המצור על קאנפור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
המצור על קאנפור
מלחמה: המרד ההודי הגדול
Up to 1,000 British troops, their families and loyal sepoys were holed up in Gen Wheeler's entrenchment in Kanpur for three weeks in June 1857 where they were constantly bombarded by a local prince, Nana Sahib's army..jpg
המעוז הבריטי עם תחילת המצור (צולם לאחריו).
תאריך התחלה: 5 ביוני 1857
תאריך סיום: 25 ביוני 1857
משך הסכסוך: 3 שבועות
קרב לפני: המצור על דלהי
קרב אחרי: שחרור לקנאו
מקום: תת-היבשת ההודית
תוצאה: הוצאה להורג של השבויים הבריטים והתקפת נגד בריטית שהסתיימה בשחרור העיר.
הצדדים הלוחמים
מפקדים

Flag of the Maratha Empire.svg ננה סאהיב

Flag of the Maratha Empire.svg טאטיה טוֹפא

Flag of the United Kingdom.svg מייג'ור-גנרל יו ויילר

כוחות

כ-4,000 מורדים

כ-800 (בהם 300 חיילים)

אבידות

לא ידוע.

כולם מלבד 7 ניצולים

המצור על קאנפוראנגלית: Siege Of Cawnpore) היה מצור שהתרחש ביוני 1857 של כוחות מורדים בפיקודו של ננה סאהיב, כנגד חיל המצב והאזרחים הבריטים שבעיר קאנפור, הודו, כחלק מהמרד ההודי הגדול. המצור הסתיים עם כניעתם של הבריטים לאחר שהובטח להם שיוכלו להימלט על מחוץ לעיר, אך כשהגיעו לגדות הנהר המורדים טבחו בהם. הבריטים ששרדו את הטבח (בעיקר נשים וילדים) הוחזקו במבנה בעיר ומספר ימים לאחר מכן נטבחו גם הם.

בשלב השני של הקרב, הגיע כוח בריטי והביס בשדה הקרב מחוץ לעיר את כוח המורדים, בכך שוחררה לבסוף העיר.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המרד ההודי הגדול

מהלך הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

קאנפור הייתה עיר בגודל כ-60,000 תושבים באווד, האזור שהוכה באופן הקשה ביותר מהמרד. העיר ישבה על 'הדרך הראשית הגדולה' ובמורד נהר הגנגס כ-418 ק"מ דרום-מזרחית לדלהי וכ-74 ק"מ דרום-מערבית ללקנאו שהייתה מהמוקדים החשובים ביותר במרד. בקאנפור, שהייתה מקום מושבו של המפקד הצבאי של המחוז, הוצבו כ-3,000 חיילים ילידם בשירות בריטי וכ-300 חיילים אירופאים.‏[1]

היחידות בעיר היו תחת פיקודו של מייג'ור-גנרל יו ויילר (Sir Hugh Wheeler) אשר הכיר את הודו ותרבותה היטב, הוא שירת בתת-היבשת במשך כמעט 50 שנה, דיבר את שפת חייליו ואף היה נשוי לאישה הודית. ב-4 ביוני יחידות הילידים בעיר התמרדו כנגד הכוחות הבריטים בעיר. על ויילר הוטלה המשימה להגן על 300 חיילים וקצינים בריטים וכ-500 אזרחים אירופאים, לאחר התלבטות ונגד דעתם של רוב הקצינים, הוחלט להתבצר במספר מבנים מחוץ לעיר עצמה. המבנים הוקפו בסוללת עפר נמוכה ולא גמורה אשר העניקה מעט הגנה, בנוסף, לכוחות המגנים לא הייתה אספקה לזמן רב ורק שישה תותחי שדה קטנים.

מן הצד השני, בחרו הכוחות המורדים את ננה סאהיב בתור מפקדם בקאנפור וסביבתה. סאהיב, ששמו האמיתי היה דונדו פנט (Dondu Pant), היה המהראג'ה של ביטור (Bithur) ויורש העצר של הממלכה המרתית, משפחתו כמו אצילי הממלכה המפורקת איבדה את מירב אדמותיה 39 שנים לפני כן כאשר הממלכה התפרקה בידי הבריטים. ויילר והמגנים הבריטים החזיקו מעמד בין ה-6 עד ה-27 ביוני עד אשר ויילר הבין שהתנגדות נוספת היא חסרת כל סיכוי והוא נכנע לכוחותיו של ננה סאהיב. לכוחות הבריטים הובטח מעבר בטוח לעבר נהר הגנגס, שם יוכלו לשוט לבטחה ובכך להיכנע. כאשר הגיעו הבריטים לגדת הנהר נפתחה עליהם אש מכל עבר על ידי המתמרדים. אף גבר לא שרד את הטבח (מי ששרד את הירי נרצח), אך קבוצה של 206 ילדים ונשים שרדו ונלקחו משם כאסירים ל-'בית הפילגש' (Bibigarh) והוחזקו בחדר בגודל של כחמישה מטרים רבועים.‏[2]

באלאהבאד, עיר הנמצאת על גבולה של ממלכת אווד ההיסטורית, כ-206 ק"מ מקאנפור, מפקד הכוח בעיר בריגדיר-גנרל הנרי הוולוק בן ה-62, ארגן כוח של 2,000 חיילים ושישה תותחים כדי לנוע לכיוון העיר לקנאו. משום שקאנפור הייתה על הדרך ללקנאו וידיעות על המרחש בעיר החלו להגיע אל הבריטים, היה טבעי להגיע קודם לשם ולהציל את מה שנשאר מהנשים והילדים השבויים. הכוח יצא ב-7 ביולי, בחום קשה ובהליכה מאומצת, תוך לחימה נקודתית נגד כוחות מורדים לאורך הדרך. לבסוף הגיע הוולוק וכוחו לפאתי העיר ב-16 ביולי שם נפגש עם כוח מורדים של ככל הנראה כ-10,000 בפיקודו של ננה סאהיב, לאחר קרב קצר ומבולגן מצד המורדים, הם נשברו וברחו למרות עדיפותם המספרית. לאחר הקרב, הכוח נשאר לישון מחוץ לעיר ותכנן להיכנס להציל את האסירים למחרת. אלא שכבר לא היה את מי להציל שכן סאהיב הורה ערב לפני כן להוציא להורג את הנשים והילדים האסירים, כך בלילה שבין ה-15 ל-16 ביולי נכנסו מספר מתושבי העיר והרגו את האסירים עם סכינים וחרבות, מלאכה שלקח עד הבוקר להשלים ולאחריה הושלכו הגופות לבאר בקרבת מקום.

סיפורי שני מקרי הטבח שהתרחשו בקאנפור הדהדו ברחבי הודו ורחבי בריטניה, החלו לעלות קולות של נקמה כנגד האכזריות של המורדים ההודים. המשך הלחימה כנגד המורדים התאפיינה מעתה במשפטי שדה מזורזים ותלייה של כל מי שנחשד כמורד או משתף פעולה עם המרד, בכך נעלמו ברוב המקומות כמעט לחלוטין הפרוטוקולים המשפטיים, זאת כנקמה על הברוטאליות של המורדים. בכל מקום בו עבר כוח בריטי נותרו מאחור גופותיהם התלויות על עצים של מורדים הודים. מפחד למעשים דומים, יצא הוולוק לכיוון לקנאו להמשך פעולות השחרור כאשר הוא משאיר כוח מצומצם להגן על העיר קאנפור.‏[3]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Abraham, Rony, The Great Mutiny India, 1857, Haifa University, 2005.
  • Barthorp, Michael, The British troops in the Indian Mutiny 1857-59, London, UK, Osprey Publishing, 1994.
  • Fremont-Barnes, Gregory, Essential Histories: The Indian Mutiny 1857-58, London, UK, Osprey Publishing, 2007.
  • Raugh, Harold E. Jr., Victorians at war, 1815-1914: Encyclopedia of British military history, California, US, ABC-CLIO, 2004.
  • Wilkinson-Latham, Christopher, The Indian Mutiny, London, UK, Osprey Publishing, 1977.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Fremont-Barnes, 2007, עמ' 48; Raugh, 2004, עמ' 88; Wilkinson-Latham, 1977, עמ' 62.
  2. ^ Fremont-Barnes, 2007, עמ' 48-49.
  3. ^ Fremont-Barnes, 2007, עמ' 49-54.