המהפכה התעשייתית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מנוע הקיטור של ג'יימס ואט שבישר את המהפכה התעשייתית בבריטניה ובעולם

המהפכה התעשייתיתאנגלית: The Industrial Revolution) הוא השם המקובל לשורה של שינויים טכנולוגיים, כלכליים וחברתיים שהתחוללו באנגליה ואחר–כך ביתר מדינות אירופה ובארצות הברית, החל מאמצע המאה השמונה עשרה ועד מחצית המאה התשע עשרה ויש האומרים כי הם נמשכים עד היום. המהפכה החדירה שכלולים ומיכון בייצור החקלאי והתעשייתי והובילה לעיור חלק ניכר מן האוכלוסייה, גידול ניכר במספר התושבים והעלאת רמת חייהם ותוחלת חייהם. מקור המונח בכלכלן הצרפתי זאן בפטיס סי השתמש בו ושנשגר בעקבות ספרו של ארנולד טוינבי "המהפכה התעשיינית באנגליה"‏[1].

בעקבות ההיסטוריון האנגלי ט. ס. אשטון מקובל לתארך את מועד תחילתה של המהפכה התעשייתית לשנת 1760 ואת סיום הגל הראשון שלה לשנת 1830, אך תיארוך זה אינו מחייב, שכן חלק ניכר מההתפתחויות הנמנות עם המהפכה התעשייתית החלו להבשיל זמן ניכר לפני שנת 1760. השינויים התחוללו תחילה בהיקף רחב באנגליה, שבה התחוללה המהפכה החקלאית לפחות מתחילת המאה השמונה עשרה, ועברו ממנה לארצות הברית וכמה מדינות באירופה, ועד סוף המאה התשע עשרה התפשטו במידה כזו או אחרת לרוב מדינות העולם.

הסיבות למהפכה התעשייתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

היו מספר סיבות עיקריות להתפתחותה של המהפכה התעשייתית. לסיבות השונות קשר הדוק גם למקום התרחשותה הראשוני: באירופה ובראש ובראשונה בבריטניה. ההתפתחות הבולטת ביותר בבריטניה במאות שקדמו למאה השמונה עשרה הייתה התפתחותו, החל במאה השש עשרה, של סחר בהיקף גדול בהרבה מזה שהתקיים קודם לכן. ההתפשטות הקולוניאלית הובילה את המעצמות הגדולות של התקופה, ובמיוחד האימפריה ההבסבורגית ששלטה במרכז אירופה ובספרד, לפתח מדיניות מרקנטליסטית, שעיקרה חתירה לרפד את קופות השלטון המרכזי בבוליון - אוצרות זהב וכסף - המבוססים על ייבוא זהב וכסף שנכרו בעולם החדש ועל סחר עבדים. הכוחות החלשים יותר והריכוזיים פחות, כמו הערים העצמאיות באיטליה, ובמיוחד גנואה וונציה, אנטוורפן בבלגיה, וכן הולנד ואנגליה, נפלו לידי המעצמות הגדולות, או שהתקשו במימון כיבוש קולוניאלי ושותפות של ממש בסחר העבדים, ולכן פנו יותר לנתיב של שימוש בסחר.

חולשה ראשונית זו התגלתה במהרה כמקור עוצמה - חולשת השלטון המרכזי אפשרה הופעת מספר רב של גורמים שעסקו בייצור, סחר ותעבורה, כאשר הממשל המרכזי אינו יכול לגרוף את כל הכנסותיהם. חולשת השלטון המרכזי גם גרמה לכך שידו קצרה מלכפות חסמים פנימיים בתוך המדינה על תעבורת סחורות, כפי שהיה מקובל בצרפת ובאזורי גרמניה. אנגליה והולנד החלו מתחרות זו בזו על מעמד של דומיננטיות בתחום הסחר הימי, בדרכי שלום ובשורה של מלחמות במהלך המאה ה-17, כאשר אנגליה הופכת בהדרגה לכוח הדומיננטי יותר.

שווקיה של אנגליה החלו משתנים ומתאימים את עצמם: מכלכלה המבוססת על ייצור חקלאי לצריכה פנימית, לכלכלה המבוססת על ייצור זעיר וסחר בינלאומי. הביקוש לתוצרת חקלאית מחוץ לאנגליה, ובמיוחד למוצרי טקסטיל, הוביל להופעת חקלאות בקנה מידה רחב יותר ויעיל יותר ולתופעת הגידור. האיכרים הקטנים עברו במקביל לעבודה בתעשייה זעירה, במיוחד בתחומים הקשורים לתעשיית הטקסטיל כמו אריגה וטווייה.

תופעה נוספת שהתפתחה באותה תקופה באנגליה הייתה השקעה חוזרת של הון. בזכות העיסוק בגידול ובייצור לצורכי סחר, נהנו חקלאים מגדלי צאן ותעשיינים זעירים מרווחים גדולים יותר על עמלם, בהשוואה למצב לפני כן. רבים מהם ביכרו להשקיע את הכסף שנותר בידיהם לא רק בשיפור רמת חייהם, אלא גם בשיפור התיעוש והגידול החקלאי.

ההון המושקע יצר ביקוש לשורה של פיתוחים טכנולוגיים בתחום החקלאי. אלו, מצידם, אפשרו לחקלאים תנובה גדולה עוד יותר מן הקרקע ומגידול הצאן, ובזכות ההיצע הגדל דחפו לייעול ושיפור גם בתעשייה הזעירה. בהדרגה, הובילה התפתחות זו לתהליך של שיפור מתמיד, המבוסס על השקעת הון חוזרת וייעול הייצור. החל מאמצע המאה השמונה–עשרה, הובילה התפתחות זו להופעת המפעלים התעשייתיים המודרניים הראשונים, שריכזו כמויות גדולות יותר של עובדים.

תרומה עקיפה, שמידת חשיבותה שנויה במחלוקת, באה מן האקלים החברתי שנוצר באנגליה ובמדינות פרוטסטנטיות אחרות. לפי מקס ובר, בחיבורו המפורסם "האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם" נולד הקפיטליזם ומתוך כך המהפכה התעשייתית, מן האתיקה הפרוטסטנטית שגרסה צייתנות, מוסר עבודה נוקשה, השקעה חוזרת של הון ותפישה המדגישה את חשיבות הפרט וזכויות הקניין—בניגוד לאתיקה הקולקטיביסטית והנהנתנית יותר המאפיינת לטענת וובר את האתוס הקתולי.

בהתייחס לאנגליה, הצביע ובר במיוחד על דחיקתם של זרמים פרוטסטנטים פוריטניים ממשרות ציבוריות ומכוח שלטוני לפני מהפכת קרומוול ואחרי הרסטורציה ב-1660. חוק הקורפורציה משנת 1661, השנה שאחרי הרסטורציה, וחוק המבחן משנת 1773 אסרו על מי שאינם אנגליקנים לכהן במשרות ציבוריות או להתחנך באוניברסיטאות של אוקספורד וקיימברידג'. עובדה זו גרמה לזרמים הפוריטניים, בדומה להוגנוטים באירופה, לעסוק בעיקר בפעילות בנקאית, מסחרית ותעשייתית, ולפתח מערכות חינוכיות, ובמיוחד אצל האוניטרים, שהדגישו במיוחד את תחומי המתמטיקה והמדעים.

השלכות חברתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המהפכה התעשייתית דחקה את המבנה החברתי הישן - אצולה, כמורה ובני המעמד השלישי - לטובת מבנה חדש בן שני מעמדות: הבורגנים והפועלים (פרולטריון). מעמד הבורגנים היה מגוון והתחלק לשלוש קבוצות עיקריות: בורגנות גבוהה, בעלי מקצועות חופשיים, וזעיר בורגנים (בורגנות נמוכה). לעומתם, הפועלים היו רובם ככולם עניים, הם סבלו מניצול של בעלי המפעלים ועבדו בתנאים שסיכנו את חייהם ובריאותם (למשל העבודה במכרות). כמו כן, מי שחלה או נפצע פוטר מיד מהעבודה מבלי לקבל פיצוי כלשהו. בולט במיוחד היה הניצול של ילדים ונשים שנחלצו לסייע בפרנסת המשפחה‏[2].

בנוסף, המעבר לייצור תעשייתי נישל מעבודתם בעלי מלאכה המוניים. האחרונים ביטאו את מצוקתם בהתפרצויות לבתי החרושת ובניסיונות חבלה במכונות החדישות. המנהיג של תנועת מחאה זו היה נד לוד, ולכן בעלי המלאכה המוחים נקראו לודיטים[3].

אחד מתוצריה החברתיים של המהפכה התעשייתית היה התפתחות מקצוע העבודה הסוציאלית, שנדרש לתת מענה לשלושת הצירים החברתיים, עליהן נעה המהפכה התעשייתית - תעסוקה, משפחה וחברה.

מבחינת תעסוקה, העולם הטכנולוגי החדש חייב רכישת השכלה ומיומנויות חדשות. הדבר הביא אמנם לשיפור מסוים ברמת החיים מבחינה טכנולוגית, אך במקביל הביא ליוקר מחיה, ולכן לעוני הולך וגובר.

לעוני היו תוצאות חברתיות קשות הן ברמת הכלל והן ברמת הפרט. חל מעבר ממשפחות מורחבות לגרעיניות והתקיימה נהירה המונית מהכפרים לערים שגרמה לתחושת בדידות בין השאר עקב אובדן התמיכה הרגשית והכלכלית של המשפחה המורחבת והקהילה המסורתית התומכת. בהדרגה השתנה מבנה הקהילה המסורתית בעלת התמיכה ההדדית ונפגע הסדר המשפחתי המסורתי.

עיקר הפגיעה ניכר בשכבות החלשות, שלא היו מוגנות על ידי חקיקה חברתית כלשהי:

  • נשים ממעמד הפועלים הנמוך יחסית, שנאלצו לצאת לעבודה, שהייתה ברובה עבודה קשה, ובו זמנית נאלצו לדאוג למשק הבית ולטיפול בילדים שנותרו חלק מתפקידן המסורתי.
  • ילדים, נאלצו לסייע בפרנסת המשפחה, ללא הגבלת גיל.
  • קשישים שכבר לא היו בגיל העבודה, חלקם נותרו בודדים בכפרים ללא תמיכת הקהילה, ולא עברו עם המשפחה לאזורים המתועשים. אלו שעברו לערים עם משפחתם לא תמיד הצליחו להשיג סיוע וסיעוד שנדרשו להם.
  • בנוסף, עם התמוטטות הדרגתית של התמיכה הקהילתית המסורתית, נותרו גם הלוקים בפיגור, במחלות נפש ובנכויות שונות, ללא תמיכה קהילתית וללא סיוע, והמצוקה שבה היו נתונים הלכה וגברה.

במצב זה נוצר כורח חברתי בשינוי מסגרות האחריות, במעבר מסיוע לחלשים על ידי מסגרות דתיות ומשפחתיות (מתן צדקה) לסיוע על ידי ארגונים התנדבותיים. ארגוני ההתנדבות הראשוניים הורכבו מנשים מהמעמד הבינוני שהחלו להתנדב ולסייע לשכבות חלשות.

לקראת סוף המאה ה-19, עם עליית הצורך בסיוע לשכבות החלשות ועם ההתפתחות שחלה בארגוני המתנדבים, לא היה די בארגוני מתנדבים קטנים, לא אחידים ובלתי מאורגנים. תהליך ההתמקצעות של תחום העבודה הסוציאלית החל בשנת 1896 עם הקמתו של בית הספר הראשון לעבודה סוציאלית. הרצון לידע והתמקצעות הפך את המתנדבים לעובדים בשכר מטעם המדינה, שבהדרגה לקחה על אחריותה את חובת הדאגה לחלש כחלק מתפקידה של מדינת הרווחה.

אבל חשוב לזכור שאין לקבל את האידאליזציה של חיי האיכר לפני התיעוש; רמת החיים ותנאי החיים לפני המהפכה התעשייתית היו גרועים יותר, האיכר ומשפחתו היו "משועבדים" לעבודה החקלאית אשר העסיקה את כל בני המשפחה כל עונות השנה. יבול בלתי מוצלח או הרס כל היבול עקב פגעי טבע היה יכול לגרור מוות ברעב של כל המשפחה או הקהילה.

מפלגות הפועלים הולכות ומתרחבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברבע האחרון של המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 קמו בכל רחבי אירופה מפלגות פועלים בעלות אופי סוציאליסטי. הן ייצגו את הפועלים נגד בעלי ההון (הקפיטליסטים) ונגד הממשלות ששירתו אותם. שמותיהן ואופיין היו שונים מארץ לארץ, אך בבסיס כולן עמדו על אותו עיקרון: השאיפה ליצור חברה חדשה ושוויונית ללא מנצלים ומנוצלים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ האנציקלופדיה העברית, כרך כב, 371.
  2. ^ ‏קציעה אביאלי-טביביאן,"דמותה של חברה בתהליך תיעוש", בתוך: מסע אל העבר: עולם מודרני נולד, המאה ה-19, המרכז לטכנולוגיה חינוכית, 2003
  3. ^ קציעה אביאלי-טביביאן,"תהליך התיעוש באירופה", בתוך: מסע אל העבר: עולם מודרני נולד, המאה ה-19, המרכז לטכנולוגיה חינוכית, 2003