חריפות ביניהם, אך ישנן גם עדויות המדברות על יחסים טובים עם השכנים הנוכרים דוגמת אוסביוס, מאבות הכנסייה, אשר למד כמה מענייני דתם של היהודים מפיו של "עברי".

ממצאים מהתקופה הביזנטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לשכת המס: ממוקמת במרכז העיר ממזרח להיפוסטדיום, מדובר באולם מלבני מוקף חדרים מכל עבריו, מבנה זה היה חלק ממכלול קריית הממשל. נחשף בו פסיפס של אופוס סקטילה המוקף בספסלי אבן, ספסלים אלו שמשו, כך משערים, כמקומות המתנה. אם אכן נכון הדבר פירושו של דבר כי מדובר על מערך בירוקרטיה שהוא סממן מובהק של השלטון הביזנטי. לעניין פרוש הכתובת שבפסיפס: "אם תציית לשלטונות המס, אזי אין לך ממה לחשוש". כל המבנה נבנה על רצפה מוגבהת ומשערים כי משמעות הדבר עונה על הצורך להוריד את רמת הלחות במבנים שנשאו מסמכים הרגישים לרטיבות.

מערכת אספקת המים לקיסריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אספקת המים לקיסריה

על מנת לקיים חיים, דואג כל ישוב בעולם לאספקת מים. זו הסיבה העיקרית לכך שחלק ניכר מהיישובים הוקמו על גדות נהרות או ליד נביעות מים. ביישובים אחרים נקדחו בארות, נבנו בורות לאיסוף מי גשמים, או, כפי שנעשה בקיסריה, הוקמו אמות מים להעברת מים ממקורות מים מרוחקים אל היישוב.

עד ימיו של הורדוס היישוב בקיסריה היו קטן יחסית, ובורות מי תהום סיפקו די מים לצרכיו. עם התרחבותה של קיסריה ועליה ברמת חיי תושביה (למשל בניית בתי מרחץ) נוצר צורך בהובלת מים ממעינות מרוחקים. לשם כך, במהלך השנים, נבנו מספר מפעלי מים להבאת המים אל העיר:

  • האמה הגבוהה מורכבת מ-3 תעלות שנבנו בזמנים שונים:
    • תעלה א' - כנראה בתקופת הורדוס, נבנתה אמת מים שכללה תעלה יחידה ממעיינות שוני הנמצאים צפונית לבנימינה, כ 12 ק"מ צפונית מזרחית לקיסריה. האמה נישאה על גבי קשתות וחצתה את רכס הכורכר בג'סר א-זרקא באמצעות מנהרה חפורה ובעלת פירים לתחזוקתה. שרידיה של אמת המים הגבוהה מופיעים באופן ברור סמוך למחצבה בקצה הדרומי של הכרמל סמוך למושב בית חנניה. בקטע המקביל לפני הים הייתה התעלה מקורה, ככל נראה על מנת למנוע חדירת חול לתוכה.
    • תעלה ב' – בהמשך נוספה תעלה שנייה, אשר הובילה את מי מעיינות צברין (צפונית ליישוב עמיקם). בין עין צברין לעין אביאל נחפרה נקבה של 6 ק"מ, ומשם חצתה האמה את בקעת הנדיב בתעלה פתוחה לאורך 5 ק"מ. אמה זו נבנתה בתקופתו של הקיסר אדריאנוס, על ידי הלגיון ה-10, כפי שניתן ללמוד מכמה כתובות שהוצבו לאורכה. משערים כי תוקנה על ידי הלגיונות שהיו מרוכזים בקיסריה בזמן מרד בר כוכבא. נמצאו עליה עד כה 10 כתובות, תשעה מהן של הלגיונות הרומיים. הכתובות של הלגיונות השני, השישי והעשירי הן מזמנו של אדריאנוס קיסר. תעלה זו הובילה מים גם ממקורות מים נוספים מזרחית למקורותיה של תעלה א', על ידי מפעלים תת-קרקעיים שהובילו מים מאזור המושבים אליקים, עמיקם ואביאל שברמות מנשה. מאחר שבין קצה הכרמל ורכס הכורכר יש אזור בעל קרקע רכה אשר גרמה לשקיעה של האמה, השתמשו במערכת של צינורות חרס אשר היוו סיפון הפוך, אשר העביר את המים בקטע השקוע.
    • תעלה ג' – מתוארכת כביזנטית
משערים כי מאחר שהעיר הביזנטית נבנתה על בסיס קודמתה, הייתה במפלס גבוה יותר ולפיכך, מילאו את תעלה ב' במילוי גס ובנו עליה תעלה שלישית במפלס גבוה יותר שספיקתה הייתה נמוכה יחסית לקודמותיה.
  • האמה הנמוכה מהתקופה הביזנטית
עם גידול האוכלוסייה שהצריך אספקת מים רחבה יותר. האמה הובילה את מי המעיינות שבאזור ביצות כאבארה (מעגן מיכאל), 5 ק"מ צפונית לקיסריה. מאחר שמפלס המעיינות היה נמוך ממפלס קיסריה נבנו סכרים בין אזור בית חנניה לאזור מעגן מיכאל, ובאמצעותם נאגרו המים באגם שמפלסו היה דיו על-מנת להוביל את המים לקיסריה. המים זרמו בתעלה חצובה בדופן המערבית של רכס הכורכר, אשר באזור החוף כוסתה בקמרון חביתי. בקרבת קיסריה עברה התעלה תחת הקשתות של האמה הגבוהה, ונעה במקביל לה עד העיר. המעבר אל תחת האמה הגבוהה בסמוך לג'סר א-זרקא נעשית תוך שינוי כיוון בגלל קיומם של הקשתות של האמה הגבוהה, דבר המעיד על קדמותה של האמה הגבוהה יחסית לנמוכה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שלמה לוטן, נוכחותם של חברי המסדר הצבאי הטבטוני בקיסריה במאה הי״ג, מכמני קיסריה א', 2011, ‫עמ' 299-304 ‬
  • א. שטרן, האנציקלופדיה החדשה לחפירות ארכאולוגיות בארץ ישראל, החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה, 1992, ערכים - קיסריה ובית שערים
  • דוד עמית, יזהר הירשפלד, י' פטריך, אמות המים הקדומות בארץ ישראל – קובץ מחקרים, הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים, 1989
  • התרשימים והתמונות מתוך מצגות השיעורים המופיעות באתר HighLearn
  • אבי-יונה, מיכאל, "פסל של אבן-פורפיר שנמצא בקיסרי", ארץ-ישראל י (תשל"א) 50-52, 1971
  • כותן חנה מ., והק וורנר, "מושלים ופרסונל בכתובות לטיניות מקיסריה מריטימה", קתדרה 122, עמ' 31-52.
  • Levin. Lee, I. Caesarea Under Roman Rule, Leiden E. J. Brill, 1975
  • Avner Raban, Kenneth G Holum (eds.), Caesarea Maritima: a retrospective after two millenia, 1996.
  • C.M. Lehmann, and K. G. Holum, The Greek and Latin Inscriptions of Caesarea Maritima, Boston 2000.
  • Cotton, Hannah M., Werner Eck ,Governors and their Personnel on Latin Inscriptions from Caesarea Maritima, in: Proceedings of the Israel Academy of Sciences and Humanities VII 7, 2001, 215-38' ;
  • Kenneth G Holum, Hadrian and Caesarea: An Episode in the Romanization of Palestine, Ancient World 23.1 (1992): 51-61.
  • M. Avi-Yonah, The Caesarea Porphyry Statue, Israel Exploration Journal 20, (1970), pp. 203–208.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קואורדינטות: 32°30′09″N 34°53′30″E / 32.5025060°N 34.8917670°E / 32.5025060; 34.8917670

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ליברמן שאול, תלמודה של קיסרין תרצז
  2. ^ גן לאומי קסריה באתר מט"ח
  3. ^ שריד היסטורי מפואר נחשף לציבור: מזרקה מרשימה בת 2000 בגן הלאומי קיסריה (פברואר 2014)
  4. ^ ההבדל בין המונחים: אמפיתיאטרון הוא עגול או עגלגל, בעוד שהתיאטרון צורתו חצי עיגול
  5. ^ Barbara Burrell, "Palace to Praetorium: The Romanization of Caesarea', in Caesarea Maritima: a retrospective after two millenia, Avner Raban, Kenneth G Holum (eds.), 1996, p.241-247; Kathryn L. Gleason, 'The promontory palace at Caesarea Maritima: Preliminary Evidence for Herod's Praetorium', JRA 11, (1998), pp. 29.
  6. ^ הופיע לראשונה בגרסה באנגלית ובצורה יותר מפורטת ב- The Israeli Academy of Sciences and Humanities Proceedings VII no. 7, pp, 215-240. בגרסה העברית נוספו הסברים לקורא שאינו מומחה בתחום.
  7. ^ עיבוד מקוצר של: Leah Di Segni, Joseph Patrich, Kenneth G. Holum, 'A Schedule of Fees (sportula) for Official Services from Caesarea Martima, Israel', Zeitschrift für Papyrologie und Epigraphik (ZPE), 145, 2003, pp. 273-300.‏
  8. ^ תרגום מוקדם של: Joseph Petrich, 'Caesare in Transition: The Archeological Evidence from the Southwest Zone (Areas CC, KK, NN)', Hayim Lapin & Kenneth G. Holum (eds.), Shaping the Middle East: Christians, Jews, and Muslims in an Age of Transition, ca. 400-800 C.E (Studies and Texts in Jewish History and Culture, vol. 20.), University of Maryland, College Park, 2011