היסטוריה כלכלית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

היסטוריה כלכליתאנגלית: Economic History) היא שדה המחקר בלימודי הכלכלה שבוחן תופעות כלכליות והתפתחותן מתוך פרספקטיבות של חקר ההיסטוריה, או מהעבר השני מסתכל על תופעות היסטוריות בראי תאוריות בכלכלה. ניתוח היסטורי כלכלי מתבצע על ידי מגוון מתודות ובכללן שימוש בשיטות מחקר היסטוריות, סטטיסטיות, וישום של תאוריות ומודלים כלכלים על נתונים היסטוריים. נושאי המחקר בתחום כוללים בין היתר צמיחה כלכלית לאורך ההיסטוריה, איתור הסיבות הכלכליות לפרוץ מהפכה התעשייתית, היסטוריה של שוק הפיננסים, היסטוריה של שוק העסקים, היסטוריה דמוגרפית[1] והיסטוריה של שוק העבודה. הגישה לנושאים אלו מתבצעת דרך המתודות המתאימות של המודלים הכלכלים או של חקר ההיסטוריה. בימינו ישנם מחקרים בהיסטוריה כלכלית שעושים אף שימוש בשיטות אקונומטריות ולהם מיוחד תת-התחום שמכונה לעתים היסטוריה אקונומטרית (או קליאומטריקה).

התפתחות כשדה מחקר מובחן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתייחסות להיסטוריה הכלכלית כדיסציפלינה מובחנת הייתה מקור לעימות ממושך במדעי החברה. ראשיתו של העימות בבריטניה עת התנהלו בין מלומדים ב-LSE ובאוניברסיטת קיימברידג' ויכוחים רבים באשר לסוגיית הפרדת התחום מלימודי התאוריה הכלכלית. כלכלני קיימברידג' סברו כי השניים בלתי נפרדים וכי לימודי הכלכלה כוללת מרכיבים של היסטוריה כלכלית, בעוד כלכלני LSE דבקו בעמדה לפיה הכלכלה ההיסטורית זכאית לאג'נדה מחקרית משל עצמה, קורסי לימוד ותקנים אקדמאים נפרדים. בראשית ימיו של התחום היה נדמה כי עמדתם של כלכלני LSE בעד ההפרדה התקבלה. אוניברסיטאות רבות ברחבי בריטניה ייסדו תוכניות מחקריות שיוחדו להיסטוריה כלכלית ופעלו על פי המודל של תוכנית ה-LSE. ב-1926 נחנכה ב-LSE האגודה להיסטוריה כלכלית ולבסוף נפתחה תוכנית לימודים להיסטוריה כלכלית גם באוניברסיטת קיימברידג'. מתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20 קיימת בבריטניה מגמה הפוכה של התמזגות תוכניות נפרדות אלו בחזרה אל מחלקותיהן המקוריות בכלכלה או בהיסטוריה. המוסדות האקדמאים היחידים שבחרו לשמור על עצמאותן של תוכניות אלו, היו ה-LSE ואוניברסיטת גלאזגו. שני מוסדות אלו ואוניברסיטת אוקספורד אחראים להכשרתם של מרבית ההיסטוריונים הכלכלים במערכת ההשכלה הגבוהה בבריטניה. בארצות הברית במשך שנים רבות נחשב התחום כתת-ענף של כלכלה יישומית וככזה הוא לא זכה לתוכניות מחקר ולימוד משל עצמו. במקום זאת נלמד התחום כשדה מחקר ייחודי רק במסגרת לימודי הדוקטורט, במספר מחלקות לכלכלה וביניהן המחלקות של אוניברסיטת ברקלי, הרווארד ו-ייל. בישראל, נכון לשנת 2010, נלמד התחום במסגרת מספר מחלקות לכלכלה ובכללן באוניברסיטה העברית,‏[2] באוניברסיטת בן-גוריון,‏[3] ובאוניברסיטת תל אביב.‏[4]

המחקר בתחום[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאמרו על תאוריית החוב - דפלציה[5] מ-1993, כותב כלכלן ייל אירווינג פישר על יחסי הגומלין בין מחקר הכלכלה להיסטוריה הכלכלית: "לימוד סוגיית אי-שיווי המשקל הכלכלי עשוי להתבצע באחד משני מתווים. באפשרותנו לבחור כיחידת הניתוח שלנו מאורע היסטורי אמיתי של אי-שיווי משקל, כמו המשבר של 1873; או שביכולתנו לבחור מגמה כלכלית מסוימת כמו דפלציה ולגלות את חוקיה הכללים, ויחסי הגומלין שלה עם תופעות כלכליות אחרות. המתווה הראשון נדרש לאירועים או עובדות, בעוד השני נדרש למגמות כלכליות. הראשון הוא בעיקרו היסטוריה כלכלית ואילו האחרון הוא בעיקרו המדע הכלכלי. שני סוגי המחקר תקינים וחשובים. האחד משלים את רעהו. את הפאניקה שליוותה את המשבר ב-1873 ניתן להבין רק לאור מגמות שונות שהתרחשו בו – דפלציה ואחרות; ואילו את הדפלציה ניתן להבין רק לאור התרחשויות היסטוריות שלה כמו במשבר של 1873 או באירועים אחרים".‏[6] היסטוריה כלכלית שעושה שימוש בכלים אקונומטרים נודעת לעתים כקליאומטריקה או היסטוריה אקונומטרית. את המונח טבעו ג'ונתן ר. ט. יוג'ס ו-סטנלי רייטר ב-1960, כשהם מאזכרים בכך את קליאו, המוזה שהייתה ממונה על ההיסטוריה ושירת הגבורה במיתולוגיה היוונית. לדידם של היסטוריונים אקונומטריים גישתם נחוצה לביסוס ואימות טוב יותר של תאוריות כלכליות. רבים מהתומכים בגישה זו נוהגים אף לעשות שימוש במתכונות נוגדות מציאות.‏[7] בשנות ה-2000 הועלו טענות כי ימי הזוהר של ההיסטוריה האקונומטרית בשנות ה-60 וה-70 הגיעו לקיצם, ושמדובר כיום בתחום שכלכלנים זנחו אותו.‏[8]

היסטוריונים כלכליים חתני פרס נובל לכלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1976 זכה מילטון פרידמן בפרס נובל לכלכלה עבור "הישגיו בשדות המחקר של ניתוח הצריכה הפרטית, היסטוריה ותאורטיה מוניטרית ובעבור הדגמתו את הקשיים והמורכבויות הכרוכים במדיניות ייצוב כלכלית".‏[9] ב-1993 זכו בפרס רוברט פוגל ו-דאגלאס נורת' בעבור "חידושם את המחקר בהיסטוריה כלכלית, על ידי יישום תאוריות כלכליות ושיטות כמותיות להסברת שינויים מוסדיים וכלכליים".‏[10] כמו כן, מרטון מילר שהחל את הקריירה האקדמאית שלו כמרצה להיסטוריה כלכלית ב-LSE, זכה ב-1990 בפרס יחדיו עם הארי מרקוביץ ו-ויליאם שארפ.‏[11]

היסטוריה כלכלית בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחקר וההוראה בישראל בתחום היסטוריה כלכלית נוסדו במחלקה לכלכלה באוניברסיטה העברית על ידי נחום גרוס, שהיה מופקד הקתדרה על שם אלכסנדר ברודי להיסטוריה כלכלית. בין תלמידיו ניתן למנות את יעקב מצר, שהיה מופקד הקתדרה אחריו, ונתן זוסמן, שמחזיק היום בקתדרה זו. נכון ל-2013 מתקיימים קורסים סדירים בהיסטוריה כלכלית באוניברסיטה העברית (נתן זוסמן), אוניברסיטת תל אביב (יואל מוקיר), ואוניברסיטת בן-גוריון (קרין ון דר בק). באותה שנה נפתחה באוניברסיטת בר-אילן תוכנית משותפת לתואר ראשון בהיסטוריה כללית וכלכלה.

בסוף שנות ה-90 נוסדה האגודה הישראלית להיסטוריה כלכלית וחברתית, שהייתה פעילה זמן קצר. האגודה חידשה את פעילותה ב-2012 תחת השם האגודה הישראלית להיסטוריה כלכלית. נכון ל-2013 יש באגודה 135 חברים, השייכים לרוב המוסדות האקדמיים בארץ ולרוב סוגי המחלקות במדעי החברה, מדעי הרוח, ומשפטים. כשליש מהחברים שייכים למחלקות לכלכלה וכשליש נוסף שייכים למחלקות להיסטוריה. תחומי המחקר של רוב חברי האגודה נוגעים להיסטוריה כלכלית של ארץ ישראל, העם היהודי והעולם הרחב, בכל התקופות. חלק מחברי האגודה עוסקים בהיסטוריה של המחשבה הכלכלית ובהיסטוריה עסקית - תחומים שבמדינות אחרות זוכים לאגודות נפרדות. נשיא האגודה הוא נתן זוסמן.

שניים מההיסטוריונים הכלכליים הישראלים החשובים ביותר עובדים במחלקות לכלכלה בארצות הברית: יואל מוקיר (נורת'ווסטרן) ואבנר גרייף (סטנפורד). למוקיר יש גם מינוי מיוחד בבית הספר לכלכלה של אוניברסיטת תל אביב.

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Rondo Cameron and Larry Neal (2003, 4th ed.) A Concise Economic History of the World: From Paleolithic Times to the Present, 480 pp., Oxford. תיאור ו תוכן עניינים,
  • Dora Costa, Jean-Luc Demeulemeester, and Claude Diebolt (2007). "What is ‘Cliometrica’?" Cliometrica, 1(1) pp. 1–6 (press +).
  • N.F.R. Crafts (1987). "economic history," The New Palgrave: A Dictionary of Economics, v. 2, pp. 37–42.
  • Alexander J. Field (2008). "economic history," The New Palgrave Dictionary of Economics. תקציר.
  • Milton Friedman and Anna Jacobson Schwartz (1963). A Monetary History of the United States, 1867-1960. Princeton. דפים זמינים מהפרקים על 1929-41 ו 1948-60
  • John Hicks (1969). A Theory of Economic History. Oxford: Clarendon. לתצוגה חלקית במיזם הספרים של גוגל: קישור.
  • Joel Mokyr, ed. (2003), The Oxford Encyclopedia of Economic History. Oxford, U.K.: Oxford University Press, 5 vols. תיאור.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראו הערך Historical demography בוויקיפדיה באנגלית.
  2. ^ קורס בתחום משנתון האוניברסיטה ל-2010
    וראו גם, רשימת תחומי התמחויות של מרצים במחלקה לכלכלה.
  3. ^ קורס בתחום משנתון האוניברסיטה ל-2010.
  4. ^ קורס בתחום משנתון האוניברסיטה ל-2010.
  5. ^ מדובר בתאוריה המתנגדת למודל שיווי המשקל הכללי כמסביר משברים כלכלים, ומציעה במקומו להסתכל על משבר כלכליים כתולדה של בועות אשראי. לקריאה נוספת ראו הערך Debt deflation בוויקיפדיה באנגלית.
  6. ^ Econometrica, Vol.1, No.4: 337-338
  7. ^ שיטה בה בעזרת כלים תיאורטים עכשווים בוחנים השפעתם של אירועי מפתח היסטוריים, ושואלים מה היה קורה אילולא היו מתרחשים. כלומר, בונים מעין מתכונת שונה מהמציאות באמצעות כלים מחקריים שקיימים בימינו ומשוויים למציאות הנוכחית כדי ללמוד על הקף ההשפעה של אירוע היסטורי מסוים. ראו גם הערך Counterfactual history בויקיפידיה האנגלית.
  8. ^ Robert Whaples, "Is Economic History a Neglected Field of Study?," Historically Speaking (April 2010) v. 11#2 pp 17-20, with responses pp 20-27
  9. ^ המובאה הלועזית באתר פרס נובל לכלכלה.
  10. ^ המובאה הלועזית באתר פרס נובל לכלכלה.
  11. ^ מתוך אתר ה-LSE ‏.