האנה מיטשל
 | |
| לידה |
11 בפברואר 1872 הופ וודלנדס, הממלכה המאוחדת  |
|---|---|
| פטירה |
22 באוקטובר 1956 (בגיל 84) מנצ'סטר, הממלכה המאוחדת |
| שם לידה |
Hannah Maria Webster |
| מדינה |
הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד, הממלכה המאוחדת |
| מפלגה |
מפלגת הלייבור |
  | |
האנה מיטשל (באנגלית: Hannah Mitchell; 11 בפברואר 1871 – 22 באוקטובר 1956) הייתה סופרג'יסטית וסוציאליסטית אנגליה. מיטשל נולדה באזור כפרי למשפחה ענייה בדרבישייר. בגיל 14, לאחר שבועיים בלבד של לימודים בבית הספר, היא עזבה את בית הוריה לעיר בולטון השכנה, שם עבדה כתופרת וכמשרתת. מיטשל הפכה לסופרג'יסטית פעילה, הייתה חברת מפלגת הלייבור, סופרת ודמות ציבורית בעיר מנצ'סטר.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ילדות (1871–1885)[עריכת קוד מקור | עריכה]
מיטשל נולדה בשנת 1871[1] בשם האנה מריה וובסטר (Hannah Maria Webster); הייתה הרביעית מבין שישה אחים ואחיות. באוטוביוגרפיה[2] שלה היא ציינה כי אביה קיבל השכלה יחסית סבירה לימים ההם. הוא ידע קרוא וכתוב, מעט חשבון אבל בעיקר חבב ציור. גם לאמא של מיטשל הייתה השכלה זהה, ואף על פי שכבר בגיל 12 עבדה כמשרתת, היא יכלה ללכת לבית ספר של יום ראשון ולקחת חלק בחיי החברה של הכפר.
מיטשל טענה שאמא שלה לא שמחה משנולדה לה הילדה הרביעית, ומשנולדו אחריה עוד שניים, המצב בבית היה ללא נשוא[2]. החיים במשק היו קשים מאוד ללא מכונות שיקלו על העבודה וללא משאבים כלכליים או אפשרות לשכור כוח עבודה נוסף[2]. מיטשל תיארה את אמהּ כאישה אובססיבית לניקיון שהייתה מסוגלת לקרצף את החזירים שבמשק בשאריות הסבון בימי הרחצה. אבל ללא ספק, טענה מיטשל, אמא שלה לא הייתה בנויה לחיים בחווה מבודדת כל כך. לא הייתה לה חיבה לבעלי חיים, ובעיקר לא למרוץ היומיומי הכולל חליבה, האכלת העגלים, העופות והחזירים, כשהידיעה שבינתיים הבית מתמלא בלכלוך ובבוץ מעבירה אותה על דעתה. מיטשל תיארה את אמא שלה באופן שמבהיר עד כמה היחסים ביניהן היו קשים ומרוחקים[2].
האם נטתה להתפרצויות אלימות גם בשל דבר של מה בכך והייתה מגרשת את כולם מהבית למשך שעות. לעיתים נאלצו מיטשל ואחיה המפוחדים, תדיר, לישון באסם למשך כמה לילות. לדברי מיטשל, אביה היה ג'נטלמן שחולשתו היחידה הייתה הכניעות שלו לאשתו, שהלכה והתעצמה ככל שרבו הילדים. האב לא היה מסוגל להתמודד עם הסערות שאשתו חוללה וגם לא להגן על ילדיו. מיטשל כתבה כי הוא היה הראשון לעזוב את הבית והאחרון לחזור אליו לאחר שנרגעו הרוחות[2].
אביה ואחיו לימדו את כל הילדים לקרוא. מיטשל העידה על עצמה שהיא חובבת ספרות מושבעת, ולעיתים קרובות הספרים היו המקור היחיד ממנו יכלה ללמוד. הדוד לימד את מיטשל לכתוב, ובעצמה לימדה את אחיה הצעירים קרוא וכתוב באמצעות שיטה שפיתחה בעצמה, אולם היא הודתה שלא הצליחה ללמד אותם לאהוב לקרוא[2].
בית הספר הקרוב ביותר היה רחוק מדי והיה צורך להישאר בו בתנאי פנימייה, ולכן הוחלט שהילדים ילמדו בתורות: קודם שני האחים הגדולים. במשך שנתיים נעדרו האחים למשך השבוע והיו חוזרים בסופי השבוע, מה שסיפק למיטשל הזדמנות להרחיב את השכלתה בתמורה לעבודות שעשתה במקומם.
לאחר כשנתיים, היה אמור להיות תורן של ליזי (Lizzie) ומיטשל, האחיות הגדולות, ללכת אל בית הספר, אולם אם המשפחה התנגדה באומרה שהיא זקוקה לאחת מהן לעזרה בבית. לדאבון לבה של מיטשל, היא הייתה זאת שאמורה להישאר בבית עד שליזי תסיים את לימודיה. מיטשל כותבת כי מעולם לא דובר בבית על "השכלה" אלא רק על "ללמוד קצת", אולם עבורה זה היה המפתח ל"בית האוצר של הלמידה"[2]. אכזבתה של מיטשל הפתיעה את הדוד שלה, משום שעל פי רוב ילדים משתדלים להימנע מלחבוש את ספסל הלימודים בכל הזדמנות, בניגוד לה. הדוד הסכים להתייצב מול אמהּ של מיטשל ולנסות לשכנעה לאפשר למיטשל ללמוד. האם הסכימה לבסוף, בחוסר רצון בולט, והאחיות נשלחו אל בית הספר. אולם החורף היה קשה וקר, בית הספר לא היה מחומם כראוי, והאחיות היו חולות לעיתים תכופות ונשלחו הביתה כעבור שבועיים בלבד. ליזי נשלחה לבית ספר מרוחק עוד יותר בו בילתה גם בסופי השבוע, ומיטשל נותרה בבית כשהאם מבטיחה לה שכעבור שנתיים יגיע תורה. שוב יצא הדוד לעזרתה ורכש עבורה חוברות עבודה מה שביסס עוד יותר את יכולותיה האוטודידקטיות של מיטשל.
ליזי סיימה את לימודיה כעבור שנה בלבד ונותרה בעיר לעבוד בעבודה שסידרה לה האם: שוליה לתופרת. ושוב לא נשלחה מיטשל אל בית הספר כמובטח. האם טענה כי מיטשל למדה מספיק ועליה להניח לספרים ולמצוא עבודה. מיטשל תארה את עצמה כנערה ביישנית, חסרת נימוסים בסיסיים, לא נאה ולא מושכת, ובשל העבודה הקשה שהיה עליה לעשות, גם כבעלת בריאות רופפת. עד מהרה נאלצה מיטשל לעבוד במשך 16 שעות ביום בחווה בשל פועלים שהגיעו לשפץ חלק מהאחוזה שבית המשפחה היווה חלק ממנה. האם נהגה להכותה ולגעור בה, מה שהביא להתמוטטותה של מיטשל[2].
ליזי שבה הביתה אחרי שנתיים בתור תופרת מוכשרת מאוד. היא נהגה לתפור את בגדיהם של כל בני המשפחה באמצעות מכונת התפירה שנרכשה עבורה, מה שסייע לה לקבל יחס חם ורך יותר מאשר אחותה. מכאן ואילך, כתבה מיטשל, היחסים בינה לבין אמה נותרו עד לסוף חייה של האם, קשים ורוויי עוינות. גם כאשר מיטשל סעדה אותה בזקנתה, האם, שנפטרה בגיל 90, לא הכירה לה תודה ולא הביעה את הערכתה למורת רוחה של מיטשל, ואף המשיכה לומר לה שהיא הכישלון החרוץ ביותר מבין כל ילדיה. האם רצתה שכל ילדיה ילמדו מקצוע, והציפייה הייתה שמיטשל תלמד מליזי את סודות התפירה. אולם מיטשל תיעבה תפירה אף יותר משתיעבה את עבודות הבית וסירבה ללמוד מאחותה. אי לכך, מיטשל נשלחה לעיר על מנת להיות שוליה של זוג נכה ומבוגר. מיטשל נהנתה לחיות בבית הזוג, שהתייחס אליה בחיבה רבה יותר מזו שקיבלה בבית. היא נהנתה מעבודתה כתופרת ואף הורשתה ללמוד בימי ראשון. זה נמשך שנה בלבד, ושוב נקראה מיטשל לשוב הביתה על מנת להיות לעזר בניהול החווה במקום להישלח אל בית הספר[2].
החיים בבית היו בלתי נסבלים ומיטשל החליטה לברוח. מיטשל כתבה כי ככל שאמא שלה התאמצה להכניסה לתבנית, כך גדלה נחישותה של מיטשל להישאר נאמנה לעצמה. המצב הגיע לקיצוניות כזאת שיום אחד, לאחר ששוב הוכתה על ידי אמה עם מקל, מיטשל זרקה את המקל לאש והדפה אותה מעליה.
מיטשל קיבלה מאביה את הסכמתו לעזיבתה ואף סכום כסף קטן והיא החלה במסעה הרגלי, מהלך עשרה מייל לבית אחיה הנשוי. הפרידה מאחיה, מאביה ומהדוד הייתה לה קשה, והיא סברה שאינה מצוידת כהלכה לחיים עצמאיים: ללא השכלה פורמלית וללא מיומנויות. מיטשל בת ה-14 חשה מעט הקלה מהידיעה שלא תצטרך לסבול יותר את ידה הקשה של אמה, אבל, כתבה: ”...אי שם, בדרך, בין אדמות הבור, נפרדתי מילדותי לעולמי עד”[2].
בגרות (1885–1895)[עריכת קוד מקור | עריכה]
מיטשל הגיעה לבית אחיה ואשתו בעיירה אשטון (Ashton-under-Lyne (אנ')), שאוכלסה בעיקר על ידי בני מעמד הפועלים. בעיירה היו נשים רבות שעבדו במפעלי הכותנה. הללו שמחו בעזרה בעבודות הבית ומיטשל החלה לעבוד ולפרנס את עצמה. מיטשל החלה לעבוד בתור משרתת בבית מנהל בית ספר, מה שאיפשר לה להמשיך ולקרוא ספרים. אחר כך החלה לעבוד בשכר מעט גבוה יותר בתור עוזרת לתופרת, והודיעה על התפטרותה מבית המנהל. בעלת הבית ציוותה עליה לנקות עוד, ומיטשל חשה שיש לה הזדמנות לעמוד על זכויותיה. מאבקה צלח[2].
מיטשל החלה להתמחות בתפירה וכך מצאה בכל פעם עבודה מכניסה יותר, תוך כדי השקעה בחוברות עבודה לשיפור כתיבתה. לא תמיד נותר לה מספיק כסף על מנת לאכול, אבל, כתבה מיטשל, היא פגשה נשים טובות ורחמניות שהאכילו אותה ודאגו לה ללא תמורה.
בד בבד החלה מיטשל להיות מודעת יותר ויותר לקולות הקוראים לקצר את שעות העבודה. מיטשל השתתפה באספה שקראה להעניק חצי יום חופש שבועי לכל העובדים בכל החנויות. בין הנואמים היה A.H.Scott, לימים נציג העיירה בפרלמנט. מיטשל ועוד כמה מחברותיה חששו להגיע לאספה משום שהיא החלה לפני שהסתיים יום העבודה בן 12 השעות שלהם, אלא שבעלי המתפרה ישבו במקום היחיד שנותר בו מקום גם להן. למרות חששן מפיטורין, זה לא קרה.
באחד מהבתים בהם שכרה חדר, פגשה מיטשל סוציאליסט שהכיר לה את כתיבתו של רוברט בלצ'פורד (Robert Blatchford) שעוסקת בתעשיות המעסיקות עובדים בתנאים לא אנושיים ובמשכנות העוני. מאוחר יותר, בלצ'פורד ועוד כמה שותפים הקימו את "הקלריון" (The Clarion), "השופר", שבועון שהתמקד בסוציאליזם בריטי-מקומי. מיטשל כתבה כי החלה להצטרף למפגשים של הסוציאליסטים מרוב בדידות. היא שמעה נאומים רבים ופגשה את העיתונאית הסוציאליסטית קתרין גלז'יאר (Katharine Glasier). הזדהותה העמוקה של מיטשל עם דברי הנואמת, גרמו למיטשל להתחיל להפיץ את הבשורה הסוציאליסטית בעצמה בקרנות רחוב. היא פגשה סוציאליסט נוסף שהתאכסן באותו בית, חייט בשם גיבון מיטשל ([3]Gibbon Mitchell 1945-1869) וכעבור שנתיים הם נישאו ואף רכשו בית משל עצמם.
נישואין (1895–1905)[עריכת קוד מקור | עריכה]
חיי הנישואים גרמו למיטשל להעמיק את התעניינותה בנושא אמצעי מניעה כחלק מהיכולת של חסרי היכולת לעזור לעצמם, כדבריה, וכדרך הבטוחה ביותר לנשים לשמור על עצמאות כלשהי. למרות דעותיה המתקדמות, בתור אישה נשואה, נפל עול הבית על כתפיה בלבד, בנוסף לעבודתה כתופרת. לתדהמתה, כתבה מיטשל, כל אותם דיבורים של גברים סוציאליסטים בשבח החירות, השוויון והחופש נותרו בגדר דיבורים כשזה הגיע לארוחות יום ראשון בביתם. מיטשל ציינה בציניות, שהריאקציונרים הללו ציפו שהנשים הנשואות שלהן תמשכנה מהמקום שבו עצרו אימהותיהם.
השינוי המשמעותי ביותר באקטיביזם הפמיניסטי-סוציאליסטי שלה, התחולל במיטשל לאחר ששמעה הרצאה סוציאליסטית רוויית דעות קדומות כלפי נשים, שגרמה לה לקפוץ על רגליה ולהשמיע את דעתה. היא זכתה למחיאות כפיים מצד הנשים במקום מה שהעניק לה את הביטחון להשמיע את דעותיה בפרהסיה.
עבודות הבית המייגעות לא פסחו עליה גם כשהייתה בחודש השביעי להריונה. היא ילדה לבסוף את פרנק, בנה היחיד, בלידה קשה וללא הרדמה. מיטשל ציינה שהתהליך היה "ברבריות לשמה", חוויה שתרמה להחלטה שלא להביא יותר ילדים לעולם גם בשל מצוקה כלכלית, ולהשתמש באמצעי מניעה.
מיטשל ובעלה הצטרפו למפלגת הלייבור העצמאית. היא הצטרפה יחד עם חבורת סוציאליסטים מקומיים באשטון, לסניף של המפלגה. מיטשל החלה להתעמק בנושא הענקת זכות הצבעה לנשים בפרט, ושוויון הזדמנויות בכלל. היא ניסתה להתמסר למקצוע ההוראה, היחיד, לטענתה, שיכול להעניק לה עצמאות כלכלית. עד מהרה הבינה מיטשל שהוראה איננה הצד החזק שלה ועמדה לוותר על חלומה להיות סופרת ולהישאר עקרת בית לעולמי עד. בריאותה השתפרה והיא שבה להתפרנס מתפירה ולהמשיך בפגישות ובפעילות המפלגתית. מיטשל יצרה קשר עם ראשי המפלגה כגון קיר הארדי (Keir Hardie) שלימים עמד בראש המפלגה; פיליפ סנואודן (Philip Snowden (אנ')), שכיהן בשנות ה-20 של המאה ה-20 כשר האוצר הראשון של מפלגת הלייבור; רמזי מקדונלד, ששימש כראש הממשלה הראשון מטעם המפלגה החל משנת 1924 ועוד.
מיטשל התבקשה לשמש כמי שתציג את אחד הנואמים באחד ממפגשי המפלגה וכשקמה לדבר, התייחסה ל-English Poor Laws שנחקקו באמצע המאה ה-16 והחזיקו מעמד עד אחרי מלחמת העולם השנייה. מאחר שעול הדאגה לעניים הלך והכביד על המדינה, נחקק ב-1834 חוק חדש שמצד אחד העניק אפשרות לעניים לאכול ולקבל מעט ביגוד בבתי מחסה, אולם מצד שני הפחית מאחריותה של המדינה לדאוג להם. החוק עודד שכבת אוכלוסייה זו לעבוד קשה יותר על מנת שלא ליפול למעמסה על המדינה, במטרה לנקות את הרחובות ממקבצי נדבות[4]. מיטשל כתבה כי דבריה נפלו על אוזניים קשובות. מכאן ואילך היא התבקשה לנאום עוד פעמים רבות גם בנושאים פמיניסטיים. עד מהרה היא נודעה כנואמת המקומית המרכזית בנושא ונקראה לנאום גם מחוץ לאשטון[2].
מיטשל פגשה במנצ'סטר את אמלין פנקהרסט, ילידת מנצ'סטר, ואת בתה קריסטבל (Christabel Pankhurst). פנקהרסט ייסדה ועמדה בראשו של "איגוד הנשים החברתי-פוליטי"" (Women's Social and Political Union (W.S.P.U)). עד מהרה הבינה מיטשל שיש צורך במאבק מיליטנטי יותר. ב-1904 היא הייתה האישה השנייה שמונתה כחברת מועצת אשטון מטעם מפלגת הלייבור העצמאית (I.L.P), ומצאה את עצמה בודדה בחזית המאבק שלה לשיפור התנאים הסוציאליים של העניים. פנקהרסט הייתה היחידה שעזרה לה.
בשלב הזה, מיטשל ובעלה אימצו אחיינית יתומה של מיטשל ועל מנת להשלים הכנסה, השכירו כמה חדרים בביתם.
סופרג'יסטית (1905–1918)[עריכת קוד מקור | עריכה]
מיטשל חברה לפנקהרסט משום שבמנצ'סטר, כפי שכתבה מיטשל, 50 שנים של עצומות לא הביאו כל תועלת. פניות למנהיגים במפלגה זכו ליחס מזלזל ומשפיל. בחורף 1905, ציינה מיטשל, החלו הנשים בהנהגתה של פנקהרסט וילדיה, להפגין בחוצות העיר, במעגלי תנועה, בשווקים או בפינות רחוב גם ביורקשייר ובלנקשייר. השוק המרכזי של אשטון, כתבה מיטשל, היה זירת התגוששות ורבאלית בכל יום מימות השבוע, וכשקבוצת הסוציאליסטיות הגיעה לדבר, הקהל היה רב במיוחד והנשים נזקקו לחברי המפלגה ולבעלה של מיטשל שיגנו עליהן. על מנת להרוויח את דמי הנסיעה ברכבות, הנשים מכרו ספרים סופרג'יסטיים וכשהיה קהל גדול, הן הצליחו להרוויח עוד כמה מעות והרשו לעצמן לרכוש עוד כמה ספרים. בד בבד, בריאותה של מיטשל הלכה והתרופפה מרוב עיסוקיה הרבים במועצה, בהפגנות ובבית.
בסתיו 1905, מיטשל ביחד עם פנקהרסט ושאר הנשים, לחצו על שרים עתידיים בממשלה להתחייב למתן זכות הצבעה לנשים ברגע שיכנסו לתפקיד. באוקטובר 1906 התלוותה מיטשל לפנהרסט לנסיעה ללונדון שם חוותה, לראשונה, התנכלות משטרתית כמו גם מצד נערים וגברים שהתנגדו למאבק הנשים. מיטשל וכמה מחברותיה נשפטו, ונשלחו למאסר. מיטשל שוחררה לאחר יום.
השהות בלונדון הייתה אינטנסיבית ומיטשל שבה הביתה חסרת כוחות. למרות זאת, היא ניאותה להתלוות לפנקהרסט לפתיחת הקמפיין נגד הממשלה במהלך הבחירות בהאדרספילד, ואחר כך באולדהאם ושוב ללונדון, שם נשאה דברים. הגיעו המוני אנשים ונאספו תרומות רבות - חלקן מנשים שתרמו את תכשיטיהן בו במקום. מיטשל זכתה לתשבחות על נאומה גם כש"טובי הנואמים באנגליה", כפי שהיא כתבה, היו על הבמה באותו ערב[2].
בריאותה של מיטשל, שמעולם לא הייתה איתנה במיוחד, סבלה כעת עוד יותר, ומיטשל התמוטטה במהלך נאום שנשאה. הדיאגנוזה הייתה "התמוטטות עצבים". מיטשל תארה תקופה שנמשכה שבועות ארוכים בהם חוותה התקפי הזיות ופרנויות. היא תארה את חוכמת הנשים שטיפלו בה במסירות וידעו להרגיע אותה, ביניהן הייתה גם שארלוט דספרד, קומוניסטית, פציפיסטית ואקטיביסטית נלהבת, שעודדה את הקשר בין התנועה נגד ניסויים בבעלי חיים לשחרור נשים.
במהלך מחלתה של מיטשל התפצלה תנועת הנשים של פנקהרסט "איגוד הנשים הסוציאלי והפוליטי" (W.S.P.U), משום שחלק מהמשתתפות מאסו בהנהגתה הרודנית של פנקהרסט וייסדו ארגון שכונה "הליגה לשחרור הנשים" ("The Women’s Freedom League"). דספרד הייתה בין המייסדות של הארגון החדש ומיטשל הצטרפה אליו. מיטשל נפגעה מאוד מכך שאף אחת מבנות משפחת פנקהרסט לא גילתה בה כל עניין בעת מחלתה, ולו כדי שליחת מכתב אוהד. היא כתבה כי הבינה שבמאבקים גדולים עלולים לנטוש "פצועים" בשדה הקרב, ממש כשם שקורה לחיילים, ומשווה את עצמה לחייל כזה, שהבריא מפצעיו. אולם מיטשל לא החלימה לחלוטין, ובמהלך השנה הבאה היא סבלה מהתקפי דיכאון עד כדי מחשבות אובדניות. מעבר לנשים שתמכו וטיפלו בה גם בעבר, הפעם נוספה גם אמא שלה, שהייתה אלמנה מזה כמה שנים. האם, שמעולם לא התמלאה חמלה כלפי מחלותיהם של ילדיה, גילתה כעת הבנה יוצאת דופן ועברה להתגורר בסמוך למיטשל ולראשונה היה להן משהו במשותף[2].
בקיץ 1908 "הליגה לשחרור הנשים" הציעה למיטשל עבודה בסקוטלנד במחוז הבחירה של ראש הממשלה, אסקווית', שהיווה יריב מר למאבק הנשים. ככל שהמאבק הנשי היה יותר מיליטנטי, כך גם התגובות נגדו הלכו והיו תוקפניות יותר ויותר. למיטשל ולחברותיה הייתה חנות ששימשה בתור משרד להפצת ספרות סופרג'יסטית ועצומות. מיטשל שבה לנאום באסיפות ובמפגשים של הליגה. אבל בריאותה של מיטשל ניזוקה שוב והיא החליטה לחזור הביתה.
בני הזוג מיטשל עברו מאשטון למנצ'סטר, ומיטשל מצאה עצמה בעוד סבב של פעילות ציבורית. מיטשל תמכה בנשים שהחלו להרוס תיבות דואר ולהצית כנסיות. היא הזכירה את ההתעלמות מדרישותיהן במשך שנים, את אלימות המשטרה, הכליאה בבתי הכלא ואת ההזנה בכפייה כדוגמאות לסיבה לתמיכה שלה במיליטנטיות הגוברת. אולם היה לה קשה עם ההרס התרבותי, בעיקר השחתת כנסיות, שלעיתים הכילו את מעותיהם האחרונות של חסרי היכולת. מיטשל העדיפה להציק לפוליטיקאים ולהתפרץ לישיבותיהם. היא מודה שהמעשה הפרוע ביותר שהיא עצמה עשתה היה להדביק כרוזים באישון לילה[2].
סוציאליסטית, חברת מועצה ושופטת שלום (1926–1946)[עריכת קוד מקור | עריכה]
הזוג מיטשל התנגד נחרצות למלחמות בטענה שהן המקור העיקרי למאבקי כוח, שטח וסחר. מיטשל כתבה כי המחשבה הראשונה שלה לאחר הולדת בנה הייתה, שהם יגדלו את בנם להתנגד למלחמות כמותם. בערב מלחמת העולם הראשונה היה פרנק, בנם של הזוג מיטשל, בן 16, ולמיטשל היה חשש מבוסס שהוא יגויס. מיטשל הייתה בין הנשים שהפגינו נגד המלחמה, בניגוד לפנקהרסט, שתמכה במלחמה, בתמורה, כנראה, לשחרור נשים רבות מבתי הכלא.
מיטשל ציינה שככל שהתקרב מועד גיוס בנה, גדלה חרדתה מהמחשבה כי הוא עלול להרוג בן של אמא אחרת. אולם מיטשל הבן החליט שהוא לא הולך לשירות קרבי, והתגייס לשירות בלתי קרבי שנמשך שנתיים וחצי. מיטשל כתבה שסוף סוף הצליחה לישון בלילה[2].
לאחר המלחמה, קיבלו נשים, בנות מינימום 30, זכות הצבעה ופעילות מפלגת הלייבור העצמאית חזרה. בד בבד השתלבה מיטשל באגודת הסופרים של לנקשייר, והגשימה את חלומה הנושן לכתוב. היא החלה לכתוב בעיתון קטן של הליגה שנקרא "The Northern Voice", ולאחר מכן כתבה גם לירחון בנושאים שמעניינים נשים.
עברו עוד כמה שנים ומספר פעמים שבהם מונתה מטעם המפלגה למועצת העיר, אבל לא זכתה בבחירות משום היותה אישה. רק בשנת 1926 היא נבחרה ברוב גדול, ושימשה בתור חברת מועצת מנצ'סטר בוועדה לבריאות הציבור ולאחר מכן בוועדה לפניות הציבור.
ב-1935, לאחר שזכתה בארבע מערכות בחירות, פרשה מיטשל מהמועצה והמשיכה לשמש בתור שופטת שלום בין השנים 1946-1926[2].
מיטשל כתבה בסוף האוטוביוגרפיה שלה שהיא מלאת צער (שעולה לאורך כל הספר) על כך שהשכלתה אינה רחבה מספיק. vht הרגישה שאם הייתה משכילה יותר הייתה יכולה להיות "חברה מועילה יותר בחברה", אולם היא הודתה כי חייה היו הרפתקה והיא מקווה שבזכות המאבק בו החלה עם חברותיה, העולם נותר בידיים טובות יותר מהעולם שהן פעלו בו.
מיטשל נפטרה בשנת 1956.
מורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]
חייה של מיטשל היו קשים, כפי שמציינת שילה רובות'ם (Sheila Rowbotham) בהקדמה שלה לאוטוביוגרפיה של מיטשל. היא הייתה חרוצה ורצינית, ובמובן הזה נותרה ויקטוריאנית. אבל, לטענת רובות'ם, מיטשל הייתה מורדת גדולה כנגד האתוס הוויקטוריאני השמרני, חמושה רק ברעיונות המודרניים שלה ובשנינותה, פמיניסטית עוד הרבה לפני שידעה שהיא כזאת[5]. רובות'ם מציינת שמיטשל החלה לכתוב את האוטוביוגרפיה שלה בשנים האחרונות של מלחמת העולם השנייה ומיד לאחריה. מיטשל, מתברר, כתבה בסוד, ורק לאחר שהשלימה את הכתיבה שיתפה את קרוביה, אך אף הוצאה לא חשבה שהספר מעניין מספיק, ומיטשל המאוכזבת נהנתה לעיתים נדירות כשקטעים נבחרים הודפסו בעיתונים שקשורים לנושא. כתב היד התגלה לאחר מותה בשנת 1956. נכדה, ג'פרי מיטשל (Geoffrey Mitchell), ערך את הספר ועשה בו שינויים קלים בלבד. האוטוביוגרפיה יצאה לאור בשנת 1968. גיבון, בעלה של מיטשל, כותבת רובות'ם, מתקבל באוטוביוגרפיה כדמות הנמצאת בצל. אולם למעשה, הוא היה שותף נמרץ לדרכה של אשתו והאיש שהכניס אותה לחיים ולעשייה הציבורית. רובות'ם מדגישה שלמרות החצים שמיטשל שלחה בגברים סוציאליסטיים (כבעלה), הרי שהיה שותף מלא גם בעבודות הבית שכן נעדרה תדיר. הספר רצוף אזכורי שמות של כל מי שנכח בחייה, עזר או תמך במיטשל. מיטשל עצמה ציינה עד כמה חשוב לה להודות לכל אותם אנשים[2]. רובות'ם מדגישה כי זהו מסמך חברתי חשוב, ועדות כתובה של דרך חיים שבדרך כלל רק מסופרת בעל פה; מסמך מלא כנות, נוגע ומרגש, שנכתב בצורה אומנותית יותר משנדמה בתחילה[2]. כתב היד המקורי, מציין אנדרו רוזן (Andrew Rosen) בספרו על המאבק המיליטנטי של הנשים[6], נמצא במוזיאון הבריטי.
בשנת 2012 נוסדה קרן האנה מיטשל[7], פורום פיתוח ממשל מקומי בצפון אנגליה. השם נבחר "לזכרה של סוציאליסטית, פמיניסטית ותומכת יוצאת דופן, שהייתה גאה בשורשיה כבת למעמד הפועלים, וניחנה הן בחזון תרבותי והן בחזון פוליטי". הקרן אומנם לא מזוהה עם מפלגה ספציפית, אך עם חבריה נמנים דמוקרטיים ליברליים, אנשי איכות סביבה ואנשי מפלגת הלייבור.
באשטון, העיירה בה התגוררה משפחת מיטשל במשך עשור, נתלה שלט כחול על בית מגורי המשפחה בבית מספר 43 ברחוב אליזבת', המציין את פועלה של מיטשל.
בשנת 2015 יצא הסרט "הסופרג'יסטיות" ("Suffragette" (אנ')) שביימה שרה גברון (Sarah Gavron). מיטשל הייתה ההשראה לדמות הראשית בסרט, מוד ואנס (בכיכובה של קארי מאליגן)[8].
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Mitchell, The Hard Way Up, edited by Geoffrey Mitchell, Virago Limited, first published 1968; preface Sheila Rowbotham, London, 1977
- Rowbotham, Sheila. Hidden From History: 300 Years of Women's Oppression and the Fight Agai, Pluto Press 1977, מסת"ב 0904383563, עמ' 80–81, 86, 90–92
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ המקור העיקרי לערך זה הוא האוטוביוגרפיה של מיטשל, בה מצוינת שנת 1871 כשנת לידתה, בניגוד לכתוב במקומות אחרים.
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 Hannah Mitchell, The Hard Way Up, London: Virago Limited, 1977
- ^ Tameside Metropolitan Borough, A Tribute to Gibbon Mitchell
- ^ The National Archives, What did people think of the new Poor Law?
- ^ Rowbotham, Sheila (1977). Hidden From History: 300 Years of Women's Oppression and the Fight Agai. Pluto Press. p. 91. ISBN 978-0-904383-56-0.
- ^ Rosen, Andrew (17 בינואר 2013). Rise Up, Women!: The Militant Campaign of the Women's Social and Political Union, 1903-1914. Routledge. ISBN 978-1-136-24754-5.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Welcome to the Hannah Mitchell Foundation website!
- ^ Sara Kettler ·, Suffragette': The Real Women Who Inspired the Film, Oct 23, 2015