הליטורגיה הקדושה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הלחם וגביעי היין שהוכנו לטקס הליטורגיה הקדושה
הכומר בוצע את הלחם בטקס הליטורגיה הקדושה

הליטורגיה הקדושה, או בקיצור ליטורגיה, היא מונח שבו משתמשת הכנסייה האורתודוקסית לטקס האוכריסטיה (אנ'), שבמהלכו בוצע הכומר את הלחם. המילה ליטורגיה, שמשמעה ביוונית עתיקה "פולחן ציבורי", מופיעה בגרסה היוונית של הברית החדשה במעשי השליחים, פרק 13, פסוק 2. המילה אוכריסטיה (ביוונית: εὐχαριστία; בתעתיק לטיני: Eucharist) שמשמעותה "הודיה" לא מופיעה בברית החדשה. הראשון שמזכיר אותה הוא יוסטינוס מרטיר בסביבות שנת 150 לספירה: And this food is called among us eὐχαριστία" [eucharist] ... ‎

הליטורגיה, בכנסייה האורתודוקסית ובכנסיות האוריינטליות, הנה טקס מקביל, עם שינויים קלים, למיסה הקתולית. הטקס בנוי על בציעת הלחם לשם האכלת המשתתפים וגמיעה סמלית מהיין. על פי אמונת הנוצרים האורתודוקסים, בעת טקס הליטורגיה הקדושה הלחם והיין הופכים לבשרו ולדמו של ישו, אף על פי שלא משתנה צורתם, בתהליך המכונה טרנסובסטנציה. הטקס מאזכר את הסעודה האחרונה של ישו ותלמידיו/מפיצי בשורתו.

חוקרים קושרים את הסעודה האחרונה של ישו וטקס האוכריסטיה במאה הראשונה לספירה, לקידוש ולליל הסדר במסורת היהודית.

האזכור הקדום ביותר של הסעודה האחרונה מופיע ככל הנראה בתוך "האיגרת הראשונה אל הקורינתים", בדבריו של פאולוס: "כִּי־כֵן קִבַּלְתִּי אֲנִי מִן־הָאָדוֹן וּמָסַרְתִּי לָכֶם כִּי הָאָדוֹן יֵשׁוּעַ בַּלַּיְלָה אֲשֶׁר־נִמְסַר בּוֹ לָקַח אֶת־הַלָּחֶם׃ וַיְבָרֶךְ וַיִּבְצַע וַיֹּאמַר קְחוּ אִכְלוּ זֶה גוּפִי הַנִּבְצָע בַּעַדְכֶם עֲשׂוֹּ־זֹאת לְזִכְרִי" (האיגרת הראשונה אל הקורינתים, פרק 11, פסוקים 24-23).

הלחם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בליטורגיה מקובל להשתמש בלחם חיטים. על פי הבשורות של מתי, מרקוס ולוקאס, הסעודה האחרונה התרחשה בעת חג הפסח, לכן מדובר בלחם שלא החמיץ, אולם על פי הבשורה על-פי יוחנן התרחשה הסעודה לפני חג הפסח, לכן מדובר בלחם שהחמיץ. בהתחלה נהגו כל הזרמים, פרט לכנסייה הארמנית, להשתמש בלחם שהחמיץ והומלח. הכנסייה הארמנית השתמשה בלחם שלא החמיץ ולא נאפה. הכנסייה הקופטית השתמשה בלחם שהחמיץ, אך לא הומלח. במאה השישית הכנסייה המרונית קיבלה את מנהג הלחם הארמני ובהמשך בין המאה השמינית ובין המאה ה-12 עבר המנהג גם למערב.

במאה ה-11 התפתח פולמוס בין המערב ובין המזרח על סוג הלחם שיש להשתמש בו ולבסוף בסינוד פירנצה, ב-1432, הוחלט ששני סוגי הלחם כשרים לשימוש, אולם בכל מקום צריכים ללכת לפי מנהג המקום. במאה ה-16 שבה הכנסייה האנגליקנית להשתמש בלחם שתפח - הכנסייה הקלוויניסטית, לעומתה, משתמשת בלחם שלא תפח.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]