חיטה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Information-silk.svgחיטה
Triticum polonicum L 2.JPG
מיון מדעי
ממלכה: צומח
מערכה: בעלי פרחים
מחלקה: חד פסיגיים
סדרה: דגנאים
משפחה: דגניים
סוג: חיטה
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Triticum
שדה חיטה בבית לחם הגלילית

חיטה (שם מדעי: Triticum) היא סוג במשפחת הדגניים, הכולל מינים תרבותיים חשובים ביותר כמקור מזון לאדם. חיטה הוא הגידול השני הנפוץ ביותר בעולם אחרי תירס ולפני אורז ‏‏‏[1].

מינים תרבותיים של חיטה הם מרכיב המזון העיקרי בתרבויות רבות, במיוחד באזור הים התיכון, ועל כן היא נמנית בין חמשת מיני דגן; החיטה היא גם אחד משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל.

מוצא החיטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במזרח התיכון שימש צמח החיטה כמזון בסיסי כבר מראשית ימי החקלאות בתקופה הנאוליתית, היא מוזכרת רבות בתנ"ך וכלולה בשבעת המינים[2].

הסברה המדעית הרווחת היא שהחיטה התרבותית תורבתה על ידי האדם מאב קדמון, המכונה "אם החיטה". אהרון אהרונסון חקר את מוצא החיטה, בארץ ישראל, בראשית המאה וב-1906 זיהה את חיטת הבר כאב הקדמון של החיטה ליד ראש פינה. על פי נתונים ארכאולוגים החיטה בויתה בסביבות 8000 עד 10000 שנה לפני הספירה. חוקרים ישראליים ואמריקניים מצאו גן באם החיטה שאבד במהלך התירבות שלה, שעשוי לשפר את החיטה המודרנית מבחינה תזונתית, ולהעשיר את החיטה בחלבונים, אבץ וברזל.

חקר הגנטיקה בשנים האחרונות זיהה באם החיטה - אשר נמצאה באתרים ארכאולוגים רבים מאז גילויה בידי אהרונסון, צמח מוכלא משני עשבי בר דיפלואידים ודו ביתיים, אשר זווגו בטבע - שנים רבות לפני תירבות החיטה. חיטת הלחם המצויה כיום, הוכלאה פעם נוספת עם עשב בר נוסף בתחילת תירבות החיטה, והיא בעלת סדרת כרומוזומים הקספלואידית - כלומר בעלת שלושה זוגות כרומוזומים הומולוגיים בעלי תפקידים דומים, שמקורם משלושת הצמחים המקוריים.

לחיטה גרעינים בחלקה העליון בלבד. במצבה התרבותי, גרעינים אלו כבדים, החיטה אינה יכולה לפזר את זרעיה על ידי הרוח, והיא תלויה באדם לצורך הפצה.

החיטה במקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרעיני חיטה

החיטה נזכרת 30 פעמים במקרא, בראש רשימת גידולי היסוד של ארץ ישראל (דברים ח, ח). היא גדלה באזורים שונים בארץ: בעפרה שבנחלת בנימין (שופטים יא לג), בבית שמש (שמ"א ו יג), בירושלים (דה"א כא כ) ובעבר הירדן גדלו מיני חיטים משובחות - בעמון (יחזקאל כז יז; שופטים יא לג) ובגלעד (ש"ב יז כח) וכן בארם נהריים (בראשית ל יד) ובמצרים (שמות ט לב).

זיהויה של החיטה עם הסוג טריטיקום Triticum אינו מוטל בספק. השם חיטה משותף לכל הלשונות השמיות. לגידול זה קיימת מסורת זיהוי רציפה וברורה בשל היותו הצמח החשוב ביותר במזונו של האדם בכל התקופות ההיסטוריות. זהו מין הדגן השכיח ביותר בעולם העתיק, ואין ספק שבתקופת המקרא היה מבוית בכל התרבויות של אזור הסהר הפורה. מוסכם על כל החוקרים שמיני החיטים השכיחים ביותר היו חיטה קשה (T. durum) וחיטה רכה (T. aestivum). למעשה, החיטה הקשה, שלה מספר זנים, הייתה הדגן העיקרי והיא מהווה כ- 90% מכלל הממצא הבוטני הארכיאולוגי (שכולל מאות רבות של אתרים). החיטה המשיכה להוות גידול מרכזי גם בתקופת חז"ל ובימי הביניים‏[3].

שימושים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מגוון אופני ההכנה והמאכלים המבוססים על החיטה הוא רב. אמנם ניתן גם לבשל את גרגרי החיטה כמאכל בפני עצמו‏[4]; אך השימושים העיקריים של החיטה מבוססים על הקמח שלה. טחנות קמח טוחנות את זרעי החיטה ומכינות מהם קמח - שממנו מכינים לחם, עוגות, פשטידות, פסטה ומוצרי בצק אחרים. החיטה משמשת כיום גם כמקור למספוא, לייצור שמן חיטה לצרכים רפואיים, לייצור בירה, ולהפקת אתנול לצורכי מאכל, רפואה ודלק בר-קיימא.

שימושים רפואיים על פי מקורות קדומים ועד ימינו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימי הביניים שימשו מיני חיטה שונים לריפוי מחלות עור, קצרת, פצעים מוגלתיים וכן לשיפור עור הפנים, לניקוי רפואי אינטימי לנשים ולהקלת כאבי חזה וכליות. ברפואה העממית בימינו משמשת החיטה לניקוי ורענון עור הפנים, לטיפול בדלקת פרקים, בשיעול, בסתימות בדרכי השתן וכן לשיכוך כאבים ולשיפור הזיכרון‏[5].

חיטה
ערך תזונתי ל-100 גרם
מים 13 ג'
קלוריות 332 קק"ל
חלבונים 12.5 ג'
פחמימות 72.3 ג'
פחמימות זמינות 70 ג'
שומן 2.5 ג'
כולסטרול 0 מ"ג
ויטמין B1 0.65 מ"ג
ויטמין B2 0.12 מ"ג
ויטמין B3 4.5 מ"ג
ברזל 4.3 מ"ג
סידן 37 מ"ג
אשלגן 385 מ"ג
נתרן 4 מ"ג
סיבים תזונתיים 2.3 ג'

משק החיטה המקומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב החיטה בישראל מגודלת בנגב.

בשנת 2010 נקצרו בארץ 150 אלף טונות חיטה, ויובאו 900 אלף טונות. יתירה מזאת, רוב החיטה המשמשת לאפיית קמח משובח ללחם, וגם קמח מחיטת דורום לפסטה, מקורם בארצות הברית. וזאת משתי סיבות: 1. יבולי החיטה בישראל אינם מספקים לצריכה מקומית לצורכי מאכל לבני אדם, בגלל קוטנה של המדינה והעדר קרקעות זמינות לגידולי חיטה בכמות מספקת 2. חלק מהחיטה המיוצרת נחשבת כבעלת איכות נמוכה. [1]

ייצור חיטה בעולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצרניות החיטה הגדולות בעולם הן סין, הודו וארצות הברית, אך בניגוד לשתי הראשונות בהן כל החיטה משמשת לצריכה מקומית, בארצות הברית מיוצא כמחצית מייבול החיטה לרחבי העולם. בשנת 2010 הייתה תפוקת החיטה העולמית 653,654,525 טונות.

מגבלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חולי צליאק (אנשים הרגישים לגלוטן) אינם יכולים לאכול חיטה ומוצריה.

מושגים-החיטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ טבלה לפי ארצות, יבולים ושנים, אתר FAOSTAT‏
  2. ^ עזריה אלון (2005), שבעת המינים. רעננה: הקיבוץ המאוחד.
  3. ^ זהר עמר, צמחי המקרא, ירושלים תשע"ב, עמ' 96
  4. ^ יעל גרטי, חיטה ואחיותיה - על בישול גרגרי החיטה, ynet‏ אוכל, 7.6.2011
  5. ^ אפרים לב וזהר עמר, סממני המרפא המסורתיים בארץ ישראל, ירושלים, תשס"ב, עמ' 106.


שבעת המינים