דקאמרון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

דקאמרונֶה או דקאמרוןאיטלקית: Decamerone או‏ Decameron; מיוונית עתיקה: δἐκα דֶקַה, "עשר", ו-ἡμέρα הֶמֵרָה, "יממה") הוא קובץ ספרותי ידוע מהמאה ה-14 מאת המחבר האיטלקי ג'ובאני בוקאצ'ו. כתיבת היצירה הסתיימה בשנת 1353.

המסגרת לספר היא מגפת דבר ("המוות השחור") שפקדה את פירנצה, והניסה אל מחוץ לעיר עשרה צעירים, שלושה גברים ושבע נשים, בני המעמד הגבוה. הצעירים מתכנסים בחווילה כפרית בסמוך לפייזולה, כפר ליד פירנצה, ומעבירים עשרה ימים בסיפור סיפורים. בכל יום מתמנה אחד מבני החבורה למנהיג, קובע נושא, והוא וכל אחד מהאחרים מספרים סיפור אחד הקשור לו. בסך הכול סופרו מאה סיפורים, המהווים, לצד סיפור המסגרת, את הדקאמרון. הם משתרעים על שלל תקופות וארצות, ובחלקם נשאבים ממעשיות עממיות שרווחו כבר זמן רב טרם כתיבת הספר.

בניגוד למה שניתן אולי היה לצפות מיצירה מימי הביניים, בסיפורים מושם דגש על החושני והארוטי, והלעג לכנסייה הוא בוטה ונטול כל הסוואה. חלק מהם עומד במבחן הזמן, וגם עתה ניתן ליהנות מיופיים ומחריפותם.

שער המהדורה העברית משנת 1947
כריכת המהדורה העברית החדשה של הספר, משנת 2000

סיפורים הראויים לציון במיוחד:

  • הסיפור השני מתאר יהודי ההולך לבקר בחצר האפיפיור ברומא, כדי לבדוק האם אכן האמונה הנוצרית היא הנכונה. חבריו, המכירים היטב את השחיתות שפשתה ברומא, מנסים להניאו מלנסוע, בחשבם שהחוויה תרחיק אותו מהנצרות לצמיתות. הפואנטה היא אירונית - היהודי אכן נוכח שראשי הכנסייה שטופים בתאוות בשרים וברדיפת בצע. דווקא בשל כך הוא מסיק שאם אף על פי כן הנצרות עדיין חזקה ומתחזקת, סימן שהיא דת האמת‏[1].
  • הסיפור השלישי מתאר כיצד יהודי מצליח לחמוק מפח שנטמן לו, כאשר עליו להסביר מהי האמונה האמיתית. הוא עושה זאת על ידי סיפור משל על מלך שמסר שלוש טבעות זהב לילדיו, אך שתיים מהן מזויפות, ולא ניתן לדעת אילו. הטבעות הן מטפורה לשלוש הדתות, והנמשל הוא שלא ניתן לדעת איזו מהאמונות היא האמיתית.
  • הסיפור הרביעי ממשיך ללעוג לאנשי הכמורה, כשהוא מתאר כיצד פרח נזירות חוטא עם אישה, אך ניצל מענישה כשהוא מפיל את אב המנזר באותו פח.
  • הסיפור העשרים ושניים מספר על סייס ששכב עם המלכה. המלך תפס אותו לאחר שחזר למיטתו, בחשיכה, ועל כן גזז את שערו כדי שיוכל לזהותו למחרת. אך הסייס בחוכמתו גזז את שערות כל אנשי הארמון, וכך ניצל מעונש חמור.
  • הסיפור העשרים ושמונה הוא מעשייה מתוחכמת על הדרך שבה אב מנזר ואישה מוליכים שולל את בעלה הבלתי נסבל, גורמים לו לחשוב שעבר לעולם הבא, ומתענגים זה על זו בינתיים.
  • בסיפור השלושים ניתן פירוש ארוטי בוטה לביטוי "להחזיר את השטן לגיהנום". שוב חוזרת דמות איש הכמורה שאינו עומד בניסיון ומנצל את תמימות הנערה.
  • הסיפור השלושים ותשעה הוא מעשיה מחרידה על בעל ההורג את מאהב אשתו ומגיש לה לארוחה את ליבו, מבלי שתדע.
  • בסיפור הארבעים ושמונה חוזה אישה במחזה מהגיהנום, נערה הנטרפת שוב ושוב בידי שני כלבים כעונש על אימלולה את מחזרה, ומתוך חשש לגורל דומה היא נעתרת לגבר המאוהב בה.
  • הסיפור הארבעים ותשעה הוא סיפור פואנטה טראגדי המספר על אציל שירד מנכסיו, עקב חיזוריו הבזבזניים אחר אישה אצילה אחת, ונותר לו אך בז יפה תואר.
  • הסיפור החמישים ושישה אינו אלא אמרה שנונה, שלפיה המכוערים הם העתיקים והאצילים ביותר, שכן נבראו בתחילת עבודתו של אלוהים, בעת שעדיין לא היה מיומן ביצירת פרצופים.
  • בסיפור השישים, נזיר נודד מתפרנס מהצגת נוצת-זנב של תוכי, ומספר לאיכרים הנבערים שזוהי נוצה מכנפיו של המלאך גבריאל. חבורה של נערים חומדים לצון, ומחליפים את הנוצה בחשאי, לפני ההצגה, בכמה חתיכות פחם. בשיאה של ההצגה, הנזיר מכריז על חשיפת הנוצה הקדושה, פותח את הקופסה, ומתוך העטיפות הרבות מוציא את חתיכות הפחם. מבלי לאבד את עשתונותיו, מספר הנזיר להמון שנעשה נס, ובהתערבות אלוהית הוחלפה הקופסה בקופסה אחרת, ובה פחמים מהמוקד עליו נשרף סאן לורנצו, אחד מקדושי הכנסייה.
  • בסיפור השישים ותשעה מצליחה אשתו של אציל יווני לשכב עם מחזרה מול עיני בעלה ולשכנעו שהוא מדמיין בלבד.
  • בסיפור השמונים ושלושה משוכנע אדם תאב בצע על ידי שני "חבריו" כי הוא בלתי נראה.
  • גם הסיפור התשעים מראה כיצד מצליח אדם להפשיט אשה מול בעלה, באצטלה מרוממת.
  • הסיפור התשעים ושלושה הוא על אודות אדם נדיב מאין כמותו בשם "נתן", המוכן אפילו למסור את חייו בידי שונא.
  • הסיפור התשעים ושמונה מתאר את עלייתו ונפילתו של אציל רומאי, ואת הצלחתו המחודשת בזכותה של הידידות.
  • הסיפור המאה מתאר מסכת של התעללויות קשות שבהן מעביר גבר את אשתו על מנת לבחון את נאמנותה. האישה אינה נשברת ומקבלת בהכנעה את כל גחמות בעלה ולפיכך הוא מחזירה לביתו ונוהג בה בכבוד.

עיבודים לקולנוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר סרטים נעשו על בסיס הספר, הידוע בהם הוא סרטו של פייר פאולו פאזוליני משנת 1971, שזכה בפרס דוב הכסף.

מקורות נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הרעיון שבבסיס הסיפור על היהודי דומה לעקרון ההכבדה שטבע הביולוג הישראלי אמוץ זהבי.