מצה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מצה לאכילה בפסח

מַצָּה היא מאפה העשוי מבצק של אחד או יותר מחמשת מיני דגן שלא החמיץ. המצה מכונה בתורה גם "לחם עוני", כנראה בשל העובדה שהייתה מאכלם של עניים בימות השנה. את המצות פוגשים בתורה ובמקורות היהדות בכמה מופעים, אך שני המקומות המרכזיים הם חג הפסח (המכונה בתורה על שם המאכל: "חג המצות"), וכן בבית המקדש, שבו הייתה המצה אחד המאפים הבאים בתור קורבן מנחה.

אחת ממצוות הפסח היא אכילת מצה בליל הסדר, כזכר ליציאת מצרים, כאמור בשמות: "וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ, כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם-צֵדָה לֹא-עָשׂוּ לָהֶם" (י"ב, לט). על פי רוב הדעות, אין מצווה באכילת מצה בשאר ימות החג, אך מחמת איסור חמץ, המצה מהווה תחליף ללחם למקפידים על מצוות החג. כאשר בית המקדש היה קיים, הייתה מצווה מיוחדת באכילת המצה עם קורבן פסח שהיה נאכל אף הוא בליל הסדר, או (למי שאינו יכול) בפסח שני, חודש לאחר מכן.

מצה
ערך תזונתי ל-100 גרם
מים 4 ג'
קלוריות 374 קק"ל
חלבונים 12.0 ג'
פחמימות 79.4 ג'
פחמימות זמינות 79 ג'
שומן 1.5 ג'
כולסטרול 0 מ"ג
ויטמין B1 0.1 מ"ג
ויטמין B2 0.04 מ"ג
ויטמין B3 3.2 מ"ג
ברזל 1.5 מ"ג
סידן 25 מ"ג
אשלגן 90 מ"ג
נתרן 9 מ"ג
סיבים תזונתיים 0.4 ג'

אל המנהג המיוחד של אפיית מצות הצמידו שונאי ישראל את עלילות הדם – הטענה שהיהודים משתמשים בדם ילדים נוצריים לשם אפיית המצות.

מקור המילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המצה מוזכרת כ-54 פעמים במקרא. כמקור המילה מזכירים אבן שושן‏[1] ובן יהודה‏[2] את השורש מצץ, שניהם עם הסתייגות.

אחרים שיערו שמדובר בשורש מצי, שפירושו הוצאת נוזלים מתוך דבר מה.

השערה נוספת היא שמקורו בשורש נצי, הקשור בתעופה ובעשיית דבר מה במהירות, כפי שכתוב על המצות: "ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עגת מצות כי לא חמץ ולא יכלו להתמהמה וגם צדה לא עשו להם" (שמות יב לט). לשורש זה משמעות נוספת בלתי קשורה - ריב ומדון‏[3].

כפירוש למילה מצה מזכירים אבן שושן‏[1] ובן יהודה‏[2] גם את הפירוש "חומר בלתי מעובד", המצוי בצירוף "עור המצה" במסכת כלים‏[4] וברמב"ם הלכות כלים‏[5]: "העושה כלי מן העור המצה שלא נתעבר כלל" . מקורו בμαδζα היווני שפירושו לחם שעורה, והתגלגל לmassa בלטינית. מקור זה נראה הכי סביר לדעת אילון גלעד‏[6].

מצות בסיפורי המקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכמה מקומות במקרא מופיעות המצות כמאכל מקובל. כך אופה לוט מצות לאורחיו שהתבררו לאחר מכן כמלאכים (בראשית י"ט, ג), כך נותן גדעון למלאך הבא אליו מצות וגדי עזים (שופטים ו', יט-כ), וכך מגישה בעלת האוב עגל מרבק ומצות למלך שאול המתארח אצלה (שמואל א' כ"ח, כד).

בכל המקרים הללו מוגשות המצות לאורחים, ונראה כי אלמנט החיפזון והמהירות והרצון להגיש את האוכל לאורחים בלי שהיות, גרם לכך. בשניים מהמקרים יש אולי גם רמז לתפקיד הפולחני של המצות (בקורבן המנחה ובקורבן הפסח), כאשר הן מוגשות למלאכים – ואצל גדעון גם עם קורבן של גדי. מוזכרות גם אכילות מצה פולחניות במובהק, כקיום של מצוות הפסח.

המצות ביציאת מצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ימים ספורים טרם צאת בני ישראל ממצרים, מצוּוה משה (שמות י"ב, ג-יא) לומר לישראל לקחת שה ולהקריבו בין הערביים של י"ד בניסן, ואותו לאכול "על מצות ומרורים". מצווה זו נקבעה לדורות, ובכל שנה שבה ניתן להקריב את קורבן הפסח יש לאוכלו יחד עם מצה ומרור. גם למי שאינו יכול להקריב את קורבן הפסח במועדו ניתנה האפשרות להקריבו בפסח שני, בי"ד באייר, וגם אותו יש לאכול על מצות ומרורים.

נראה כי אכילת המצות עם הפסח מתקשרת לאלמנט החיפזון הבולט שבו – את הפסח המקורי ("פסח מצרים") היה צריך לאכול "בחיפזון", "מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים, נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם", ואף בפסחים שלאחר מכן ("פסח דורות") שבהם לא היה צורך בכך, נשמרו מאפייני החיפזון, במצווה לצלות את הפסח באש ולא לבשלו, שלא לשבור בו עצם (כנראה לצורך מציצת לשדן, מה שמביא להשהיית האכילה) ושלא להותיר ממנו עד הבוקר. כל זאת כדי לסמל את מהירות היציאה ממצרים, וחוסר הרצון לשהות שם אפילו רגע יותר מדי. אפשרות נוספת היא לקשר זאת עם היותו של הפסח קורבן, וזה קרב לעתים עם מצות. על איסור הקרבת חמץ אנו למדים מאוחר יותר (ויקרא ב', יא): "לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ, כִּי כָל-שְׂאֹר וְכָל-דְּבַשׁ לֹא-תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה'". ואם כן, יש לקשור את טעם אכילת המצות בקרבן הפסח עם טעם הקרבת המצות בכלל, ונראה שיש בכך משום ענווה והתבטלות כלפי ה'.

עם זאת, קיימת בהסבר החיפזון בעיה, שכן בתורה מופיע עוד לפני היציאה, הציווי על אכילת מצות שבעת ימים. שתי בעיות בסיסיות (התלויות זו בזו) נשאלות לאור זאת: האחת, כיצד ניתן לומר שבני ישראל אפו את הבצק מצות "כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה", אם צֻוו בכך מראש? השנייה, כיצד אומרת התורה שהסיבה לאכילת מצות בפסח היא הבריחה בחיפזון, והלוא הציווי קדם למעשה?

פרשנים שונים התייחסו לכך לאורך ההיסטוריה. תשובה אחת שניתנה על השאלה הראשונה הייתה, שבני ישראל נצטוו על שם העתיד; משום שגלוי וידוע לפניו שייצאו במהירות, ציווה אותם מראש על המצות זכר לחיפזון. ועל השאלה השנייה הייתה התשובה, שבני ישראל נצטוו אז על אכילת מצות רק לילה אחד, ואילו הם אכלו כל שבעת הימים משום החיפזון שבו יצאו. אמנם הסבר זה קצת קשה, מכיוון שהאכילה שבעת ימים כבר כתובה לפני כן, ונראה לכן שפרשנים אלו יסבירו זאת על פי הכלל שאין מוקדם ומאוחר בתורה, והציווי נכתב שם על אף שבפועל נאמר מאוחר יותר.

על כן נראה הפירוש, שבני ישראל נצטוו מראש על החיפזון. וכדרך שבקורבן הפסח נצטוו לעשותו בחיפזון, כך גם נצטוו לאכול מצות שהן מזון של חיפזון. וכך שני הדברים מקוימים: הם אכלו מצות על שום החיפזון, אלא שעל חיפזון זה נצטוו מראש.

חג המצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

צלחת מצות עם נוסח הברכה על אכילת מצה.
חיילי הצי האמריקני אוכלים מצה ומרור

מצוות אכילת מצה בפסח[עריכת קוד מקור | עריכה]

התורה התייחסה בפסוקים רבים למצווה לאכול מצה בפסח. ברוב המקרים מדובר על אכילת מצה "שבעת ימים", בהנגדה לאיסור אכילת חמץ באותם ימים. רוב הפוסקים והפרשנים הבינו, וכן משמע מפשטות דברי חז"ל, שאין זו מצווה ממש לאכול מצה, אלא פועל יוצא של אי-אכילת החמץ. זאת, בדומה לפסוקים המדברים על שבת, במתכונת "ששת ימים תעבוד... וביום השביעי שבת", שעבודת ששת הימים היא רשות ואינה מצווה דווקא. זאת, לעומת אכילת מצה בלילה הראשון (ליל הסדר), שהובנה כמצווה, מכוח דרשת חז"ל את הפסוק (שמות י"ב, יח) "בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת..."; אמנם הפסוק ממשיך ואומר "עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים, לַחֹדֶשׁ בָּעָרֶב", אך חז"ל הבינו, ככל הנראה מכוח הפסוקים האחרים, שמדובר ב"המשך" בלבד (לא מחויב) של האכילה הראשונה, שהיא המחויבת.

אמנם, היו מעט מהפרשנים (כגון ראב"ע) ומהפוסקים (כגון הגר"א) שהבינו שאכן יש מצווה באכילת מצות כל שבעת הימים, אך דעתם נותרה במיעוט ולא נתקבלה.

כמות המצה שיש לאכול בליל הסדר[עריכת קוד מקור | עריכה]

כרוב האכילות בהלכה, גם במצוות אכילת מצה קבעו חז"ל כמות מינימלית של כזית (גודל של זית בינוני; כיום מקובל שיעור גדול יותר – כ-27 סמ"ק, ויש המחמירים עד כדי 50 סמ"ק).

בליל הסדר אוכלים כמה פעמים שיעור כזית מצה: פעם הראשונה בברכת מוציא-מצה אוכלים כזית אחד. ויש נוהגים שאוכלים שני שיעורי כזית – אחד למצת המצווה ואחד לברכת "המוציא"; כזית אחד מהמצה השלמה לברכת המוציא והכזית השני מהמצה החצויה למצת מצווה. נוסף על כך יש לאכול עוד כזית מצה במצוות ה"כורך" (שבה אוכלים מצה כרוכה במרור, זכר למנהגו של הלל הזקן בזמן שבית המקדש היה קיים), ובפעם האחרונה לליל הסדר אוכלים עוד כזית (ויש המחמירים – שניים) ב"צָפוּן", הוא האפיקומן שאוכלים בסוף הסעודה, זכר לקורבן הפסח.

הכמות שנאכלת צריכה להיאכל בזמן סביר – "כדי [אכילת פרס]" (זמן של אכילת חצי כיכר של זמן התלמוד). כמות הזמן המשוערת נתונה במחלוקת בין הפוסקים, והיא נעה בין 2 דקות ל-8 דקות. יש המחמירים ונוקטים את כל השיעורים, ומנסים לאכול שני "כזיתים" מצה לפי השיטה המחמירה (סך הכול 100 סמ"ק), בפרק זמן של 2 דקות. יש להיזהר שחומרה זו לא תביא לידי קולא, שכן אכילה כזו של מצה דקה וקשה מצריכה מאמץ רב, ועלולה להיחשב כפסולה מבחינה הלכתית, שכן אכילה גסה, שאינה בצורה הרגילה, אינה נחשבת כאכילה על פי ההלכה. בנוסף לכך ישנה גם סכנה לילדים וזקנים שמנסים לבלוע את המצה הקשה בלי ללעוס מספיק טוב. בעקבות חומרה זו ישנם הנוהגים להסתכל על השעון ולמדוד את הזמן, אולם ישנם הטוענים שודאי שאין צורך בכך שהרי ברור שבפרס אחד יש כמה וכמה זיתים כך שכל האוכל ברצף ללא הפסקות גדולות ודאי שאכל בזמן הדרוש.

אכילת מצה לפני פסח[עריכת קוד מקור | עריכה]

חז"ל אסרו לאכול מצה בערב הפסח (היינו, היום שבערבו יחול הפסח), כפי שנאמר בירושלמי (מסכת פסחים, פרק י הלכה א): "אמר רבי לוי: האוכל מצה בערב הפסח כבא על ארוסתו בבית חמיו, והבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה" (בשני המקרים מדובר בדבר שכבר מובטח לאדם שיקבלו, אך אין הוא יכול להתאפק ונוטל ממנו בטרם עת). וכן כתב הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה ו, יב):

אסרו חכמים לאכול מצה בערב הפסח, כדי שיהיה היכר לאכילתה בערב; ומי שאכל מצה בערב הפסח, מכין אותו מכת מרדות.

בנוגע לשאלה ממתי בערב הפסח אסורה אכילת מצה נחלקו הראשונים. יש שסברו שמחצות היום, יש שאמרו שמשעה שאסור החמץ באכילה (סוף שעה רביעית בשעות זמניות), ויש שסברו שכל היום אסור, וכן פסק הרמ"א, שכמוהו נוהגים האשכנזים. ויש שנהגו שלא לאכול מצה מראש חודש ניסן (מנהג קושטא). עם זאת, מותר לאכול בערב הפסח מצה עשירה. מאחר הצהריים של ערב פסח, (מ"שעה עשירית" בשעות זמניות), נאסר לאכול כל פת, כדי שאדם ייכנס תאב לקיים את מצוות אכילת המצה.

מהותה הרוחנית של המצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי כמה מהוגי דעות של היהדות, המצה מסמלת מאפייני התנהגות חיוביים. לפי דעה אחת היא מסמלת ענווה, הואיל והיא נשארת רזה ודקה ולא מתנפחת כחמץ. לפי דעת מהר"ל היא מסמלת את החירות, הואיל והגדרת החירות היא הנאמנות לעצמיותך מבלי להיות מושפע מהלכי הרוח של הזולת וסולם ערכיו, כמו המצה השומרת על צורתה המקורית, ובניגוד ללחם איננה מושפעת מן השמרים. רעיון אחר מדבר על האותיות הזהות במילים "חמץ" ו"מצה", כאשר האות השונה היא ח' וה'. לפי רעיון זה, האות ח' סגורה, דבר המבטא גאוה וישות עצמית, בעוד האות ה' פתוחה כלפי מעלה, כסמל להתבטלות בפני אלוהים.

הברכה על המצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוגע לברכה על המצה קיימת מחלוקת בין הפוסקים. בפסח עצמו, הכול מברכים על המצה את ברכת "המוציא לחם מן הארץ" (כפי שמברכים על לחם). אך בשאר ימות השנה, קיימת מחלוקת בין הפוסקים: יש הסוברים שמכיוון שמצה היא דקה ופריכה, הרי שדינה הוא כדין כעך ושאר מאכלים פריכים, אשר מברכים עליהם ברכת "בורא מיני מזונות". הסיבה שמברכים עליהם ברכה זו, היא שהם נקראים (בהגדרתם ההלכתית) פת הבאה בכיסנין, שהוא לחם שלא אוכלים אותו לשביעה, אלא כחטיף או מתאבן. לשיטת אותם פוסקים (בעיקר ספרדים), רק בפסח קובעים על המצה סעודה (דהיינו, אוכלים את המצה לשביעה), ועל כן רק אז מברכים עליה "המוציא". לשיטת החולקים עליהם (בעיקר אשכנזים), על מצה בדרך כלל "קובעים סעודה", ועל כן דינה כלחם לכל דבר. כמובן, כל המחלוקת נסבה סביב השאלה של מצות פריכות; על מצות רכות לכל הדעות יש לברך "המוציא". לשיטת הרב מרדכי אליהו, יש לברך על מצה שנאפתה עבור חג הפסח ברכת "המוציא" עד פסח שני - י"ד אייר, ומכאן ואילך - מזונות, ואילו על מצה חמץ - יש לברך ברכת "מזונות" כל השנה.

הלכות אפיית המצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאפיית המצות לפסח הלכות רבות המפורטות בתלמוד ובספרי הפוסקים. הלכות אלו מתייחסות לקמח ממנו נאפית המצה, למים מהם היא נאפית, ולתהליך האפייה.

ככלל מקפידים בכל שלבי האפייה על כך שהבצק לא יעמוד אפילו רגע ללא עיסוק בו מחשש חימוץ, וכך מרגע מגע המים עם הקמח ועד הכנסתו לתנור, העיסה תעבור משלב לשלב במהירות וללא שיהוי כלל באמצע, נוסף על ההקפדה לסיים את האפייה תוך 18 דקות מתחילת הלישה, (במידת האפשר).

בקהילות יהודיות רבות נוהגים לאפות מצות לקראת חג הפסח בשיטה המסורתית וללא שימוש במכונות ייעודיות המקלות במידה ניכרת את העבודה וזאת מטעמים הלכתיים ואידאולוגיים.

במסגרת הכנת ואפיית מצות עבודת היד בקרב קהילות האשכנזים התפתחה שיטה ולפיה מכינים את המצות בקבוצה שיתופית הנקראת חֲבוּרָה. להכנת המצות כעשרה שלבים כאשר על כל שלב החל מתחילת לישת הבצק ועד אריזת המצות שיצאו מן התנור ממונה בעל תפקיד אחר. בעלי התפקידים בחבורה יכולים להתחלף ביניהם אך יש גם בעלי מקצוע קבועים שמתמחים בשלב ספציפי של ההכנה ועובדים בשכר.

מצה שמורה שנאפתה בעבודת יד

בקרב הקהילה האתיופית הנוהג היה שנשות העדה היו אופות את המצות (קיטא) בתנור מיוחד שנבנה לשם כך בשדה תחת השגחתם הצמודה של מנהיגי העדה. כיום, יהודי אתיופיה בישראל משתמשים במצות התעשייתיות המקובלות והמוכרות.

שמירת הקמח[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מצה שמורה

הקמח ממנו אופים את המצה לצורך מצות הפסח, צריך להיות שמור ממגע עם מים, שנאמר (שמות י"ב, יז): "ושמרתם את המצות", ופירשו חז"ל שהמצווה היא לשמור את המצות שלא יבואו לידי חימוץ, או אף כוונה מיוחדת "לשם המצווה". הראשונים נחלקו בשאלה: מאיזה שלב יש לשמור את הקמח ממגע עם מים? יש אומרים שהחיטים צריכות להיות שמורות משעת קצירתן, יש המסתפקים בשמירה משעת הטחינה, ויש הסוברים שדי בשימור משעת לישת הבצק. להלכה נפסק שטוב להחמיר שיהיה שימור משעת הקצירה, אך די גם בשימור משעת הטחינה, ובשעת הדחק ניתן אף לסמוך על הדעה השלישית ולקנות קמח מן השוק, ולשומרו משעת הלישה. הפוסקים כתבו, שאף על פי שמן הדין מצוות השימור היא רק במצות בהן מקיימים את מצוות אכילת המצה, "ישראל קדושים הם", והם נוהגים שבכל המצות יהיה שימור משעת הטחינה, או לפחות משעת הלישה.‏[7] יש המהדרים אף לאכול כל הפסח מצות שמורות משעת הקצירה. מצות אלה נקראות "מצה שמורה".

לפי דין הגמרא‏[8] מותר ללתות (כלומר להשרות במים) את החיטים בהן משתמשים לאפיית המצות, משום שהחיטים קשות ואין המים חודרים לתוכן, ואין הן מחמיצות, אולם אסור ללתות שעורים, שהן רכות יותר, ויש בהן חשש חימוץ. אולם כבר בגמרא הובאה דעתו של רבה, ש"בעל נפש" (חסיד - רש"י) לא ילתות אפילו חיטים, ובתקופה מאוחרת יותר קבעו גאוני בבל, שאסור ללתות, משום ש"אין אנו בקיאים ללתות" בצורה שתמנע את החמצת החיטים.

מים שלנו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מודעה בשבח אפיית מצות מכונה במאפייה שבשכונת מזכרת משה שבירושלים, שפורסמה עלל-ידי רבי נפתלי אמסטרדם בשנת 1908

לצורך אפיית המצות על פי ההלכה יש להשתמש במים שלנו, ("לנו" משורש לי"ן, לינה) היינו מים ששהו בכלי במשך הלילה ואשר נשאבו ממקורם קודם לכן. מקור ההלכה בברייתא המצוטטת במסכת פסחים "אמר רב יהודה: "אשה לא תלוש אלא במים שלנו"" (תלמוד בבלי, מסכת פסחים מב א). הלכות מים שלנו מופיעים בספרי ההלכה ארבעה טורים ושולחן ערוך, חלק אורח חיים סימן תנ"ה.

התלמוד הבבלי לא מנמק הלכה זו, אולם היא מובאת במקבץ הלכות הנוגעות להקפדה על אי חימום המים המשמשים ללישת המצה, משום שמים חמים נחשבים בהלכה כממהרים להחמיץ את העיסה.

רש"י, בן המאה ה-11, בפירושו לתלמוד, מציע הסבר להלכה זו הקשורה אכן לחמימות המים. בהתאם לידע המדעי שבתקופתו,‏[9] מנמק רש"י כי בלילות החורף והאביב המעיינות חמים, על פי הנאמר בתלמוד בבלי "בימות הגשמים חמה מהלכת בשיפולו של רקיע לפיכך כל העולם צונן ומעיינות חמין" (מסכת פסחים, צד ב), משום כך יש לשאוב את המים מהמעיין ולהלינם במשך הלילה כדי שיצטננו.

במקור הנזכר לעיל (בבלי פסחים, מב ע"א) מופיעה אנקדוטה קצרה: באחד הימים, בהיותו בפפוניא, דרש רב מתנה (בעברית, כמשתמע מהמשך הדברים) מול בני העיר את ההלכה: "אשה לא תלוש אלא במים שלנו". למחרת באו בני העיר לביתו וכדים בידיהם, וביקשו ממנו מים לקיום המצווה. מסתבר כי פירשו בטעות את המילה "שלנו" מלשון "של", ורב מתנה העמידם על טעותם.

מצת יד ומצת מכונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימים שני סוגי מצות: מצה הנעשית ביד (לרוב עגולה), ומצה המיוצרת על ידי מכונה (לרוב מרובעת).

סביב השאלה של היתר מצות מכונה התחולל פולמוס עז במאות השנים האחרונות, מאז הכניסה המהפכה התעשייתית, בשנות העשרים של המאה ה-19, את המכונות גם לתחום אפיית המצות. בתחילה היו המכונות חצי-ידניות, רק לצורך הלישה ועריכת המצות לאפייה, ולאחר מכן הוכנסו יותר ויותר שכלולים בהליך האפייה הממוכן. טענת המתנגדים למצות המכונה הייתה שיש צורך שיהיה מי שיכוון בעת עשיית המצה "לשם מצווה", דבר שלשיטתם אינו אפשרי במכונה. זאת, לאור הפירוש ש"מצה שמורה" צריכה להיות שמורה לשם המצווה דווקא. מתנגדיהם טענו כי ניתן לסמוך על הכוונה שיש בהפעלת המכונה לצורך המצווה, או גם שאין צורך בכוונה כלל. כן נטען כנגד מצת עבודת יד שבגלל חוסר הקפדה על הזמנים יש חשש שהמצות יחמיצו. לשיטתם, עדיף לאכול מצות מכונה, מצד הידור המצווה, כיון שבהן מתאפשרת הקפדה טובה יותר מבחינת הזמנים כדי שלא יחמיצו. המצדדים במצת יד דוחים את הטיעון בדבר ההקפדה הטובה יותר על הזמנים במצת מכונה, שהרי בזמנים קדומים השתמשו רק במצות יד, ולא היה חשש בכך. יש אף המשתמשים בהקשר זה בטיעון הלכתי קלאסי המכונה בשפת ההלכה מוציא לעז על הראשונים. על פיהם, מי שיאסור מצות יד, יוציא לעז על הדורות הקודמים שלא היה באפשרותם לאכול מצת מכונה כאילו אכלו חמץ או אפילו ספק-חמץ.

שולחן ליל הסדר עם מצות רכות

בדורות האחרונים פשט היתר מצות המכונה בכל עם ישראל, ורק מעטים מקפידים לאכול רק מצות-יד כל הפסח. לעומת זאת, רבים יותר מקפידים לאכול מצות אלה בליל הסדר, לצורך קיום מצוות אכילת המצה, לאור הפירוש שיש צורך בכוונה "לשמה" במצה זו. עם זאת, מדי פעם נדפסים מאמרים ובהם ערעורים שונים על תהליך אפיית המצות המודרני, ש"לא אותו התירו הרבנים המתירים", עד כדי טענה שבמצות הללו יש חשש לחמץ גמור. עם זאת, רוב הפוסקים אינם מסכימים עם טענות אלו, ורק מעטים מחמירים בנושא זה.

מצות רכות לעומת מצות קשות[עריכת קוד מקור | עריכה]

נראה שמצותיהם של אבותינו נראו כמו המצות של התימנים הדומות לפיתות עיראקיות רכות – יותר מאשר המצות המודרניות, שהן קשות ביותר. המצות הקשות נוצרו לא מתוך חומרה שלא לאכול מצות רכות או עבות אלא בשל ההקפדה לא להכין מצה בתוך פסח עצמו, מחשש שמא הבצק יחמיץ במהלך החג‏[10], וכן עקב ההתפתחות התעשייתית והמעבר מאפייה ביתית למסחרית, דבר שהצריך את שימורן של המצות לזמן רב עקב האפיה המוקדמת, מה שלא התאפשר במצות הרכות שהתעפשו במהירות. בשל חומרה זו הכינו את כל המצות לפני פסח (אף על פי שגם כאן ישנה בעיה של חימוץ הבצק, הבעיה חמורה פחות מבצק שהחמיץ בפסח עצמו). באותם ימים לא היה ניתן לשמר מצות רכות, ולכן אפו את המצות דקות ויבשות וכך הן נשמרו לאורך כל החג.

יהודי תימן לא החמירו להכין את כל המצות עבור פסח לפני החג אלא אפו כל יום מצות טריות עבור אותו היום. לפיכך המצות אצלם נשארו רכות.

בכמה קהילות (בעיראק למשל) הכינו מצות רכות כמה שעות לפני ליל הסדר ואילו לשאר החג הכינו מצות קשות. בניגוד ליהודי תימן, הם אמנם הקפידו להכין את כל המצות לפני הפסח, אך את המצות עבור ליל הסדר ניתן היה לעשות לפני פסח אך עדיין לשמור על טריותן כיוון שנעשו כמה שעות לפני כניסת החג.

כיום, עם התפתחות הטכנולוגיה, ניתן להכין מצות רכות ולשמר אותן במקפיא, כמו שמקפיאים פיתות. דבר זה הביא להקמת פסי ייצור המוניים של מצות רכות. רבנים רבים, ספרדים ואשכנזים כאחד, התירו לאכול מצות אלו, כיוון שהן מיוצרות לפני פסח, כנזכר לעיל.‏[11] בדרך כלל מצות כאלו נאכלות רק בליל הסדר בשל מחירן היקר ביחס למצות הקשות. עם זאת, רבים אוסרים מצות אלו, אם מחשש לחימוץ במצות אלו, ואם משום חוסר מוכנותם "לשנות ממנהג אבות".

תהליך אפיית מצות יד[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. הכנה מקדימה. אחת מן ההקפדות החמורות ביותר באפיית מצות, היא על שמירת מרחק בין הקמח והמים עד ללישת הבצק. את הקמח מאחסנים בתא מיוחד בו יושב אדם שתפקידו למדוד את הקמח ולהריק אותו לתוך קערת הערבוב הנמצאת מחוץ לתא. בתא סמוך יושב אדם שתפקידו למדוד ולשפוך את כמות המים שלנו המדויקת מעל הקמח לתוך הקערה שנמצאת בחוץ כאמור. בחלק מהמאפיות ישנם אשנבים קטנים בשני התאים והקערה נמצאת ביניהם.
  2. ערבוב (ביידיש: פארנעמער) בשלב זה מערבבים את הקמח ואת המים מיד עם שפיכתם לתוך הקערה עד לקבלת בצק פריך ולא מעובד. כשהפארנעמער מוכן לכך הוא מכריז "קמח" ואיש הקמח שופך את הקמח לקערה. אחר כך הוא מכריז "מים" ואיש המים אומר "לשם מצת מצווה" ושופך את המים לתוך הקערה, ואז מתחיל הפארנעמער בעבודתו.
  3. לישה (ביידיש: פינער) הפינער (לש) מקבל את הבצק מידי הפארנעמער (מערבב) ומעביר אותו לשולחן סמוך. הוא מעבד את הבצק במשך מספר דקות עד שהבצק יהיה מוכן לעריכה. ברוב המאפיות מותקן מוט עזר מפלדה שמחובר לציר בקצה השולחן ובעזרתו מפעילים לחץ על הבצק על מנת שיתגבש לבצק טוב. מלאכה זה הינה אחת העבודות הקשות ביותר מבחינה פיזית באפיית מצות עבודת יד.
  4. חלוקה לעיסות (ביידיש: טייגלעך) חולק הטייגלעך מקבל את הבצק שעובד על ידי הפינער (לש), חותך ממנו פרוסות בעזרת סכין חדה ומעבירם לידיהם של המגלגלים.
  5. יצירת צורה עובד נוסף מקבל פרוסת עיסה מהחולק, משטח אותה באצבעותיו לצורת עיגול על ידי דחיקה ומתיחה ומעבירה למגלגל.
  6. שיטוח (ביידיש: וועלגערן) את העיסה המעוגלת עורכים בעזרת מערוך מפלדה או מעץ ומגדילים אותה באופן משמעותי.
  7. גימור. בשלב זה עורכים את הבצק, מדקקים אותו ומשווים לו את צורתה הסופית של המצה על ידי מערוך מיוחד. הגומרים מקבלים שכר גבוה על עבודתם שכן זהו מקצוע הדורש מיומנות רבה והתוצאה הסופית של המצות מושפעת רבות מטיב עבודתם.
  8. חירור (ביידיש: רעדלן) כדי שהמצות לא יתנפחו בתנור מחוררים אותם באמצעות גלגלת מיוחדת העשוייה מברזל או מפלסטיק חד פעמי. הרעדלערים (מחוררים) מניחים את המצות המעובדות על המקל שיוכנס בשלב הבא לתנור על ידי האופה.
  9. אפייה האופה (ביידיש: שיבער) מושיט מקל עץ על שולחן החירור וממתין שהרעדלרים יניחו עליו מספר מצות. הם מניחים את המצות אחת ליד השנייה כך שהם תלויות משני צידי המקל. האופה מניח את המצות תוך כדי גלגול בתוך משטח התנור ולאחר מספר שניות מוציא אותם בעזרת מוט ייעודי שבקצהו פלטת ברזל שטוחה וזורק אותם על רשת ברזל כדי שיתקררו. גם עבודה זו דורשת מיומנות רבה. על האופה להיות זריז וערני. עליו להוציא את המצות ברגע המדויק שבו הם נאפו די צרכן ובמקביל להקפיד לא להשהות את המצות המוכנות להכנסה על שולחן הרעדלער, תפקיד זה הינו מהקשים באפיית המצות עקב החום הרב ששורר ליד פי התנור ועקב הזריזות הנדרשת בעבודה זו.
  10. אריזה. מכניסים את המצות ידנית לתוך קופסאות קרטון שטוחות, שוקלים אותן ומכינים אותן לחלוקה לחבורה או למכירה.

בנוסף על התפקידים המשמשים ישירות לאפיית המצות ישנם תפקידים נוספים שחיוניים לעבודת האפייה, כגון: ניקוי השולחנות אחת ל-18 דקות בין מחזור אפייה אחד למשנהו כך שלא ישאר עליהם פירור בצק שעלול להחמיץ את העיסות הבאות, ציפוי המקלות של השיבער (אופה), (בעבר ניקו את המקלות בנייר זכוכית אחרי השימוש על מנת להוריד את עקבות הבצק שהונחו עליהם) בנייר ארוך על ידי גלגול הנייר מסביב למקל באלכסון לאורכו מקצה לקצה ועוד.

מאכלי מצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצה בריי בהכנה
קניידלעך במרק

מצה שרויה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצה שנרטבה או בושלה במים נקראת מצה שרויה (או בביטוי היידישאי הנפוץ: גֶבְּרוֹקְטְ'ס). חלק מקהילות אשכנז, ובעיקר חסידים, נהגו שלא לאכול מאכלים שבהם יש שימוש במצה שרויה, כגון מצה בריי, מחשש שבצק המצה לא נילוש היטב, וכתוצאה מכך, נותרו "כיסים" עם קמח שלא נילוש, והמגע שלו עם מים עלול להביא לחימוצו. אמנם קמח שנאפה אינו מחמיץ, אך החשש הוא שהקמח הכלוא בבצק לא נאפה, והוא עשוי להחמיץ.

מנהג זה אינו מוזכר בתלמוד ואף לא בפוסקים המוקדמים, והחלו להחמיר במנהג זה רק במאות האחרונות. ישנה טענה שבעבר הקפידו על לישת הבצק, ולא על ח"י רגעים (כלומר, שלא יעברו יותר מ-18 דקות מתחילת הלישה ועד סיום אפיית המצה), כיוון שבצק שמתעסקים בו אינו מחמיץ. עם זאת, לאחר שהתחילו להקפיד על ח"י רגעים, החלו לחשוש לעניין זה.

גם בין המחמירים שלא לאכול מצה שרויה, יש הנוהגים להקל בנושאים הבאים:

  • יש הנוהגים לאכול מצה ששרויה במי־פירות (מיץ תפוזים וכדומה), אף על פי שאשכנזים נהגו שלא לאכול "מצה עשירה" (מצה שעשויה מקמח עם מי־פירות) אך הקלו במצה ששרויה במי־פירות.
  • בחו"ל, שם נוהגים לחגוג את פסח לאורך 8 ימים, נהגו החסידים להקל באכילת מצה שרויה ביום האחרון, ויש גם כאלו שמבשלים את הכופתאות בכלי הפסח (ויש שנהגו לייחד לכך כלים מיוחדים).

קניידלעך[עריכת קוד מקור | עריכה]

קניידלעך הוא מאכל אשכנזי מסורתי העשוי כמעין קציצה עגולה, המתבשל בתוך המרק ונאכל עימו. הקניידלעך עשויים מקמח, לרוב מקמח מצה, ולכן הם נחשבים כמאכל מסורתי בעיקר לפסח. אלו המקפידים לא לאכול בפסח מצה שרויה, נמנעים מלאכול קניידלעך בפסח. שאר מרכיביו של הקניידלעך הם ביצים, שמן ומים.

מצה בריי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצה בריי (ביידיש: מצה מטוגנת), כשמו הוא מאכל של מצות מטוגנות. על פי רוב, שוברים את המצות וטובלים אותן בביצה טרופה ואז מטגנים אותן במחבת.

בריאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במצה קיים אחוז מים נמוך יחסית; עובדה זו מובילה לכך שאכילת מצות רבות עלולה לגרום לעצירות. בעקבות זאת היו שהמליצו להרבות בשתיית מים בזמן אכילת מצות, 12 כוסות מים לפחות‏[12]. כחלק מטרנד הבריאות הבינלאומי קיים בארץ ובעולם ביקוש למגוון מצות "בריאות", כגון מצות מקמח מלא, מצות משיפון ומצות מסובין.

יצוא מצות מישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישראל ייצאה בשנת 2012 מצות לחו"ל, בשווי מוערך של כ-19.4 מיליון דולר, מתוכם כ-11.5 מיליון דולר (כ-59%) לארצות הברית ומרבית הייצוא הנוסף, לקנדה (כ-5%), בריטניה (כ-8%) ואיטליה כ-8%). שאר הייצוא התפרס על פני כ-45 מדינות ברחבי העולם, מאזרבייג'ן ועד ניגריה וקניה. בשנת 2013, במידה רבה עקב ירידת שער הדולר, אך גם בגלל ייצור מתחרה בארצות הברית ירד שווי ייצוא המצות לחו"ל ב-14% ועמד על כ-16.7 מיליון דולר, כ-58% מתוכם לארצות הברית. יצואני מצות עיקריים מישראל: מצות אביב, מצות יהודה, ואחרים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 אברהם אבן שושן, "מצה", המילון החדש (כרך רביעי עמ' 1477), קרית ספר, ירושלים
  2. ^ 2.0 2.1 אליעזר בן יהודה, "מצה" מלון הלשון העברית הישנה והחדשה (כרך שביעי עמ' 3237, הערה 2), לעם, תל אביב
  3. ^ כך כתוב גם בתנ"ך: "וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי-אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה, רֵעֶךָ" (שמות ב יג)
  4. ^ משנה, מסכת כלים, פרק י"ז, משנה ט"ו
  5. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר טהרה, הלכות כלים, פרק ב', הלכה א'
  6. ^ אילון גלעד, האם המצה בכלל הגיעה מהיוונים, באתר הארץ
  7. ^ משנה ברורה תנג,כה.
  8. ^ מסכת פסחים מ,א.
  9. ^ נריה גוטל, "השתנות הטבעים בהלכה", עמוד קע"ח
  10. ^ הרב יוסף קאפח, הגדת תימן אגדתא דפסחא, ירושלים תשנ"ה עמוד 25
  11. ^ אלי זילכה, הלילה הזה כולו מצה רכה, באתר דוסילנד
  12. ^ טלי גנץ, פסח מתוק במגזין "יופי"


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.