סלאבים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מדינות ואזורים שבהם השפה הרשמית היא שפה סלאבית. בירוק בהיר - שפות סלאביות מערביות; בירוק - שפות סלאביות מזרחיות; בירוק כהה - שפות סלאביות דרומיות

הסלאבים הם הקבוצה האתנית והלשונית הגדולה ביותר באירופה. מספרם מוערך בכ-300 מיליון ברחבי העולם, בעמים רבים, בהם רוסים, פולנים, צ'כים, סורבים ואוקראינים.

את הסלאבים נוטים למיין במספר אופנים:

מבחינה לשונית: "סלאבים מזרחיים", "סלאבים מערביים" ו"סלאבים דרומיים". הסלאבים המזרחיים, שהם קבוצת הסלאבים הגדולה ביותר, חיים במדינות רוסיה, אוקראינה ובלארוס, מיעוטים גדולים חיים גם בכל מדינות ברית המועצות לשעבר. הסלאבים המערביים הם הסלאבים החיים במדינות פולין, צ'כיה, סלובקיה וקבוצות סלאביות קטנות דוגמת הסורבים החיים במזרח גרמניה. הסלאבים הדרומיים הם הסלאביים החיים במדינות סרביה, קרואטיה, סלובניה, מקדוניה, מונטנגרו, בוסניה ובולגריה.

במקרים של מגע בין שפות שונות קיימות, כמובן, תופעות של השפעה לשונית ושאילות בין-לשוניות. לדוגמה באוצר המילים הפולני יש מילים רבות השאולות מגרמנית, ובשפה הסלובנית ישנן מילים איטלקיות וגרמניות רבות. שנים רבות של כיבוש פולני של אוקראינה השאיר חותם עמוק באוצר המילים האוקראיני, למרות השתייכותה של האוקראינית לענף שונה של השפות הסלאביות.

קבוצות אתניות רבות כמו פינים, גרמנים, מונגולים, טורקים, בולגרים (הכוונה לעם טורקי קדום ולא לבולגרים של ימינו), יוונים ועוד נטמעו בשבטים הסלאביים במשך השנים ליצירת הלאומים הנוכחיים במרכז אירופה, מזרח אירופה ודרום מזרחה של אירופה.

התפתחות היסטורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הראשית[עריכת קוד מקור | עריכה]

התפלגות הסלאבים באירופה, במאה ה-6 וה-7 לספירה. הצבע האדום אזור המקור של הסלאבים האתניים (בסביבות המאה ה-5 לספירה)

הסלאבים הופיעו לראשונה על במת ההיסטוריה באזור שמדרום לביצה הגדולה באירופה, ביצות פינסק (נקראות גם ביצות פריפיאט), באזור שכיום נמצא בדרום מערב בלארוס וצפון מערב אוקראינה.

הרומאים והיוונים כינו אותם Venedi אך רוב מה שידוע כיום על הסלאבים מגיע ממקורות של שבטים גרמאנים ששכנו בשכנות אליהם. קיימות השערות רבות על מקורם, אך משום שמדובר בקבוצות רבות ומגוונות לא ניתן להגדיר חד משמעית את ההיסטוריה של האומה.

מהשפה הסלאבית ניתן להבין שהסלאבים קראו לעצמם בשם זה משום שהם יכלו לדבר אחד עם השני (עד המאה ה-5 לספירה). באזכורים העתיקים ביותר מכנים הסלאבים את עצמם "סלובנים" (словѣне).

slovo בשפות הסלאביות המודרניות אומר "מילה" והמשמעות הקדומה היא "שפה". משמע סלאבים הם "דוברי שפה" בניגוד ל NEMTZI - אילמים -עמים שאינם דוברי סלאבית או אדם זר (ברוסית:не мой), מונח שמשתמשים בו גם היום לתיאור הגרמנים (Němci בצ'כית, Немцы ברוסית), אז העם שחי איתם בצוותא במרכז אירופה. גרסה זאת נתמכת בעובדה כי השם העצמי "סלאבים" השתמר דווקא באותם המקומות בהם עמים אלה גובלים בעמים דוברי שפה שונה וההבדל הלשוני אכן מהותי (המדינות סלובקיה וסלובניה, סלאבוניה - פרובינציה בצפון-מזרח קרואטיה). בפנים האזורים הסלאביים, בהם אין להבדל הלשוני חשיבות כה מכרעת, פיתחו העמים שמות שונים. כמו כן, ישנם ניסיונות לקשר את השם למילה SLAVA בעלת משמעות של תהילה והצלחה. הגרסה האחרונה היא בעייתית משום שהתנועה השורשית [a] במילה "סלאבים" היא תופעה מאוחרת מאוד. כל העדויות מעידות על [o] כתנועה המקורית.

הסלאבים, היו חקלאים יושבי קבע, בתחום הרוחני ניתן למצוא השפעה רבה מהאמונות האיראניות. בתחום הגשמי ובעיקר הצבאי ניתן למצוא השפעה רבה מהגותים. הסלאבים חיו בחברות שבטיות על בסיס טריטוריאלי ולא על קרבת דם. אסיפות כלליות (וצ'ה) היו אחראיות על העניינים הציבוריים. לא ידוע מה הייתה מידת השפעתם של ראשי השבטים על החלטות אלה, וייתכן ששבטים סלאביים רבים חיו בחברה כמו-דמוקרטית. הסלאבים היו שבטים שוחרי שלום לא מאורגנים והצליחו לשגשג אך ורק כאשר שכניהם האגרסיביים נחלשו.

ימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשלהי המאה החמישית לספירה, עם התמוטטות האימפריה הרומית ועליית אימפריית ההונים, החלה גם הגירת הסלאבים מערבה. עד המאה השישית לספירת הנוצרים התפשטו הסלאבים בהתיישבותם עד לנהר הוולגה במזרח, שם נפגשו בכוזרים ובבולגארים, עד לנהר האלבה במערב ועד חצי האי הבלקני בדרום, שם נכנסו אל תוך תחומי האימפריה הביזנטית המתכווצת. ההתפשטות על פני שטחים כה נרחבים היוותה זרז לפילוג הסלאבים ללאומים שונים.

הסלאבים המזרחיים דחקו שבטים פיניים, ליטאיים ולטביים כשהתיישבו בשטחים הצפוניים יותר; חלק מן השבטים גם התמזגו עם הסלאבים. השטחים העיקריים אשר שוכנו על ידי הסלאבים היו יערות חשוכים, שהיו כמעט בלתי חדירים לאדם. הסלאבים גם התקדמו דרומה בעודם חושקים באדמות ובעושר של שכניהם הכוזרים. הם העלו מס לכוזרים אך אט-אט החלו להיות שותפים בשווקיהם. הם שלחו סחורה ועבדים דרך הים התיכון, בעיקר את הפינים שהיה להם ביקוש רב בשוק העבדים הים תיכוני. אך במאה העשירית כאשר התחיל כוחם של הכוזרים להיחלש, הבינו הסלאבים שאין בכוחם עוד לשלוט בשטחים אלו וכי עליהם להתמודד עם האיום החדש מהצפון, הוויקינגים השבדים שנקראו ורנגים בפיהם.

על פי מקורות שונים, ביניהם גם סקנדינביים. במאה ה-9 שבט רוס, שהגיע מאזור שבו נמצאת כיום צפון שבדיה, פלש או הוזמן לשלוט על הנסיכויות הסלאביות. הויקינגים הקימו את נסיכות קייב-רוס ושמו בכך את הבסיס לאימפריה הרוסית בהמשך. הוורנגים היו לוחמים, סוחרים, יורדי ים מנוסים ושודדי ים שהיוו איום משמעותי. בעת חדירת הוורנגים דרומה באמצעות נהרות מזרח אירופה הגדולים בתקווה לפתח את הסחר עם אסיה, שכרו כפרים סלאבים את שירותיהם של הורנגים. במהרה התחילו הוורנגים להתמזג עם הסלאבים, עד שבסוף המאה ה-14 ניב נורדי עתיק בו דיברו הורנגים, באזורים שונים במזרח אירופה, התפוגג ונשכח.

סלאבים פולניים

במאה השמינית לספירה שיעבד "קארל הגדול", מלך הפרנקים את רוב הסלאבים שישבו ממזרח לנהר האלבה ועם התרחבות גרמנית נוספת מזרחה במאה ה-12 לספירה נדחקו הסלאבים אל מעבר לנהר האודר.

תהליך התנצרות הסלאבים היה איטי ביחס לעמים אחרים באירופה. תחת הנהגת הוורנגים, ולדימיר הגדול מהשושלת הרוריקית, חדרה הנצרות הביזאנטית, אשר מאוחר יותר זוהתה כנצרות המזרחית האורתודוקסית, לחברת הסלאבים המזרחיים. באותה עת פעלו מיסיונרים צרפתים ואירים להכנסת השבטים הסלאבים תחת כנפי הנצרות אצל הסלאבים המערביים. בסופו של דבר נוצר הפילוג בין הסלאבים האורתודוקסים לסלאבים הקתולים כפי שהוא מוכר לנו כיום. השושלת הרוריקית (ורנגים) הסתיימה עם מותו של פיודור הראשון בשנת 1598 כאשר אחריה נוסדה שושלת רומנוב בשנת 1613, עם המלכתו של מיכאיל הראשון.

העת החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסלאבים המערביים הושפעו מבחינה פילוסופית, תרבותית, פוליטית מהשינויים שהתרחשו באירופה המערבית בעיקר בסוף המאה ה-19. הרנסאנס, הרפורמציה, המהפכה התעשייתית פסחו גם על הסלאבים המערביים שכן רובם חיו כאיכרים כאשר במרכז הערים הגדולות חיו גרמנים שניהלו את המדיניות של המחוזות שהיו בשליטת האימפריות של פרוסיה (מאוחר יותר גרמניה הרייך השני) ,אוסטרו-הונגריה ורוסיה. הסלאבים המזרחיים (האימפריה הרוסית) היו גם הם תחת שליטה גרמנית של משפחת רומנוב כאשר רוב העם חי חיים של איכר אירופאי טיפוסי, מהגרים גרמניים רבים היגרו לתוך הערים העיקריות של האימפריה הרוסית והיו בעלי השליטה בפועל בניהול החיים המנהליים של האימפריה וגם בבניית העיר סנקט פטרבורג – "חלון לאירופה".

אוקראינים מאזור הקארפטיים, סלאביים בלבוש המסורתי

הסלאבים הדרומיים (חוץ מהסלובנים והקרואטים) שנכבשו על ידי הטורקים היו בעלי זיקה מועטה למערב אירופה. חלק מהסלאבים הדרומיים שנכבשו על ידי הטורקים התאסלמו כתוצאה מכך, בעיקר הבוסנים, מה שהוסיף לפילוג הדתי בקרב הסלאבים.

מתוך מאבקים בלתי פוסקים של לאומים סלאביים שונים לעצמאות מגרמניה, הונגריה וטורקיה, החלו במהלך המאה ה-19 לבצבץ סממני אחדות סלאבית החל כאשר התעוררו תנועות פאן-סלאביות, באופן חלקי אולי כתגובה להתעוררות תנועות פאן-גרמניות. כחלק מאותה שאיפה מדינות רבות נטו לשנות את הדגל הלאומי של עמם על מנת שיהיה דמיון ויזואלי לדגל האימפריה הרוסית (פסי הכחול אדום לבן- שלא תמיד מגיעים בסדר זה) - מטרתו של דמיון זה היה בניסיון להראות מרות רוסית על המדינה ולהבהיל אימפריות אחרות (אוסטריה, טורקיה וגרמניה) מלחשוב על ניסיונות של כיבוש. עד היום חלק מדגלי המדינות הסלביות הם בצבעים האלו (סלובקיה, צ'כיה, סרביה, קרואטיה, סלובניה). בעבר למדינות: בולגריה, פולין ובוסניה היו דגלים עם מאפיינים סלאביים.

תנועות אלו היו תחילה נחלתם של האינטלקטואלים בלבד והיה להם יישום ממשי בפוליטיקה האירופאית, אבל בסופו של דבר האינטרסים הפוליטיים של הקבוצות האתניות בנפרד גברו על הנטייה לאחדות סלאבית. כך איחודים פוליטיים במאה ה-20 כמו יוגוסלביה וצ'כוסלובקיה הסתיימו בהפרדות, ובמקרה של יוגוסלביה לווה הדבר במראות כמותן לא ראתה אירופה מאז מלחמת העולם השנייה.

במדינות רומניה והונגריה המפרידות בין הסלאבים הצפוניים והדרומיים ישנה השפעה חזקה מאוד של תרבות סלאבית ואף היסטוריה סלאבית בשטחי המדינות. הדבר מתבטא בעיקר בשמות האזורים שיש במדינות, למשל בהונגריה ישנו אגם גדול בשם באלאטון בשפה סלבית ניתן לפרש את השם כ"ביצה" (balota) או מקום ביצתי

מאפיינים תרבותיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פירוגי (בפולנית) או וארניקי (ברוסית)

נהוג לקשט ביצים לכבוד חג הפסחא. צלחות וכוסות מעוטרים בדרך כלל בצבעים כחולים וקישוטים מן הצומח.

חולצה רוסית היא לבוש אופייני, חולצה לבנה עם פס ציבעוני (בדרך כלל אדום או כחול) במרכזה (יורד מאזור הצוואר).

החג "מאסליניצה" שנחגג קרוב לסיום השנה האזרחית והוא נפוץ יותר בסלאבים המזרחיים.

מאכלים: קומפוט, בורשט (חמיצה), ופילמני (וארניקי באוקראינית וקרפלך ביידיש).

מנהג נפוץ הוא לקבל אורחים שבאים לבקר (במדינה או באזור) בלחם מקומי, הייחודי למקום ומלח. האורחים טובלים את פרוסת הלחם במלח וטועמים.

דת[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב הסלאבים הם נוצרים מזרחים אורתודוקסים או נוצרים קתולים. יוצאים מן הכלל הם הבוסניאקים שהתאסלמו תחת שלטון האימפריה העות'מאנית.

עם הסלאבים המזרחיים אורתודוקסים נמנים הרוסים, רוב האוקראינים, חלק מהבלארוסים, הבולגרים, הסרבים והמקדונים. על הסלאבים הרומאים-קאתולים נמנים הפולנים, הצ'כים, הסלובקים, הוונדים, הסלובנים והקרואטים, חלק מהאוקראינים ורוב הבלארוסים. בדרך כלל השתייכות תרבותית לקבוצה הראשונה מאופיינת באימוץ האלפבית הקירילי וההשתייכות התרבותית לקבוצה השנייה מאופיינת באימוץ האלפבית הלטיני.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


מדינות וטריטוריות סלאביות
אוקראינה · בוסניה והרצגובינה · בולגריה · בלארוס · טרנסניסטריה (בלתי מוכרת) · מונטנגרו · מקדוניה · סלובניה · סלובקיה · סרביה · פולין · צ'כיה · קרואטיה · רוסיה מפת אירופה הסלאבית