אפגניסטן

הרפובליקה האסלאמית של אפגניסטן
דגל סמל
מוטו לאומי: אין
המנון לאומי: Sououd-e-Melli
יבשת	אסיה
שפה רשמית	פאשטו, דארי (פרסית)
עיר בירה (והעיר הגדולה ביותר)	קאבול 34°30′N 69°10′E
משטר	רפובליקה איסלאמית
ראש המדינה - נשיא	נשיא חמיד קרזאי
הקמה - עצמאות - תאריך	מהממלכה המאוחדת 19 באוגוסט 1919
שטח‏ - דירוג עולמי - אחוז שטח המים	652,230 קמ"ר  41 בעולם זניח
אוכלוסייה‏‏ (הערכה) - דירוג עולמי של אוכלוסייה - צפיפות - דירוג עולמי של צפיפות	31,108,077 נפש  40 בעולם 47.69 נפש לקמ"ר 157 בעולם
תמ"ג‏‏ (הערכה לשנת 2012) - דירוג עולמי - תמ"ג לנפש - דירוג עולמי לנפש	33,550 מיליון $  108 בעולם 1,078 $ 216 בעולם
מדד הפיתוח האנושי‏‏ (2012) - דירוג עולמי	0.374  175 בעולם
מטבע	אפגני ‏ (AFN)
אזור זמן	UTC +4.5
סיומת אינטרנט	.af
קידומת בינלאומית	93+

הנשיא חמיד קרזאי מברך את הצבא החדש.

הרפובליקה האסלאמית של אפגניסטן (בפשטו: د افغانستان اسلامي جمهوریت; בפרסית: جمهوری اسلامی افغانستان; תעתיק מדויק: אפע'אנסתאן) היא מדינה הממוקמת בחלק הדרום מערבי של מרכז אסיה. היא גובלת באיראן במערב, בפקיסטן בדרום ובמזרח, בטורקמניסטן ובאוזבקיסטן בצפון, בטג'יקיסטן בצפון מזרח וברפובליקה העממית של סין בחלק המזרחי ביותר של המדינה.

היסטוריה

ערך מורחב – היסטוריה של אפגניסטן

במהלך ההיסטוריה ידעה אפגניסטן מלחמות רבות עקב היותה ארץ מעבר בין אירופה והמזרח התיכון לבין המזרח הרחוק. "דרך המשי" המפורסמת עברה דרכה, כך שהמסחר באזור פרח אך היווה סיבה נוספת למלחמות השליטה עליה. בין המאה ה-1 למאה ה-3 שלטה באזור (שבצפונה שכנה ממלכת באקטריה) אימפריית קושאן, אשר שילבה בתרבותה יסודות הינדים, הלניסטיים ובודהיסטיים. במאה ה-3 נוצחו הקושאנים על ידי האימפריה הסאסאנית. במאות ה-9 וה-10 החלה השפעה הולכת וגוברת של האסלאם. בשנת 1219 השתלטו על האזור המונגולים בראשות ג'ינגיס חאן. אפגניסטן המודרנית נוסדה בשנת 1747 בידי אחמד שאה דוראני.

כוחות סובייטיים עוזבים את אפגניסטן, 1988.

במאה ה-19 נאבקו האימפריה הרוסית והאימפריה הבריטית על השליטה באפגניסטן במה שקרוי כיום המשחק הגדול, מאבק שהביא לעיצוב גבולותיה הנוכחיים.

אפגניסטן המודרנית קיבלה עצמאות מהבריטים בשנת 1919, והייתה למונרכיה. בין 1933 ל-1973 שררה יציבות יחסית במדינה, תחת שלטונו של המלך מוחמד זאהיר שאח'. בשנת 1964 העביר זאהיר שאח' חוקה שיצרה דמוקרטיה פרלמנטרית מוגבלת. ב-1973 תפס את השלטון בן דודו של זאהיר שאח', מוחמד דאוד ח'אן, אשר הכריז על עצמו כנשיא רפובליקת אפגניסטן. בשנת 1978 נרצח דאוד וכל משפחתו בידי פעילי המפלגה הקומוניסטית של אפגניסטן, אשר השתלטה בכח על השלטון.

בשנת 1979 פלשה ברית המועצות לאפגניסטן כדי לחזק את הכוחות הקומוניסטיים ולהקים בה משטר פרו-סובייטי. פלישה זו גררה מעורבות של ארצות הברית במלחמה ומעורבות של שכנותיה האחרות, כשאפגניסטן משמשת ככלי משחק ב"מלחמה הקרה". המלחמה בין הסובייטים לבין כוחות המוג'אהדין נמשכה עד שנת 1989, גבתה את חייהם של בין 600,000 ל-2 מיליון אזרחים אפגנים, והביאה לבריחה המונית של כ-5 מיליון אזרחים למדינות השכנות.

בשנת 1989, נסוגו כל כוחות ברית המועצות מאפגניסטן, ובשנת 1992 נפל גם המשטר הקומוניסטי המקומי, בראשות נג'יבאללה. באותה שנה פרצה מלחמת אזרחים עקובה מדם, אשר הסתיימה רק בשנת 1996 כאשר משטר הטליבאן הפונדמנטליסטי השתלט על יותר מ - 80% מהמדינה, כולל הבירה קאבול (הקומוניסטים המשיכו להחזיק בחלקה הצפוני).

כוחות הקואליציה במהלך פלישת ארצות הברית לאפגניסטן

שלטון הטליבאן התאפיין בקיצוניות אסלאמית, החלת חוקי הקוראן כחוקי המדינה, דיכוי נשים חסר תקדים, וכן במתן חסות וסיוע לארגוני טרור אסלאמיים בינלאומיים, כגון אל-קאעידה. עובדות אלה הובילו להטלת חרם בינלאומי על המדינה.

לאחר פיגועי 11 בספטמבר בשנת 2001 האשימה ארצות הברית את אפגניסטן במתן סיוע לאוסאמה בן לאדן וארגונו אל-קאעידה. האמריקנים פלשו למדינה במהלך מלחמת אפגניסטן בראשות קואליציה של מדינות והביאו לקץ שלטון הטליבאן.

ב 9 באוקטובר 2004 התקיימו בחסות ארצות הברית הבחירות הדמוקרטיות במדינה אליהם נרשמו יותר מעשרה מיליון מצביעים (40 אחוזים מהם נשים). הבחירות נוהלו בליווי שורה של כשלים וחלק מהמפלגות החרימו אותן, אולם לבסוף חמיד קרזאי ניצח ברוב של 55.4 אחוזים מהקולות.

אנשי הטליבאן ממשיכים בהתנגדותם למה שהם מגדירים כ"כיבוש אמריקני", ומבצעים פיגועים כנגד מטרות מערביות ונגד השלטון. ביולי 2007 חטף הטליבאן 23 אזרחים דרום קוריאנים, ובנובמבר 2007 התפוצץ מחבל מתאבד במפעל סוכר והרג שישה חברי פרלמנט.

פוליטיקה

אפגניסטן היא רפובליקה אסלאמית. בראש הרפובליקה עומד הנשיא שנבחר בבחירות ישירות על ידי העם בשיטה דמוקרטית. הבחירות הדמוקרטיות הראשונות בהיסטוריה של אפגניסטן נערכו ב-9 באוקטובר 2004, 18 מועמדים הציעו עצמם למשרת הנשיא למרות שהמאבק העיקרי נערך בין חמיד קרזאי לבין יריבו יונוס קנוני. למרות האיומים של הטאליבן, מיליוני אפגנים, בהם כ-40% נשים, נהרו לקלפיות כדי לבחור את הנשיא הנבחר הראשון שלהם.

כדי למנוע הצבעות כפולות החליטו השלטונות לצבוע בדיו בלתי מחיק אצבע של הבוחר כך שלא יוכל ללכת למחוז הקרוב ולהצביע בשנית. למרות זאת, טענו רבים מהמתמודדים שהיו זיופים ולא קיבלו את התוצאות בשל טענות להצבעה כפולה ובלתי חוקית. ההאשמות היו כל כך קשות עד שרבים האמינו שהדבר יוביל לכאוס במדינה.

המחלוקות הסתיימו כאשר יונוס קנוני ומתמודדים אחרים שהחרימו את הבחירות קיבלו את התוצאות כדי שהמדינה לא תכנס למשבר. שלושה שבועות לאחר הבחירות הוכרז חמיד קרזאי כנשיא הרשמי של המדינה לאחר שקיבל 55.4% מהקולות.

ב-12 ביולי 2011 נרצח אחיו של הנשיא אחמד וואלי קרזאי אשר כיהן כמושל מחוז קנדהאר והיה אחד מהאנשים בעלי הכוח הפוליטי הרב ביותר בדרום אפגניסטן, וידוע כמשתף פעולה עם ארצות הברית ומדינות המערב.‏

כלכלה

אפגניסטן היא אחת המדינות העניות והנחשלות בעולם, אשר כלכלתה ניזוקה קשות מהפלישות החוזרות ונשנות, ממלחמות האזרחים, ומשנות בצורת קשה. שני שלישים מאזרחי המדינה מתפרנסים ממשכורת הקטנה מ-2 דולר ליום, ושיעור האבטלה מתקרב ל-40% (נכון לשנת 2005).

רוב האוכלוסייה עוסקת בחקלאות ובגידול בקר.

מרבית האוכלוסייה ממשיכה לסבול ממחסור באוכל, בגדים, דיור, בעיות רפואיות וכן מבעיות נוספות שנבעו מהפעולות הצבאיות וחוסר השקט הפוליטי במדינה. עד לשנת 2002 סבלה המדינה משיעור אינפלציה גבוה מאד, אך בשנים האחרונות חל מיתון בשער המטבע.

לאחר תבוסת הטאליבן ב-2001 במלחמת אפגניסטן חקלאים רבים שבו לגדל מוצרים ליצוא במקום לאספקת אוכל לאוכלוסייה המקומית. אחד הגידולים שראוי לציון הוא האופיום (שנאסר לגידול בתקופת הטאליבן בגלל החוקים האסלאמיים שהונהגו במדינה), ובתום המלחמה אפגניסטן שוב הפכה ליצרנית האופיום הגדולה בעולם.

מאמצי השיקום של המדינה הביאו ליוזמות שונות מצד מדינות העולם, ובשנת 2002 תרמו מדינות העולם כ-4.5 מיליארד דולר שהופקדו בבנק העולמי למטרות השקעה ופיתוח של המדינה בתחומי החינוך והבריאות, בניית מתקנים סניטריים, פיתוח הענף החקלאי, בניית תשתיות בתחומי התחבורה, האנרגיה והתקשורת.

מחקרים גאולוגיים הראו כי קיימים במדינה אוצרות טבע רבים, בכלל זה נפט, גז טבעי, ומרבצים ניכרים של מתכות ומינרלים. רק חלק זעיר ממשאבים אלה מנוצל כיום.

תקשורת

בשנים האחרונות מצב התקשורת באפגניסטן השתפר בצורה ניכרת. בתקופת הטליבאן, קווי טלפון היו מצרך נדיר. לדוגמה, בעיר הבירה, קאבול, אשר אוכלוסייתה מונה כשני מיליון איש, היו כ-12,000 קווי טלפון תקינים, ומחוץ לבירה היה המצב גרוע הרבה יותר. אמצעי התקשורת היחיד בין ערי אפגניסטן או בין אפגניסטן לשאר העולם נעשה בעזרת תקשורת לווינית.

נכון לשנת 2008, ל-8 מכל 100 אזרחים יש גישה לקוי טלפון, ויש בה כ-1.4 מיליון קוי טלפון סלולרי. במדינה יש 22 מפעילות אינטרנט, ולרשת מחוברים למעלה מחצי מיליון בני אדם.

לשונות אפגניסטן

הלשונות המדוברות באפגניסטן מרכיבות פסיפס לשוני רב גוני ומיוחד. אפגניסטן מצויה בטבור המפגש בין שלוש קבוצות לשונות שונות - הלשונות האיראניות והלשונות ההודו-אריות, השייכות שתיהן למשפחת השפות ההודו-אירופיות, והלשונות הטורקיות. באפגניסטן ניתן למצוא דוברים ילידים של לשונות משלוש הקבוצות הנ"ל בנוסף לדוברים של משפחות לשוניות מיעוט נדירות.

בין הלשונות העתיקות להן נמצא תיעוד בשטח אפגניסטן, מצויות הארמית (המלכותית), שפה שמית, שהייתה לשונה הרשמית של האימפריה האחמנית, הבקטרית - לשון איראנית מזרחית אמצעית, הפרסית האמצעית (פהלווי) והסוגדית, לשון איראנית מזרחית אמצעית שדוברה בשטחים נרחבים בדרך המשי. באפגניסטן נמצאו מספר כתובות סלע בפרסית יהודית קדומה, כתובות בכתב עברי.

בימינו, משפחת הלשונות הנפוצה ביותר באפגניסטן מבחינת מספר הדוברים היא משפחת הלשונות ההודו-אירופיות ובתוכה קבוצת השפות האירניות. הלשון הראשונה שקבלה מעמד רשמי באפגניסטן היא הפשטו, לשון איראנית צפון מזרחית, המדוברת בידי כ50% מהאזרחים האפגנים כשפה ראשונה או שנייה. לפשטו מעמד של לשון רשמית באפגניסטן, והיא הלשון האיראנית המזרחית המדוברת ביותר. לשון איראנית נוספת הנהנית ממעמד של לשון רשמית באפגניסטן היא הדארי או הפרסית המזרחית, לשון איראנית דרום מערבית, הקרובה מאוד לפרסית המערבית הנהוגה באיראן ולטג'יקית (יש הכוללים שלוש לשונות אלו תחת שם גג יחיד). הדארי מדוברת על ידי כרבע ועד 35% מאוכלוסיית אפגניסטן ברמת שפת אם. הניב של השפה דארי המדובר בקאבול, בירת אפגניסטן, מובן ברמה זו או אחרת על ידי כשמונים אחוז מאוכלוסיית אפגניסטן, עובדה המקנה לה מעמד של לינגואה פרנקה לאומית.

הדארי, הפרסית ה"אפגנית" (שלרוב נקראה עד שנת 1964 פשוט פרסי, כלומר "פרסית"), מתחלקת לחמש קבוצות דיאלקטים. כל קבוצת דיאלקטים מאחדת בתוכה מספר דיאלקטים מקומיים נוספים. הדיאלקט הפרסי הנפוץ ביותר באפגניסטן הוא הקאבולי. דוברי דיאלקט זה הם, ככל הנראה, טאג'יקים מבחינה אתנית. בדיאלקט זה ניתן למצוא מרכיבים הודיים רבים. בקרב דוברי הניב הקאבולי היושבים קרוב לגבול הטאג'יקי ניתן למצוא אלמנטים טאג'יקים רבים. אגד הדיאלקטים השני הוא זה של אזור הראת, דיאלקט זה קרוב מאוד לדיאלקט הפרסי של אזור חורסאן האיראני. שתי קבוצות דיאלקטים נוספות הן הדיאלקט של אזור הקאנג, שדובריו שייכים לעם הסיסטאני (למרות שאינם דוברים סיסטאני, לשון איראנית דרום מערבית המצוייה על סף הכחדה), והדיאלקט של אזור הזאראז'ת.

באפגניסטן מדוברות לשונות איראניות נוספות על ידי מיעוטים שונים. הנפוצה מבין אלו היא הבלוצ'י, לשון איראנית צפון מערבית, עובדה מפתיעה בהתחשב במיקומה הגאוגרפי של אפגניסטן. בלוצ'י מדוברת גם בפקיסטן, דרום מזרח איראן וטורקמניסטן. בצפון מזרח אפגניסטן, בסמוך לגבול עם טאג'יקיסטאן מדוברות לשונות הפאמיר, אגד לשונות איראניות צפון מזרחיות ובו מספר רב של לשונות מיעוט שבטיות. הבולטות מבין לשונות אלו הן הרושני והואחי.

אפגניסטן היא המדינה היחידה בה ניתן למצוא אוכלוסייה גדולה יחסית של דוברי לשונות איראניות דרום מזרחיות. אחוז קטן מהאוכלוסייה האפגנית, היושב בעיקר קרוב לגבול הפקיסטני, דובר פר'צי ואומורי. בעוד שככל הנראה ישנם כיסים של דוברי אומורי בפקיסטן, הפרצ'י מדוברת באפגניסטן בלבד. הנוריסטנית, המושפעת מאוד משפות הודיות דרדיות, משויכת כיום לקבוצת השפות האירניות. שאר הלשונות של אפגניסטן כוללות לשונות טורקיות ולשונות הודו-אריות (הודיות).

הלשונות הטורקיות של אפגניסטן כוללות את האוזבקית, המדוברת על ידי כמיליון ומאתים אלף תושבים ,הטורקמנית עם מעל מאה אלף דוברים, הקירגיזית והאויגורית. בנוסף ניתן למצא מיעוט דובר מונגולית.

בין הלשונות ההודו-אריות(קבוצה במסגרת השפות ההודו-אירופיות) הלשון בעלת מספר הדוברים הגבוה ביותר היא הפאנג'בית, לשון הודית מערבית חדשה. לשונות הודו-אריות אפגניות נוספות שייכות למשפחה הדרדית.

באפגניסטן ניתן למצוא לשונות נוספות, שאינן משויכות לאחת מהמשפחות הנ"ל - הזרגארי, הלזמי ולשונות הג'אט הנדירות.

דמוגרפיה

קבוצות אתנו-לשוניות באפגניסטן, 2001

באפגניסטן, כמו בחלק ממדינות האזור, ישנם מיעוטים אתניים רבים. מאחר שלא נשמר מפקד אוכלוסין בשנים האחרונות, אין הערכה מדויקת לגבי גודל האוכלוסייה והקבוצות האתניות במדינה. מכאן שכל המספרים נובעים מהערכות בלבד.

ההתפלגות האתנית במדינה (לפי הערכות אמריקניות, נכון לדצמבר 2007) היא כדלקמן: 42% מהאוכלוסייה מהוים הפשטונים (האליטה של המדינה), 27% הם הטג'יקים, 9% הם ההאזארים (המיעוט במעמד התחתון), 9% אוזבקים, 4% אמקים, 3% טורקמנים, 2% בלוצ'ים ו-4% מורכבים ממיעוטים אחרים.

מבחינה דתית, מרבית האוכלוסייה היא אוכלוסייה מוסלמית, כאשר 80% מהאוכלוסייה הם מוסלמים סונים ו-19% מוסלמים שיעים, 1% נוסף מורכב ממיעוטים שונים כמו ההינדים והסיקים.

יהדות אפגניסטן

ערך מורחב – יהדות אפגניסטן

עד אמצע שנות ה-50 של המאה ה-20 חיו באפגניסטן כ-8,000 יהודים, במסגרת קהילה שהתקיימה כ-200 שנה. בשנות ה-50 עלו רוב היהודים לישראל. ישנן מספר סברות לגבי נסיבות הגעתם של יהודים לאפגניסטן. לפי סברה אחת, יהודים רבים היגרו מהעיר האיראנית השיעית משהד לאחר שהמוסלמים השיעים ניסו לכפות עליהם להתאסלם (ראו אנוסי משהד). לפי סברה אחרת, הגיעו היהודים מצפון, בעיקר מאזור בוכרה שבאוזבקיסטן.

מרבית הקהילה היהודית באפגניסטן התגוררה בעיר הראת שבצפון מערב המדינה ובעיר באלכ. בעיר הבירה קאבול התגוררו מעט יהודים, ובנוסף התגוררו מעטים בכפרים. עיקר פרנסתם של היהודים היה בעיסוק במסחר, בהברחת גבול ובחלפנות כספים.

לפני מלחמת האזרחים שגשגה הקהילה היהודית באפגניסטן. לאחר פרוץ מלחמת האזרחים, ברחו רוב היהודים העשירים מאפגניסטן בדרך המשי לכיוון ישראל, דרך אוזבקיסטן, איראן, עיראק וירדן. עשירי אפגניסטן הגיעו לישראל חסרי כל והתיישבו בעיקר במעברות תל אביב.

נכון ל-2007 חי באפגניסטן יהודי אחד, זבולון סימן-טוב‏, המתגורר בבית הכנסת בקאבול כשאשתו וצאצאיו מתגוררים בישראל.

קישורים חיצוניים

• אפגניסטן, באנציקלופדיה ynet
• מיסט - אתר מידע וסיכומים של תלמידי "החוג להיסטוריה של המזרח-התיכון" באוניברסיטת ת"א
• רשת חדשות אפגניסטן - אתר חדשות ותיק הפועל משנת 1999
• אסטרטגיית הפיתוח הלאומית של אפגניסטן
• האוניברסיטה האמריקאית באפגניסטן
• אפגניסטן, תקציר ונתונים סטטיסטיים באתר ספר העובדות על מדינות העולם של ה-CIA (באנגלית)
• צבי בראל, ולדימיר פוטין מחכך ידיו בהנאה, באתר הארץ, 10/04/09
• צבי בראל, תוצאות הבחירות באפגניסטאן מחכות לברק אובמה, באתר הארץ, 21/08/09
• בועז ביסמוט, ‏בבירת הטרור העולמי, באתר ישראל היום, 8.9.2010
• צור שיזף, אפגניסטן, 2006
• אריה גלוזמן, סם החיים של הטרור, באתר חדשות מחלקה ראשונה (News1)‏, 30 במאי 2011, פורסם במקור ראשון
• אליסה רובין, ניו יורק טיימס, שיני בנות תקהינה, באתר הארץ, 1 במרץ 2012