המרד ההודי הגדול

		הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
		אם הדף לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים.	שיחה

המרד ההודי הגדול (The Great Indian Mutiny) מוכר בין היתר גם בתור המרד ההודי של 1857 (The Indian Mutiny of 1857) היה מרד שפרץ בשנת 1857 בקרב חיילים ששירתו בארמיית בנגל של חברת הודו המזרחית הבריטית. הניצוץ שהצית את המרד הייתה שמועה שקרית שטענה כי תרמילי הנייר של רובי האנפילד סימן 1853 החדשים, אותם היה צורך לנשוך לשם פתיחתם והטענת הרובה, נמשחו בשומן. למוסלמים נאמר שזהו שומן חזיר, ואילו להינדואים נאמר שהיה זה שומן פרה. מכיוון שזה נתפס כעלבון חמור ופגיעה קשה במסורת ובדתות, התמרדו החיילים ששירתו בעיקר ביחידות ההומגניות (יחידות בהן החיילים הרגילים היו הודים ואילו הקצינים היו בריטים) של ארמיית בנגל בסביבות דלהי. הם הרגו את הקצינים האנגליים שלהם והשתלטו על מספר ערים ואזורים. הם הצליחו לכבוש את דלהי, איתרו את הקיסר האחרון של האימפריה המוגולית, באהדור שאה השני (Bahadur Shah) שהיה בן 82 בזמן המרד, והמליכו אותו עליהם.

במשך כשנתיים נמשכו האירועים והמאורעות. שליטה על אזורים נרחבים בתת היבשת ההודית הייתה ביידי המורדים, או לפחות נתונה להשפעתם. אך חשוב לציין שהמרד לא כלל את כל חלקי הודו הבריטית. 20 מדינות הודיות סייעו לבריטים לדכא את המרד וכמות המדינות המורדות הייתה קטנה מאוד, אך חלקים נרחבים בצבאות של מדינות שנשארו נאמנות לברטים התמרדו, ולכן על אף שהמדינה לכאורה נשארה נאמנה, היא לא יכלה להעניק לבריטים שום סיוע ממשי. אך הודות לחוסר הארגון של המורדים, לעובדה שהמרד לא סחף את כל שכבות האוכלוסייה ההודית ואף לא את כל יחידות הצבא (רבות מהיחידות נשארו נאמנות לבריטים, וצבאות רבים מאזורים אחרים בהודו כדוגמת ארמיות מדרס ובומביי אף נלחמו כנגד המורדים בני עמם) ובעיקר משום שלא הייתה הנהגה מרכזית למרד אלה התארגנויות מפוזרות, הצליחו הבריטים לדכא את המרד בשיטתיות ובמקצועיות. הם בודדו את המוקדים העיקריים של המרד, ונלחמו בכל אחד מהם בנפרד עד לכיבושו וחיסולו.

המרד ההודי הגדול הביא לקץ פעולתה של חברת הודו המזרחית הבריטית. בחוק שעבר בפרלמנט הבריטי בשנת 1858, נקבע שהחברה סיימה את תפקידה, וסמכויותיה ונכסיה הועברו לשליטת הכתר הבריטי. כחלק ממעבר השלטון, הוקם משרד הודו על מנת לשלוט בהודו, ומנהלה, המשנה למלך, הפך גם לשליט הודו שהתמנה כל פעם לארבע שנים. התחילה סדרת רפורמות בשלטון בהודו, ובין היתר נעשה ניסיון לשלב הודים בני הקאסטות הגבוהות בשלטון וכן פותח מנגנון השירות הציבורי שינהל את הודו עד לקבלת העצמאות המלאה שלה מידי בריטניה ב-1947.

רקע

חיילים הודים בשירות השלטון הבריטי, מיחידת 'מדראס סאפרס', לאקנאו, 1857.

ערך מורחב – חברת הודו המזרחית הבריטית

הקשר בין הודו לאימפריה הבריטית התחיל עוד בשנת 1600, כאשר נוסדה באישור הכתר הבריטי חברת הודו המזרחית. חברת מסחר זאת הייתה אמורה לספק מענה לתחרות שהתחילה להתעורר במהלך המאה ה-15 עם הופעת פורטוגל, הולנד ויותר מאוחר גם צרפת בזירת המסחר עם תת-היבשת ההודית. במהלך 157 השנים בין 1600 ל-1757, הנוחכות הבריטית בהודו הייתה בעלת אופי מסחרי עם נוכחות מינימלית במספר מקומות לאורך חופי הודו, כאשר המסחר התנהל בעיקר עם האימפריה המוגולית והתחרות היחידה הייתה עם הכוחות האירופאים ולרוב על רקע מסחרי.
בשנת 1757 החלה חברת הודו לשלוט בחלקים של תת-היבשת ההודית באופן ישיר. נקודת המפנה הייתה הניצחון הבריטי בקרב פלסי, בו הובס צבא השליט המקומי של בנגל מטעם האימפריה המוגולית. ניצחון זה הביא את הבריטים באופן הולך וגובר להיות הכוח השולט בבנגל, מאחר ולפחות תחילה היו שליטי המחוז שליטים מוגולים, אך אם הזמן כוחם פחת יחד עם דעיכת האימפריה המוגולית וכוחם של הבריטים גדל. במהלך סוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19, חברת הודו הרחיבה באופן משמעותי את אחיזתה בהודו בדרכים שונות, בעיקר דרך מערכות צבאיות.

צבא הודו

ערך מורחב – צבא הודו הבריטית

'צבא הודו' היה צבא שגוייס ברובו לשירות חברת הודו המזרחית, חלק נרחב ממנו גוייס מהאכולוסייה המקומית. מעבר ליחידות החברה, שירתו בהודו גם יחידות בריטיות שהוצבו לפרק זמן מסויים בהודו כחלק מרוטאציית שירות. בכל מקרה, הרוב הגדול מהכוח הלוחם שעמד לראשות השלטון הבריטי בהודו גוייס מקרב ההודים הילידים, כך שהשלטון הבריטי נתמך באופן ברור על שיתוף הפעולה ונאמנותם.
הצבא התחלק לשלוש ארמיות באותו אופן שהמדינה התחלקה לשלושה מחוזות שלטון; ארמיית בנגל (שמפקדתו בדלהי), ארמיית בומביי (שמפקדתו בבומביי) וארמיית מדראס (מפקדתו במדראס). הארמייה הגדולה יותר הייתה ארמיית בנגל ומפקדה היה גם מפקד הכוחות העליון של צבא הודו‏.

הסיבות שהובילו למרד

רובה מסוג אנפילד דגם 1853. הכנסת נשק זה לשירות חיילי צבא הודו המקומיים, עם תרמיליו המשומנים, היו מהסיבות העיקריות להצתת המרד.

• במישור הפוליטי, הלורד דלהויז (המושל הכללי של הודו בין 1848-1856) הנהיג מדיניות שהונהגה עוד בימי האימפריה המוגולית; 'מדיניות הפקיעה' (Doctrine of Lapse). לפי מדיניות זאת, ממלכה עצמאית או ממלכת חסות אשר לא נמצא לה יורש עצר המתאים למלוך, תסופח להיות תחת השלטון הישיר של חברת הודו המזרחית. בהתאם למדיניות זאת סופחו מספר ממלכות ובשנת 1856 סופחה ממלכת אווד (Awadh). מדיניות זאת והנהגתה בפועל יצרו חוסר שקט בקרב מנהיגי הממלכות העצמאיות והורידה את תחושת החופש הפוליטי של הודים רבים‏.
• במישור הדתי, היו חיכוכים רבים שנבעו מהתנגשות העולם המערבי עם העולם הדתי ומבנה החברה ההודית. בקרב מספר חוגים דתיים ובפרט בחוגים הינדיים, הייתה הרגשה שמא השלטון הבריטי מפרק את המרקם הדתי המיוחד שקיים בהודו והקידמה הטכנולוגית (כמו הרכבת והטלגרף) נתפסו לעיתים כקסם ועבודת השטן. יתרה מכך, בשלב מסוים בתקופת המושל הכללי שמשל לאחר הלורד דלהויז, הלורד קנינג (מושל הודו 1856-1862), הייתה אפילו הרגשה בקרב חוגים מסויימים בהודו כאילו נשלח לתפקיד בכדי להמיר את דתם של ההודים לנצרות‏.
• המישור הצבאי לבסוף היה ככל הנראה המשפיע ביותר על הצתת המרד. ראשית, בעיקר כתוצאה ממלחמת קרים, הייתה בעיה גדולה ביחס בין חיילים מערביים לחיילים מקומיים בהרכב צבא הודו. בשנת 1857 מנו החיילים ההודים בשירות חברת הודו כ-311,000 (165,00 רק בארמיית בנגל) עם כ-40,000 חיילים מערביים, יחס של כ-1:8‏. מעבר ליחס הבעייתי, גם הצבת היחידות האירופאיות בהודו הייתה לא שיוונית כך שהיו אזורים נרחבים ללא כוח צבאי בריטי המוצב שם. בעיה נוספת הגיעה בשנת 1856 כאשר אושר חוק גיוס לשירות הכללי (General Service Enlistment Act) אשר קבע כי כל חייל המשרת בכוחות הבריטים מחויב להישלח ולהילחם בכל מקום אשר יהיה בכך צורך. הבעייתיות עם חוק זה נבעה מכך שחיילים ממעמדות גבוהים (קאסטות) בצבא בנגל (ביניהם הברהמנים והראג'פוטים), היו מאבדים את מעמדם החברתי אם היו יוצאים מגבולות הודו. עד שנחקק חוק זה, צבא בנגל היה הצבא היחיד מבין השלושה אשר כיבד את הקאסטות ואת רצון המעמדות השונות. כלומר מי שרצה להתגייס לשירות הצבא הבריטי, היה מחויב לוותר על מעמדו החברתי‏.
• הנושא שהצית בסופו של דבר באופן ישיר את המרד עצמו, גם אם אינו האחראי הבלעדי להתעוררות המרד הינו פרשיית התרמילים המשומנים. לקראת סוף שנת 1856, הופיעו בהודו רובים מסוג חדש שהיוו חידוש טכנולוגי נרחב, היו אלו הרובים המחורצים אנפילד דגם 1853 ( Pattern 1853 Enfield) שהחליפו את הרובים הלא מחורצים אשר שירתו בצבא הבריטי מספר עשורים, כולל במלחמות הנפוליאוניות; מאסקט הבראון בס (Brown Bess Musket) בדגם ההודי שלו. שני הרובים נטענו מהלוע, כלומר הקליע ואבקת השריפה הוכנסו מלוע הנשק, ההבדל היה שבמאסקט היה נטען כדור עופרת, אליו הייתה מוספת כמות אבקת שריפה ואלה היו נדחפים במורד הקנה. באנפילד נעשה שימוש מהפכני בתרמילים שכללו את הקליע ומטען אבקת שריפה, שניהם בתוך תרמיל ניר אשר שומן באופן נכבד בכדי למנוע רטיבות ולהקל על טעינת הרובה. בכדי לטעון את הרובה החדש, על החייל היה לקרוע את תחתית התרמיל בעזרת שיניו ולשפוך את אבק השריפה במורד הקנה, את התרמיל והקליע שבתוכו היה עליו לדחוף המורד הקנה אחרי אבקת השריפה‏.

נושא שימון הקליעים הפך לאחת מהסיבות שהציתו את המרד משום השמועות שהסתובבו סביב שימון התרמילים, שכן הטענה הייתה שהתרמילים שומנו בעזרת שומן חזיר ופרה. היה בסיס מסוים לשמועה זו משום שהשימון כמו הכנת התרמילים נעשה על ידי חברה חיצונית וללא שליטה ישירה של השלטונות הבריטיים.

מהלך המרד ההודי

מצב המדינות השונות בהודו במהלך המרד

ארמון סיקנדר באג שבלאקנאו, לאחר המרד ההודי. צולם על ידי פליצ'ה באטו

אומנם הסיבות למרד היו שונות ומגוונות, היה אירוע יחיד שהצית לבסוף את המרד עצמו. אירוע זה הינו שיחה שהתקיימה במצבור התחמושת בדום-דום (צפונית לקולקטה) בין שני חיילים הודים בשירות הצבא הבריטי, האחד ממעמד נמוך (לאסקר) והשני ממעמד גבוהה (ברהמין). הלאסקר ביקש לשתות מכד הנחושת של הברהמין, אך זה סירב מחשש שבן המעמד הנמוך יזהם אותו. כתגובה לעלבון ענה הלאסקר שבקרוב יאבד הברהמין את מעמדו בכל מקרה שכן השלטון הבריטי מייצר תרמילים המשוחים שומן פרה וחזיר. השמועה החלה ככל הנראה כך, בדום-דום ונפוצה ברחבי ארמיית בנגל כמו אש בשדה קוצים‏.

סימנים ממשיים להתחלתו של המרד החלו בינואר 1857 כאשר רגימנט 'הילידים בנגל ה-34', אשר ישב בבראקפור (קרוב לדום-דום), החל להראות סימני התמרמרות וחוסר שביעות רצון כלפי הבריטים. חודש לאחר מכן הוא אף השפיע על סלידה דומה בקרב רגימנט נוסף 'הילידים בנגל ה-19', אשר סירב לאימוני ירי ב-26 בפברואר, למרות שהתרמילים שחולקו לו לא שומנו כלל. כתגובה הרגימנט ה-19 פורק מנשקו על ידי רגימנט בריטי ('הרגלים ה-84'). ב-29 במרץ, טוראי ברגימנט ה-34 בשם מנגל פאנדי (Mungal Pandy) הצהיר שירה בקצין הבריטי הראשון שיראה במהלך כינוס של הרגימנט. כתגובה לכך הגיע למקום קצין בריטי מהרגימנט בנסיון להשתלט על האירועים, פאנדי ירה לעבר הלוטננט והפיל אותו מסוסו, הוא ניצל הודות להתערבותו של המשרת ההודי שלו. הרגימנט המתמרד תקף והעלה באש מחנה בריטי בעיר כשהוא יוצא אם שלל של מספר תותחים, משם המשיך בצעידה לקראת קולקטה. בסוף מרץ, נעצר הרגימנט המתמרד ופאנדי ומספר מנהיגי המרד ברגימנט נתלו על ידי השלטונות הבריטים‏. לאחר הדרמה בבראקפור במרץ, חודש לאחר מכן אירוע התמרדות נוסף התרחש באווד (ששנה לפני כן סופחה לשלטון הבריטי בהודו). לאחר ששמע על פירוק הרגימנט ה-19, התמרד 'רגימנט הילידים ה-7' ובתגובה, פורק אף הוא על ידי הנציב הבריטי באווד הנרי לורנס (Henry Lawrance) על ידי הקפת המתמרדים בתותחים מוכנים לירי‏.

מיראט

'מסגד המורדים', מיראט, 1858.

מיראט (Meerut) הייתה עיר בעלת חשיבות צבאית רבה, כ-64 ק"מ צפון-מזרחית לעיר דלהי. היא ישבה על 'הדרך הראשית הגדולה' (Grand Trunk Road) והכילה כוח צבאי נרחב שהתחלק כמעט שווה בין יחידות בריטיות ליחידות ילידים הודיות‏‏.

לאחר שנרגעו הרוחות בבראקפור ואווד, הוצת המרד באופן אגרסיבי ודרמטי בעיר מיראט. ב-24 באפריל 1857, 85 פרשים מ-'רגימנט הפרשים הקל ה-3' סירבו להשתתף באימוני ירי, הם נעצרו ונשפטו לעשר שנות מאסר. ב-9 במאי, משפטם הוקרא במסדר מול כל חיילי חיל המצב בעיר, כאשר הבריטים נשאו נשקים ואילו ההודים, כאקט של חוסר אמון מצד הבריטים, לא נשאו נשקים. למרות שחלק מהפרשים שירתו נאמנה את הבריטים במספר מערכות, עונשם לא הומתק ואף נאלצו הנידונים לעבור את הבושה של קריעת דרגותיהם ומדיהם אל מול כל הסובבים.

ביום למחרת, יום ראשון ה-10 במאי, בעוד שהחיילים והקצינים הבריטים ישבו בכנסיות בתפילת יום הראשון, התכנסו חיילים הודים מהרגימנטים ה-11 וה-20 כשהם מלוהטים על ידי ההמון בשוק. ההתכנסות הלכה והפכה לאלימה ומרדנית, מה שגרם לקצינים הבריטים לצאת לקראת המתמרדים בבהלה. הקצין הראשון שהגיע היה מפקד הרגימנט ה-20, הקולונל פינס, כאשר הגיע להתכנסות נורה בגבו והופל מסוסו, לאחר מכן הוכה על ידי ההמון כשהוא שכוב על הארץ, מה שפתח צוהר להתלהטות נוספת בקרב המתמרדים. בשלב זה, חיילים מהרגימנט ה-3 התקדמו לקראת הכלא בכדי לשחרר את חבריהם שנכלאו יום לפני כן, לאחר שאלו שוחררו יחד עם כל שאר האסירים במקום, החיילים ההודים במיראט התפרעו ברחבי העיר, כשהם בוזזים והורגים את האירופאים בעיר.

בזמן ההתפרעויות בעיר, חיל המצב הבריטי כלל את רגימנט הקלעים ה-60 ורגימנט משמר הדרגונים ה-6 בנוסף ליחידת ארטילריה (סך הכל כ-2,000 חיילים). הכוח הבריטי היה מוצב מחוץ לעיר ועד שהצליח להתארגן והגיע למוקדי ההתמרדות בעיר, היה זה מאוחר מידי, שכן אלו המשיכו לדלהי כשהם משאירים את השכונות האירופאיות במיראט איי חורבות. גנרל הוויט (Hewitt), מפקד הכוח הבריטי בעיר, עשה טעות מרה כאשר לא רדף אחרי המתמרדים בדרכם לדלהי ורק הסתפק בשליחת כוח סיור קטן‏.

בזמן הצתת המרד במיראט, ברחבי צפון הודו הוצתו מרדיות דומות בעיירות וערים שונות. בחלק מהמקרים הצליחו הבריטים לרסן את הכוחות המורדים בשלבים המוקדים תרם יצאו משליטה, כך היה לדוגמה באגרה, פשוור ולאהור. במוקדים אחרים הגורל היה דומה לזה של מיראט כאשר המרידה יצאה מידי שליטה והומרדים הרגו, בזזו ושרפו בשכונות האירופאיות. בכל מוקדי ההתפרעות היה מוקדם להבין את גודל האירועים וההשפעה על חלקים נרחבים מצפון הודו, לכן בימים הראשונים לא נעשה נסיון מרוכז להתחיל ולדכא את המרד, אלא עסקו הבריטים בכיבוי האש בסביבתם המיידית. במספר מקרים הצליחו כוחות בריטים מצומצמים להתגונן אל מול כוחות רבים של מורדים, ראויה לציון הדוגמה של אולם ביליארד בעיר ארה (Arrah) ששימש מבצר מאולתר ל-16 בריטים, משרתיהם ו-45 חיילים סיקים נאמנים, אשר החזיקו מעמד מול עשרות התקפות עד שחולצו לבסוף רק ב-3 באוגוסט‏.

דלהי

הבנק של דלהי, לאחר שניזוק בקרבות.

ערך מורחב – המצור על דלהי (1857)

בבוקר ה-11 במאי הגיעו שלושת הרגימנטים המורדים; ה-11, ה-20 ורגימנט הפרשים ה-3, ממיראט לדלהי. בדלהי הצטרפו השלושה לשלושה רגימנטים מורדים בדלהי עצמה; ה-38, ה-54 וה-74, יחד השטלתו ששת הרגימנטים על העיר דלהי שלא הכילה יחידות בריטיות להגן עליה. אחד האירועים המוכרים של אותו היום היה כאשר לוטננט ג'ורג' ווילובי (George Willoughby) ושמונה חיילים בריטים ניסו להגן על מצבור התחמושת הענק של העיר דלהי, כאשר לא עמדו יותר בהגנת המצבור, פוצצו אותו על כל התחמושת שבו כדי שלא יפול לידי המורדים. רוב המגינים ומספר רב של מורדים נהרג מהפיצוץ, אך חלק מהתחמושת וכלי הנשק נותרו שלמים בכל זאת ועברו לידי המורדים.

לאחר מספר ימי בזיזה וכאוס ברחובות דלהי ולמרות היעדר פיקוד וארגון מסודר, הצליחו המורדים לייצב את התנהלותם והחלה מלאכת ההתבצרות לקראת התגובה הבריטית שתגיע במוקדם או במאוחר. ככל שעבר הזמן עד להגעת כוח השיחרור הבריטי, גדל כוחם של המתמרדים עם הצטרפות קבוצות עריקים ואזרחים מהעיירות מסביב אשר הצטרפו להגנה על העיר. אירוע משמעותי בשלב זה של המרד אשר תרם רבות לאיחוד הכוחות החורדים, היה הכתרתו בידי המורדים של באהדור שאה ה-2, הנצר לשושלת המלוכה המוגולי שהיה בן 82 בעת הכתרתו ל-'מלך המורדים'. עד הכתרתו, חי השאה על פנסיה של חברת הודו המזרחית ולא היה לו כוח פוליטי ממשי והוכתר ככל הנראה כנגד רצונו באמת. בכל זאת, הכתרתו הייתה צעד חשוב לטובת המרד, היא הציבה דמות חוקית המקובלת על ההינדים והמוסלמים ואיחדה כך את כל הגורמים המורדים לפחות בשלבי המרד הראשונים‏.

למרות עמדתם המרשימה שיצרו המורדים בדלהי, הם לא השכילו לארגן התקפה מאורגנת כנגד הכוחות הבריטים המפוזרים ברחבי צפון הודו, בכך עברה היוזמה לצד הבריטי. בשלב מוקדם זוהתה העיר דלהי כלב המרד משום סימלה בתור הבירה ההיסטורית של האימפריה המוגולית. לכן, האסטרטגיה הבריטית בשלב זה התרכזה ראשית בשחרור העיר מידי המורדים ורק לאחר מכן התמודדות עם מוקדי המרד האחרים.

לקריאה נוספת

• Abraham, Rony, The Great Mutiny India, 1857, Haifa University, 2005.
• Barthorp, Michael, British army on campaign 1816-1902(3): 1856-1881, London, UK, Osprey Publishing, 1988.
• Barthorp, Michael, The British troops in the Indian Mutiny 1857-59, London, UK, Osprey Publishing, 1994.
• Fremont-Barnes, Gregory, Essential Histories: The Indian Mutiny 1857-58, London, UK, Osprey Publishing, 2007.
• Page, Melvin E., Colonialism: An International, social, cultural & political Encyclopedia, California, US, ABC-CLIO, 2003.
• Raugh, Harold E. Jr., Victorians at war, 1815-1914: Encyclopedia of British military history, California, US, ABC-CLIO, 2004.
• Wilkinson-Latham, Christopher, The Indian Mutiny, London, UK, Osprey Publishing, 1977.

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: המרד ההודי הגדול
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: המרד ההודי הגדול

הערות שוליים

ערך זה הוא קצרמר בנושא היסטוריה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.