חמץ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
לחם הוא דוגמה מובהקת לחמץ

חמץ הוא קמח של אחד או יותר מחמשת מיני דגן (חיטה, שעורה, כוסמין, שיבולת שועל ושיפון) שבא במגע עם מים, וכתוצאה מכך תפח. מרבית דברי המאפה, כגון לחם, עוגות וביסקוויטים, הם חמץ, כמו גם משקאות שמקורם בחמשת מיני הדגן, כדוגמת בירה, וכן עמילן שמקורו בחמשת מיני הדגן (למעט עמילן המופק מתירס), ונמצא במוצרים רבים.

על פי ההלכה חמץ אסור באכילה ובהנאה החל מבוקר ערב פסח ועד צאת חג הפסח, וישנו אף איסור על הימצאותו ברשותו של יהודי. יש אף מצווה מיוחדת לבער את החמץ טרם כניסת הפסח. איסור אכילת החמץ בפסח הוא איסור חמור, והעונש על העובר עליו במזיד על פי ההלכה הוא כרת.

איסור אכילת החמץ נקבע לזכר המסופר בספר שמות, שבצקם של בני ישראל בצאתם ממצרים לא הספיק להחמיץ בשל ההכנה החפוזה, ולכן אכלו בני ישראל מצות ולא לחם. לזכר כך ישנה מצווה על אכילת מצה בפסח, ומנגד איסור על אכילת חמץ.

על פי סקרים, רוב ניכר של האוכלוסייה היהודית בישראל אינו אוכל חמץ בפסח.‏‏[1][2]

איסור נוסף הקשור בחמץ קשור לבית המקדש (ועל כן אינו מעשי כיום), והוא איסור להקריב חמץ כקורבן, וזאת בכל ימות השנה, להוציא מספר חריגים.

מצוות עשה ולא תעשה לאיסור חמץ בפסח[עריכת קוד מקור | עריכה]

במניין המצוות מנויות מצוות עשה אחת וחמש מצוות לא תעשה הקשורות לאיסור חמץ בפסח.

  • מצוות עשה:
  • מצוות לא תעשה:
  • איסור אכילת חמץ בערב פסח לאחר חצות היום[4].
  • איסור אכילת חמץ בפסח‏[5].
  • איסור אכילת תערובת חמץ בפסח‏[6].
  • איסור שלא יראה חמץ ברשות אדם בפסח ('בל יראה')‏[7].
  • איסור שלא ימצא חמץ ברשות אדם בפסח ('בל ימצא')‏[8].

הלאו לגבי אכילת חמץ בפסח עצמו הינו החמור ביותר, והעונש עליו במזיד הוא כרת, בעוד אכילת חמץ בערב פסח לאחר חצות, אכילת תערובת חמץ, בל יראה ובל ימצא הינם לאוים שעונשם במזיד הוא מלקות. המשהה חמץ ברשותו קודם לפסח אינו לוקה על בל יראה ובל ימצא, היות וזה לאו שאין בו מעשה. רק הרוכש או יוצר חמץ בפסח עצמו - לוקה על לאווים אלו.

איסור חמץ בפסח[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל מערב פסח ועד סיום החג מכוסים מוצרי החמץ במרכול ביריעות פלסטיק, למניעת רכישתם

לפי ההלכה ישנו איסור על אכילת חמץ גמור בפסח, הנאה ממנו ואף החזקתו ("בל יראה ובל ימצא"). חמץ גמור מוגדר כמאכל המורכב בעיקרו מקמח חמשת מיני דגן שהחמיץ ('תפח').

קמח חמשת מיני דגן שבא במים אינו תופח ולא נחשב לחמץ עד אשר ישהה ללא התעסקות בו שיעור זמן של לפחות 18 דקות מרגע ערבוב הקמח והמים ועד תחילת האפייה[9]. עם זאת, מקובל להקפיד בעת הכנת המצות שזמן ההכנה הכולל מהוספת המים לקמח ועד הכנסת המצה לתנור לא יעלה על פרק זמן זה של 18 דקות, וזאת ללא כל המתנה בשלבי הכנת העיסה.

חמץ מוגדר כמזון הראוי למאכל אדם, או מאכל בהמה ('ראוי למאכל כלב'). דבר העשוי מחמשת מיני דגן שאינו ראוי אף למאכל כלב - אינו נחשב עוד לחמץ.

מרבית מפעלי המזון בישראל עוברים לקראת הפסח לייצור מזון כשר לפסח, באמצעות הפסקת הייצור והכשרת כל הכלים בתהליך הייצור. מפעלים מסוימים שמחזור הכנת המוצר שלהם ארוך, כגון יקבים, מקפידים במשך כל השנה שקו הייצור יהיה כשר לפסח על מנת שמוצריהם יהיו כשרים לפסח. בתי מזון שונים סוגרים את שעריהם בפסח כדי להימנע מהטורח של הכשרתם לפסח.

מבחינה רעיונית, היו הוגים שראו בחמץ סמל לתכונות אנושיות שליליות, כגאווה ויצר הרע, ובמצה סמל לענווה, פשטות וחירות. הוגים אלה הדגישו את החובה לבער את החמץ שבלב, בד בבד עם ביעור החמץ החומרי.

תערובת חמץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיני חמץ ידועים בחומרתם בהלכות רבות, ביניהן דיני תערובת חמץ. בדרך כלל, במקרה בו דבר איסור התערב עם דבר היתר, קובעת ההלכה שהאיסור בטל בשישים, כלומר אם המרכיב המותר גדול פי 60 מהמרכיב האסור, התערובת מותרת. כך גם הדין באיסור החמץ בפסח מדאורייתא, אך החמירו חכמים וקבעו שחמץ אוסר תערובת בה הוא נמצא ב"משהו", ואפילו אם יש נגדו פי 1000, החמץ אינו בטל, והתערובת אסורה באכילה ובהנאה. הטעם לחומרא זו הוא שהתורה עצמה החמירה בשני הלכות בהלכות חמץ משאר איסורי תורה: 1. כל איסורי תורה אסורים רק באכילה, אך מותר לאדם להחזיקם ברשותו בלא אכילתם. בחמץ, לעומת זאת, קיים איסור "בל יראה ובל ימצא". 2. בדרך כלל העונש על אכילת דבר איסור הוא מלקות, ואילו בחמץ העונש הוא כרת.
דין זה של איסור תערובת חמץ בפסח, חל משעה שנכנס חג הפסח, אך חמץ בתערובת של היתר בטל בשישים ככל איסור[דרושה הבהרה][דרוש מקור].

"חוזר ונעור"[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף שלפני פסח חמץ בתערובת בטל בשישים, נחלקו הראשונים האם חמץ שנתבטל לפני פסח חוזר ומתעורר משנכנס הפסח, וכיוון שחמץ בפסח אוסר תערובתו אפילו באלף, אוסר את כל תערובתו, או כיוון שבטל החמץ, שוב אינו חוזר ונעור. השולחן ערוך פסק שחמץ שבטל לפני פסח אינו חוזר ונעור, והרמ"א פסק שחמץ לח אינו חוזר ונעור, וחמץ יבש חוזר ונעור. קמח, מפני דקות חלקיקיו, נחשב כתערובת לח.

דין תערובת חמץ במי שתייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכיוון שחמץ בפסח, לא בטל אפילו באלף, בור מים שנפלה לתוכו חתיכת חמץ, נאסר כל הבור לשתייה בפסח. בערוך השולחן כתוב שדין זה הוא רק בבור של מים מכונסים, אולם בבאר וכל מקוה מים המחובר לקרקע החמץ בטל‏[10]. עם זאת, יש המחמירים בכל זאת שלא לשתות מים ממקווי מים שיש חשש שנפל בהם חמץ בפסח. למשל, בישראל נהוג להפסיק את שאיבת המים מהכנרת במהלך חג הפסח מחשש שנפל לאגם הכנרת חמץ כלשהו בחג‏[11]. הרב יובל שרלו טוען שמדובר בחשש מופרך, שכן גם "משהו" צריך להיות בכמות בעלת משמעות ולא בשיעור המזערי של חמץ בכנרת‏[12].

דין תרופות ומוצרי קוסמטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוצרים רבים שאינם מוצרי מזון מכילים עמילן חיטה, ודנו בהם הפוסקים מה דינם בפסח:

  • תרופות- אם התרופה טעימה, היא מצריכה כשרות לפסח. אם טעמה מר, מותר לבולעה בפסח, כיוון שהיא פסולה מאכילת כלב. ויש המחמירים ונוהגים להימנע בפסח אף מבליעת תרופות אלה‏[13]. כמובן שדינים אלה אמורים רק כלפי חולה שאין בו סכנה, אך בחולה הנמצא אפילו בספק פיקוח נפש, מצווה עליו לאכול חמץ אם יש בכך הצלת חייו.
  • משחת שיניים- יש להקפיד על כשרות לפסח הואיל יש בה טעם‏[13][14].
  • קרם גוף- אינו צריך כשרות לפסח, אמנם רבים נוהגים להחמיר ולהשתמש בקרם כשר לפסח. היסוד לחומרא זו היא "סיכה כשתייה"- אף שהחמץ כבר לא ראוי לאכילת כלב, הוא ראוי לסיכה ועל כן (לדעה זו) אסור בו השימוש בפסח‏[13].
  • סבון ושמפו- דינם אף יותר קל מקרם גוף, כיוון שאינם נספגים בעור, ואף בזה יש המחמירים‏[13].
  • חומרי ניקוי- אינם צריכים כשרות לפסח. ואף חומר ניקוי לכלים אינם צריכים השגחה משום שאינם ראויים למאכל כלב‏[13]. ויש מחמירים בסבון כלים, כיוון שהדברים הנשטפים בו באים במגע עם אוכל‏[15].

עיסה שנילושה במי פירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוכן מוצרים כשרים לפסח

התלמוד קובע בכמה מקומות, כי "מי פירות אינם מחמיצים". פירושה של קביעה זו היא שעיסת קמח מחמשת מיני דגן שנילושה במיצי פירות למיניהם (כגון: יין, שמן, מיץ תפוזים וכן דבש) אינה נחשבת לחמץ. מבחינה כימית לישה בעיסה מעין זו יכולה להאט את תהליך ההתפחה (עקב החומציות שבפירות), אך פעמים רבות עיסה כזו אכן תגיע לכדי תפיחה, שכן חלק ניכר ממי הפירות הוא מים (בפירות ישנה גם כמות גדולה של סוכרים, המהווים "חומר דלק" לתסיסה). על כן נראה שקביעה זו היא קביעה הלכתית בעיקרה, האומרת שחמץ האסור באכילה בפסח הוא דווקא תפיחה של קמח ומים, ולא עם נוזלים אחרים.

לדעת ראשונים רבים (ובראשם רש"י)[דרוש מקור] עיסת קמח ומי פירות שתפחה מהווה "חמץ נוקשה", שאסור באכילה ובהימצאות ברשות היהודי, גם אם אין עליו איסור כרת (ואולי הוא אסור מדברי חכמים בלבד). זוהי, כנראה, גם דעתו של הרמב"ם בסוף ימיו, על פי עדותו של רבי אברהם בנו. ראשונים אחרים סברו כי עיסת קמח ומי פירות מותרת לחלוטין, וזוהי הדעה המקובלת יותר. עם זאת, האשכנזים נהגו שלא לאפות אפילו מצות במי פירות (על אף שהללו אינן באות לכדי תפיחה כלל בשל פרק הזמן הקצר בו הם נילושות). הסיבה לכך היא שלדעת בעלי התוספות, אם התערבה טיפת מים במי הפירות, הרי שחימוצה של העיסה אף מואץ יותר מחימוץ במים, ועל כן היא אסורה מחשש חמץ. עוד טעם להחמרה זו היא שמא תתפח העיסה, ואז חששו לשיטות הראשונים האוסרים אותה.

עוגיות יין[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיום נאפות עוגיות בהסתמך על היתר זה, כאשר העיסה נילושה ביין במקום במים. פוסקים רבים יצאו נגד עוגיות אלה, שכן מעבר לדעות הראשונים שעיסה כזאת אסורה בכל מקרה (ואולי אף מדין תורה), הרי שבעוגיות אלה מעורבים חומרי התפחה שונים, ואף תוך כדי הליך הייצור הופכים חלק מן החומרים למים. כך, למשל, פסק הרב מרדכי אליהו שעוגיות אלו אסורות (חוברת 'חומרות וקולות בפסח', הוצאת מכון פועה, תשס"א, עמ' 1), לעומת הרב עובדיה יוסף שהתיר אותן לספרדים (שו"ת יביע אומר חלק ט אורח חיים סימן מב).

איסור קטניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – איסור קטניות
אישור כשרות לפסח לבמבה

בעדות מסוימות (בעיקר אצל האשכנזים) הורחב איסור האכילה גם למיני קטניות (אורז, שעועית, חומוס וכו'), ולכן מופיעה על חלק מהמוצרים התווית "כשר לפסח לאוכלי קטניות בלבד", שבאה לציין שיש מרכיב של קטניות במוצר. הרחבה זו נובעת, על-פי חלק מהדעות, מהעירוב בין גרעיני קטניות וגרעיני דגן, כך שיש חשש שבעת בישול הקטניות יחמיצו גרעיני הדגן המעורבים בהם. לשיטות אחרות, האיסור נובע מדמיון הקטניות לחטים. שיטה שלישית מסבירה זאת בכך שגם מן הקטניות נהגו לעשות קמח, ועל כן היה חשש לבלבול בין השניים.

בעדות צפון אפריקה נוהגים שלא לאכול חומוס, ששמו דומה לאופן ביטוייה של המילה חמץ במבטא המקומי ('חמס'). יש גם שנהגו שלא לאכול חומץ מאותה סיבה, וכן מאכלים נוספים ששמם מזכיר את המילה "חמץ".

ישנה מחלוקת מהן בדיוק הקטניות שנהגו שלא לאכול, האם שמנים שעשויים מהם אסורים גם הם, ועוד. בכל מקרה, אין איסור להחזיק אותן בבית, אלא רק באכילתן. היו שטענו שלא ייתכן שאיסור הקטניות יהיה חמור מאיסור של סתם חיטים ועל כן אין להחמיר בתוצרי קטניות שלא באו במגע עם מים.[16]

מצה שרויה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצה שרויה, היא מצה שבאה במגע עם כל משקה שהוא לאחר אפייתה, ידוע גם בשמה היידי, "גיבראָכט". בסיווג זה נופלים גם מאכלים המורכבים מקמח מצה, כגון כופתאות (קניידלאך).

אף על פי שמן הדין מותר לאכול מצה שבאה במגע עם משקה (ואף לצאת בה ידי חובת מצוות אכילת מצה), נהגו חלק מהחסידים שלא לאוכלה, מחשש שמא נשאר קמח על המצה מבחוץ, או בתוכה, וכשיבוא במגע עם המשקה יחמיץ. גם בהקפדה זו יש רמות החמרה שונות, כאשר חלק מן החסידים (כגון חסידי חב"ד), נוהגים לאכול את המצות כשמעטה פלסטיק חוצץ בינן לבין ידיהם, מחשש שהזיעה או נוזלים אחרים יחמיצו את הקמח שיש חשש שנמצא על המצה. חסידי חב"ד אף מקפידים שהמצה לא תבוא כלל במגע עם דבר חיצוני. יש המקפידים שלא למרוח כל ממרח על המצה בשל מנהג זה של מצה שרויה.

רוב המקפידים על איסור במצה שרויה אף מקפידים שלא לבשל בכלים שהתבשלה בהם מצה שרויה, בדומה לכלי שהתבשל בו דבר אסור.

בקרב הליטאים החומרה הזאת בדרך כלל איננה מקובלת. מסופר בשם רבי חיים מוולוז'ין כי הגר"א היה נוהג לאכול קניידלאך (העשויים מקמח מצה) בפסח, וכן היה מחלק בעצמו לכל המסובים, כדי להראות לכל "שמנהג של שטות הוא.ועיין במשנה ברורה סימן ת"ס שערי תשובה שמביא בשם היעב"ץ שסבר שפעם שהמצות היו עבות היה חשש לקמח שלא נאפה אבל בימינו שעושים מצות דקות ומקמח אפוי אין צורך במנהג זה"[דרוש מקור]

בקרב עדות המזרח אין התייחסות מיוחדת לנושא זה, והם נוהגים לאכול מצה שרויה. יתר על כן, עדת הטוניסאים נהגה לאכול בליל הסדר תבשיל מיוחד, מסוקי שמו, המורכב מלקט ירקות העונה ומצה שרויה.

החמרות באיסורי חמץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכשרת כלים לפסח במאה שערים.

איסור החמץ בפסח נחשב לאיסור חמור, ובעקבות כך נוספו חומרות רבות בקרב קבוצות שונות שעיקרם אי אכילת דבר מסוים או אכילה במקום מסוים, מחשש שימצא בו חמץ באופן כל שהו, אף שמעיקר הדין הדבר מותר (ראו: לך לך אמרין נזירא):

  • מזון הפרות מוחלף למזון כשר לפסח כמה ימים קודם לפסח, היות שלפי חלק מהפוסקים פרה שאכלה חמץ בפסח - חלבה אסור בשתייה (בפסח עצמו אסור מעיקר הדין להאכיל בהמות בבעלות יהודי בחמץ).
  • עם הרחבת הנוהג לצאת לבתי מלון בפסח, עלתה השאלה, האם מותר להתאכסן בחדרים בהם מותקן בר, שכן ייתכן כי בבר יש משקאות חמץ גמור. יש השוללים אירוח בבית מלון, בחדרים בהם מותקן בר מתוך חשש כי מצוי בבר חמץ[דרושה הבהרה].
  • יש הנמנעים מאירוח אצל זרים בפסח. אחרים נוהגים להימנע מהכנת מזון באוויר הפתוח או לאכול דבר שנפל על הרצפה.
  • קבוצות שונות נמנעות מאכילת קבוצות מוצרים שונות מתוך חשש לעירוב חמץ בהם, לדוגמה יש הנמנעים משימוש בתבלינים, דגים, מוצרי חלב, ומוצרים קנויים שאינם חומרי גלם. יש נוהגים לקלף את כל הפירות והירקות ולהימנע מאכילת פירות וירקות שלא ניתן לקלף (חסידות גור).

ביעור חמץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

שריפת חמץ בערב פסח בחוצות בני ברק
שריפת חמץ בשכונת בית ישראל בירושלים
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בדיקת חמץ

כאמור, על פי ההלכה ישנו איסור להחזיק חמץ בבית בפסח, ויש גם מצווה לבערו קודם הפסח. על פי דין תורה, כדי שלא לעבור על האיסור מספיק ביטול בלב והחשבתו כעפר הארץ. ישנה מחלוקת האם מדובר בביטול במחשבה, או באקט ממוני של הפקרתו של החמץ. נהגו לומר את נוסח הביטול בפה, כאשר הנוסח המודפס בסידורים כתוב בארמית, אך יש לאומרו בשפה שאותה מבינים, אחרת הביטול אינו מועיל, שכן עניינו הוא הכוונה בלב להפקרתו וביטולו, ולא אמירתו בפה. כדי שלא לעבור על איסור החמץ ניתן גם להעביר את החמץ לגוי - למוכרו או לתתו במתנה. במקרה כזה ניתן

אמנם, כדי לקיים את מצוות השבתת חמץ (שאותה יש לבצע בי"ד בניסן, ערב הפסח) יש צורך לבער חמץ בפועל. במשנה ישנה מחלוקת בין התנאים האם יש מצווה דווקא בשריפתו, או שניתן להיפטר ממנו בכל דרך (לפררו וזרותו לרוח או להטילו לים), ולהלכה נפסק שניתן לבער חמץ בכל דרך.

על אף שמן התורה מספיק לבטל בלב את החמץ, הרי שחז"ל חייבו לחפש בבית חמץ בכל מקום שבו הוא עלול להיות, שמא ימצא שם בפסח מאכל חמץ ויתפתה לאוכלו. על כן יש חובה בלילה שאחרי שבין יום י"ג בניסן ליום י"ד בניסן בתחילת הלילה, לבצע בדיקת חמץ. על בדיקה זו מברכים "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קידשנו במיצוותיו וציוונו על ביעור חמץ", משום שהיא תחילתן של הפעולות המסתיימות בביעורו של החמץ. נהוג להחביא חמץ במקומות ידועים בבית, כדי שהברכה לא תהיה ברכה לבטלה במקרה שלא ימצאו חמץ בבדיקה (על אף שגם אם לא מצא אין בעיה הלכתית בברכה). לאחר הבדיקה יש לשמור במקום ידוע את כל החמץ שברצונו לאכול או לשרוף, מחשש שיאבד מן החמץ ויהיה צורך לבדוק שוב את הבית. לאחר הבדיקה אומרים את נוסח הביטול, שבו מבטלים בלב כל מה שלא החמץ הקיים שלא בבדיקה:

"כָּל חְמִירָא וַחֲמִיעָא דְּאִכָּא בִרְשׁוּתִי, דְּלָא חֲמִתֵּהּ וּדְלָא בַעֲרִתֵּהּ, לִבְטִיל וְלֶהֱוֵי כְּעַפְרָא דְאַרְעָא" (תרגום: כל חמץ ושאור שיש ברשותי, שלא ראיתיו ושלא בערתיו, ייבטל ויהיה [הפקר] כעפר הארץ).

למחרת, בערב הפסח בשעה חמישית לפי שעות זמניות (בערך בשעה 10:00 בבוקר), שורפים את כל החמץ שנשאר, ונוהגים שוב לבטל, הפעם את כל החמץ האפשרי:

"כָּל חְמִירָא וַחֲמִיעָא דְּאִכָּא בִרְשׁוּתִי, דַּחֲמִתֵּהּ וּדְלָא חֲמִתֵּהּ, דְּבַעֲרִתֵּהּ וּדְלָא בַעֲרִתֵּהּ, לִבְטִיל וְלֶהֱוֵי כְּעַפְרָא דְאַרְעָא" (תרגום: כל חמץ ושאור שיש ברשותי, שראיתיו ושלא ראיתיו, שביערתיו ושלא בערתיו, ייבטל ויהיה [הפקר] כעפר הארץ).

מכירת חמץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מכירת חמץ

יש הנוהגים למכור את החמץ לגוי, דרך הרבנים המקומיים או דרך הרבנות הראשית. אנשים פרטיים מוכרים לרוב רק דברים שיש בהם תערובת חמץ, והמפעלים הגדולים מוכרים גם כמויות גדולות של חמץ שנמצאות במחסניהם. בעבר, המכירה הייתה רק במקרים יוצאי דופן, ותמורת כסף מלא. עם השנים וההתפתחות התעשייתית שהקשתה על היפטרות מן החמץ, נוספו הקלות בנושא זה, וכיום המכירה נעשית באופן פיקטיבי לחלוטין; ועל כן ישנם רבנים המתנגדים למכירת חמץ כיום.

חמץ שעבר עליו הפסח[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי ההלכה חל איסור לאכול חמץ שהיה ברשותו של יהודי בפסח, ואף ליהנות ממנו ממונית (כגון למוכרו). איסור זה בא בתור קנס שגזרו חכמים על מי שעבר על איסור החזקת החמץ בפסח. בימינו, רבים מן המתנגדים להיתר מכירת החמץ מקפידים שלא לקנות חמץ שנמכר לגוי בפסח, שכן לשיטתם מכירה זו היא פיקטיבית, והחמץ נחשב ככזה שעבר עליו הפסח. הרשתות הגדולות מוציאות לאחר הפסח למרכזי הקנייה של הציבור החרדי מוצרים שעליהם מצוין ש"נטחנו לאחר הפסח". עם זאת, כעבור זמן מה משווקים גם המוצרים שמלפני פסח, ועל כן המקפידים על כך בודקים גם כמה חודשים לאחר הפסח, באיזה תאריך יוצר המוצר.

חמץ במדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלט בכניסה לבית החולים בילינסון, פסח תשע"א

מטבחים ציבוריים במדינת ישראל אמונים על שמירת הכשרות וממילא אינם מחזיקים חמץ בפסח. שירות בתי הסוהר נמנע מלספק לאסירים מאכלי חמץ בכל הפסח. לאסירים ביטחוניים ערבים באגפים נפרדים מסופק חמץ לפני חג הפסח, והוא מוחזק ברשות האסירים בכל מהלך החג. על פי חוות דעת של הרב הראשי לישראל, שום סוהר יהודי לא יזדקק לגעת ו/או לטפל בחמץ בכול צורה שהיא, ואם נגמר החמץ שניתן לאסירים לפני החג, יספקו להם בהמשך החג מצות. אין הסדר דומה עבור אסירים לא יהודים באגפים מעורבים של יהודים ולא יהודים, הגם שאין מונעים מאסירים הלא יהודים להחזיק בארונית הפרטית שלהם חמץ במהלך הפסח. עתירה של אסיר הכלוא בתא בו שוהים אך ורק לא יהודים בדרישה לקבלת לחם נדחתה ברוב על ידי בית המשפט העליון[17].

באוגוסט 1986 אושר בכנסת חוק חג המצות (איסורי חמץ), התשמ"ו-1986, הידוע בשם "חוק החמץ". חוק זה קובע שבמהלך חג הפסח "לא יציג בעל עסק בפומבי מוצר חמץ למכירה או לצריכה". איסור זה אינו חל ביישוב שבו רוב התושבים אינם יהודים, וכן אינו חל ברובע עירוני שבו מרבית התושבים אינם יהודים. חוק זה, המכניס לספר החוקים של מדינת ישראל את ההלכה היהודית, שנוי במחלוקת. יש הרואים בצעד זה, כבכל חקיקה שמקורה בהלכה, משום כפייה דתית.

בשנת 2008 קבע בית משפט מקומי בירושלים כי חנות אינה "מקום פומבי" הקבוע בחוק, והאיסור שבחוק נאמר רק על הצגת חמץ ברשות הרבים. בחוגים הדתיים ניתפס פסק הדין כעיקור החוק מעיקרו.[18]

חמץ במקדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספר ויקרא, פרק ב, קובעת התורה: "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'", ומכאן שאסור להקריב חמץ על המזבח. שני קורבנות כוללים לחמים של חמץ, אך אין מקריבים את החמץ שבקורבנות אלה, אלא הוא נאכל על ידי הכהנים (בשתי הלחם) או על ידי הבעלים של הקורבן (בקורבן תודה): א. ביחד עם קורבן תודה, המובא כתודה לה' על נס הצלה, מביאים ארבעים לחמים, ועשרה מתוכם הם חמץ. ב. שתי הלחם המובאים בחג השבועות הם חמץ.

היות שקורבן תודה כולל לחמי חמץ, אין מקריבים קרבן תודה במשך שבעת ימי חג המצות, שכן לא ניתן יהיה לאכול את לחמי החמץ הבאים עימו. מסיבה דומה אין מביאים קורבן תודה גם בערב חג הפסח, שכן לא ניתן יהיה לאכול את החמץ בכל הזמן המוקצה לאכילה זו מן התורה (יום ההקרבה והלילה שלאחריו) אלא רק עד תחילת זמן איסור אכילת חמץ, וזה עלול לגרום לכך שלא יספיקו לאכול את כל הלחמים, ויהיה צורך לשרוף אותם. הלכות אלו עומדות ביסוד מנהג האשכנזים שלא לומר "מזמור לתודה" (תהילים פרק ק') בפסוקי דזמרא, בשבעת ימי חג הפסח ובערב הפסח.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ קובי נחשוני, סקר: 74% לא יאכלו חמץ בפסח, באתר ynet‏, 27 במרץ 2007
  2. ^ 69%: לא נאכל חמץ בפסח, באתר ynet
  3. ^ מצוות עשה קנ"ו במניין המצוות על פי הרמב"ם, מצוות עשה ט' במניין המצוות על פי ספר החינוך
  4. ^ מצוות לא תעשה ר' במניין המצוות על פי הרמב"ם, מצוות לא תעשה תפ"ה במניין המצוות על פי ספר החינוך
  5. ^ מצוות לא תעשה קצ"ח במניין המצוות על פי הרמב"ם, מצוות לא תעשה י"ט במניין המצוות על פי ספר החינוך
  6. ^ מצוות לא תעשה קצ"ט במניין המצוות על פי הרמב"ם, מצוות לא תעשה י"ב במניין המצוות על פי ספר החינוך
  7. ^ מצוות לא תעשה ר"א במניין המצוות על פי הרמב"ם, מצוות לא תעשה כ' במניין המצוות על פי ספר החינוך
  8. ^ מצוות לא תעשה ר"ב במניין המצוות על פי הרמב"ם, מצוות לא תעשה י"א במניין המצוות על פי ספר החינוך
  9. ^ שיעור זמן חימוץ הוא כדי הילוך מיל (תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף מו,א), ופסק השולחן ערוך (סימן תנט,ב) ששיעור זה הוא רבע שעה וחלק העשרים מן השעה - 18 דקות, סך-הכל.
  10. ^ יחיאל מיכל אפשטיין, ‏ערוך השולחן, סימן תס"ז, סעיף ל"ג
  11. ^ דיאנה בחור-ניר ואילן מרסיאנו, פריצקי: חמץ בכנרת? ממשיכים לשאוב מים, באתר ynet‏, 14 במרץ 2004
  12. ^ מי כנרת- חמץ?, אתר מורשת, י"א בניסן התשס"ב
  13. ^ 13.0 13.1 13.2 13.3 13.4 פניני הלכה, הרב אליעזר מלמד
  14. ^ משחת שיניים בפסח, באתר כיפה
  15. ^ סבון ושמפו כשרים לפסח
  16. ^ הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שו"ת אורח משפט, סימן קי"א.
  17. ^ רע"ב 4201/09
  18. ^ נטע סלע ואמנון מירנדה, החרדים ינסו לתקן את חוק החמץ עוד לפני פסח, באתר ynet‏, 7 באפריל 2008


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.