אנטוניוס הגדול

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אנטוניוס הקדוש

אנטוניוס הגדול (נולד בשנת 251 לערך - נפטר בשנת 356), הוא קדוש נוצרי הידוע גם כאנטוניוס אב המנזר, אנטוניוס הקדוש ממצרים, אנטוניוס הקדוש מן המדבר, או אנטוניוס אב כל הנזירים.

אנטוניוס הגדול היה נזיר מצרי שהשתייך לקבוצת נזירים שנקראה האבות המדבריים במאה השלישית ורביעית. מרבית הידוע על אנטוניוס הקדוש מגיע מכתביו של אתנסיוס הראשון מאלכסנדריה, ספר שנכתב אחרי מותו של אנטוניוס ותורגם ללטינית בשנת 374 על ידי אווגריוס מפונטוס.

אנטוניוס היה בן למשפחת אצולה ממרכז מצרים, משפחה אמידה יחסית והיה בעל רכוש משל עצמו. הוא נולד ונתחנך כנוצרי ומסופר עליו שכנער לא ידע קרוא וכתוב ולא היה דתי במיוחד. בשנת 271 לערך מתו הוריו והוא נשאר עם אחותו, עליה היה אחראי. אנטוניוס התקרב לדת והושפע מהאידאליזציה שהייתה בנצרות הקדומה לנושא העוני והפרישות. הוא רצה לממש את הרעיונות של ישו ושליחיו כפי שבאו לביטוי בספר הבשורה על-פי מתי יט 21 "ויאמר ישוע אליו אם-חפצך להיות שלם לך מכר את-רכשך ונתת לעניים והיה לך אוצר בשמים ושוב הלם והלכת אחרי:", וכן הושפע מהבשורה על-פי לוקאס יד 33 "לפיכך כל איש מכם שאיננו מותר על כל רכושו אינו יכול להיות תלמידי." אנטוניוס החליט למסור את רכושו לעניים. הוא מכר את שדות הוריו, כ-300 אקר (כ-75 דונם), מכר את הציוד, נתן חלק מהכסף לאחותו שהייתה באפוטרופסותו ואת היתרה חילק לעניים. על מנת שלא יצטרך לדאוג לאחותו צירף אותה לקומונה של בתולות שחיו בתוך הכפר, כחלק מהקהילה, מתוך מטרה ששם היא תחיה ותתחנך. על מנת להתקיים אנטוניוס עבד, בשאר הזמן למד והתפלל ואת כספו העודף המשיך לחלק.

אנטוניוס חיפש קומונה של גברים, אליה יוכל להצטרף ולהעמיק את דבקותו בדת, אולם לא מצא כזו, לכן בשלב הראשון יצא מבית המגורים לסוכה בחצר ושם התחיל בחיי סגפנות יחסית לחיים בבית מגורים. הוא חיפש מקורות השראה ומדריך רוחני אולם על פי המסופר בביוגרפיה שלו, באותה תקופה לא היו נזירים במצרים ולא היה לו מודל חיקוי או ממי ללמוד כיצד להיות נזיר, לכן למד מעט מכל אדם בין היתר מאדם מבוגר שחי בפרישות בשולי כפר סמוך עוד מתקופת רדיפת דקיוס. כשהרגיש אנטוניוס שחיים בחצר הבית לא מספיקים להגשמת רצונו להתבודד עבר לשולי הכפר והמשיך לחפש אנשים שנאמר עליהם שיש להם דבקות דתית על מנת ללמוד מהם דבקות מהי. בין היתר מסופר עליו שלמד מאליהו שהיה מודל עבורו בתקופה בה התבודד אליהו במדבר וכן הושפע מתקופת ההתבודדות של ישו.

על מנת לא ליפול למעמסה על אחרים, אנטוניוס עבד לפרנסתו ולסיפוק צרכיו הבסיסיים שהיו צנועים מאד, בשאר הזמן התפלל ללא הפסקה, התפילה הייתה עבורו הדרך להסיט את המחשבות ולהילחם ביצר הרע.

מאנשים שונים הוא למד להתנהג בנדיבות, איך להתפלל בדבקות, איך לשלוט בכעסים, לשלוט ביצרים, לכבד אחרים, לעמוד בקשיים (חיזוק כוח הסבל), איך לצום, איך לישון על הארץ על מנת לצמצם את ההנאה שבשינה ואת שעות השינה, איך להתנהג בשפלות רוח, צניעות, להבליע את הגאווה. המאבק בחסכים נראה בעיניו כניצחון על השטן כי הרצון לספק את החסכים, הרצון להתענג, בא לדעתו מהשטן.

אנשים שראו אותו ואת התנהגותו התחילו לקרוא לו "אהוב האלוהים" מתוך הבנה שסגפנות היא דרך להתקרב אל אלוהים. לשם עבודת האל אנטוניוס ויתר על אהבת משפחה (ויתר על אהבת אחותו ולא הקים משפחה), ויתר על התענגות על אוכל, על התענגות על שינה במיטה וכן על תענוגות אחרים. ויתורים אלו (כלומר התנזרויות אלו) וההתמודדות עם הקושי שבוויתורים הם מידות הנזורה אותן טיפח. כלומר, הוא הציב כאידאל את הוויתור על משפחה, על חברת אנשים אחרים, על אוכל ועל שינה. לפי אתנסיוס, השטן שלח אליו שד שלבש דמות אישה ובא לפתות את אנטוניוס אולם אנטוניוס הצליח לעמוד גם בפיתוי זה.

אנטוניוס פנה אל השד ושאל אותו מדוע הוא מענה אותו, תשובת השד הייתה שהוא חבר של הזנות, השד לטענתו הצליח בעזרת פיתויים שונים להסיט אנשים צעירים רבים מהדרך בה בחרו, אולם לא הצליח להסיט את אנטוניוס מדרכו.

אנטוניוס שהרגיש שהשטן מנסה לפתות אותו דיכא את הגוף שלו יותר ויותר, בנה לעצמו אורח חיים סגפני וקפדני יותר וכך הצליח לעמוד בפיתויים. בין הדרכים אותן נקט – הוא נשאר ער כל הלילה וכך השד לא היה יכול להיכנס לחלומותיו, אכל רק פעם ביום אחרי השקיעה ולעתים ויתר אף על ארוחה זו. המזון שלו היה רק לחם, מלח ומים.

אחרי שהרגיש שהתחזק בדרכו, אנטוניוס עזב את שולי הכפר ועבר לבית הקברות שם התבודד בתוך מבנה קבר ודימה לעצמו שהוא ממית עצמו בעודו בחיים. הוא ניתק כל קשר אנושי שהיה לו חוץ מחבר אחד שהיה מביא לו אוכל ומים אחת לכמה ימים. בית הקברות היה בגבול המדבר. במדבר, על פי האמונה המקובלת, חיות חיות רעות וממנו באים שודדים. כלומר, חיים על גבול המדבר היו עבור אנטוניוס מבחן נוסף של התגברות על פחדים והשדים (הדמון בלשונו) התגלמו לחיות כמו אריות, דובים, נמרים, שוורים, נחשים ועקרבים. בהיותו סגור במבנה הקבר חש אנטוניוס כי השדים מענים אותו אבל הוא האמין בהשגחת האל ועובדה זו העניקה לו תקווה. כאשר הגיע החבר שלו אחרי מספר ימים בהם התענה בכאבים שנבעו ממאבקו עם השדים הפנימיים, מצא החבר את אנטוניוס מחוסר הכרה. הוא הביא אותו לכנסייה שבכפר, שם טיפלו באנטוניוס, אולם משחש אנטוניוס מעט יותר טוב חזר לבית הקברות. אחרי שבמלחמתו עם השדים הצליח להתגבר על החיות שראה בחשכה, ראה אנטוניוס קרן אור יורדת אליו בתוך המבנה החשוך. האור גירש את השדים ואת הכאבים ואנטוניוס פירש זאת כאילו אלוהים עצמו בא לעזור לו. אנטוניוס שאל את אלוהים מדוע לא בא לעזור לו מוקדם יותר והתשובה שהוא קיבל מאלוהים הייתה שאלוהים היה ורצה לראות אותו נלחם בקשיים וכי מעכשיו אלוהים ילווה אותו בדרכו. מכאן מפרשים הוגי הדעות של הנצרות כי המאבק הוא חלק בלתי נפרד מהכשרתו של הנזיר ומהתקרבותו לאלוהים.

כשאנטוניוס שמע את אלוהים הוא קם, התפלל, והרגיש שיש לו כוחות גופניים ושבזכות אלוהים התגבר על החולשה בה היה נתון. הסיפור מתאר כי אלוהים נתן לאנטוניוס תכונות מיוחדות (כריזמה).

למחרת ההתגלות האלוהית פגש אנטוניוס את האיש הזקן שחי בפרישות בשולי כפר סמוך, אותו איש שפגש בתחילת התהליך כ-17 שנה קודם לכן וביקש ממנו להתלוות אליו למדבר. הזקן השיב בשלילה הן מנימוק הגיל והן משום שהדבר לא מקובל. מכאן מסיקים שאנטוניוס הוא הנזיר הנוצרי הראשון שהלך להתבודד במדבר תקופה של יותר ממספר ימים. כעשרים שנים התגורר לבד על גבול המדבר והתקיים מתרומות מזון שהובאו אליו מאנשים שחשבו אותו לקדוש.

בשנת 285 פרש למדבר במצרים, לחיי בדידות, פרישות וסגפנות. זהו המעשה הנחשב כראשיתה של הנזורה הנוצרית אף כי היו נזירים לפניו (בהם פאולוס מתבי) והיו נזירים בתקופתו. הסיבה להיותו של אנטוניוס מבשר הנזורה היה ספרו של אתנסיוס, בישוף אלכסנדריה שהעלה את סיפורו על הכתב. תיאורו של אתנסיוס את אנטוניוס היווה מדריך לצעירים שרצו להפוך לנזירים והעקרונות הללו עומדים עד היום כקווים מנחים לנזירים נוצרים.

המקום הראשון שאליו פנה אנטוניוס על מנת לחיות את חיי הנזירות הוא מדבר שידוע כיום בשם "וואדי אל-נטרון" (בערבית: وادي النطرون ובלטינית ניטרא). עד לימינו אנו עדיין קיימים שם כמה מנזרים. אנטוניוס מצא שם מצודה נטושה ושם התמקם, על פי המסופר כל השרצים שאכלסו את המצודה נסו ברגע שאנטוניוס הגיע למקום, אירוע זה היה הוכחה לכוחותיו המיוחדים. בששת החודשים הראשונים התבודד במצודה אולם שמועות עליו הגיעו לאנשים שבאו למקום והוא חולל ניסים אחדים, בעיקר בתחום ריפוי חולים ופתר מחלוקות בין אנשים.

אנטוניוס לא השתתף בטקסים שנערכו בכנסייה ואף לא בטקס המיסה, עובדות אלו לא הפריעו לציבור להתייחס אליו כאל סמכות דתית אלטרנטיבית לכנסייה ולהכיר בו כקדוש. אנשים ששמעו עליו ורצו להקדיש עצמם לחיי התבודדות הגיעו למקום בו היה אנטוניוס, קיבלו אותו כמורה רוחני, קיבלו ממנו הדרכה בדבר דרך החיים וההגות והלכו להתבודד איש איש במקום אחר אם כי סמוך למקום בו היה אנטוניוס כך שיכלו להגיע אליו וללמוד ממנו. כך נוצרה חברת הנזירים המתועדת הראשונה. קבוצת נזירים היושבת בסמיכות גאוגרפית אחד לשני היא מנזר, כלומר המושבה שהתקבצה סביב אנטוניוס היא המנזר הנוצרי הראשון הידוע.

הנהגת הכנסייה הנוצרית לא הייתה שבעת רצון מכך שיש קבוצת נוצרים מכובדים שלא משתתפים בטקסים ובתפילות ולכן נדרשו הנזירים להתפלל תחת השגחת רועה רוחני (כומר) לפחות פעם אחת בשבוע. היום הטבעי להתכנסות כזו היה יום ראשון ולכן פעם בשבוע, בימי ראשון, היו הנזירים מתקבצים למקום אחד, מביאים איתם את מה שייצרו באותו שבוע (לרוב סלי קש ומחצלות) וממירים את התוצרת בחומרי גלם ובאוכל. סועדים סעודה משותפת בה קיבלו הנחיות רוחניות מנזיר בכיר והשתתפו יחד בתפילה ובטקס המיסה.

כאשר מקסימינוס דאיה ודיוקלטיאנוס רדפו את הנוצרים יצא אנטוניוס ב-311 לאלכסנדריה לעזור לנוצרים הנרדפים (או למות כמרטיר במידה ולא יצליח לעזור). בתום גל הרדיפות חזר אנטוניוס למדבר ואיתו באו חסידים רבים חדשים. כמו אנטוניוס ואנשיו היו עוד מתבודדים והמדבר המצרי הפך למקום ריכוז של נזירים. ב-326 יצא אנטוניוס מהמדבר לעזור במאבק נגד המינות האריאנית.

אנטוניוס נחשב כקדוש הן על ידי הכנסייה הקופטית אליה השתייך, והן על ידי הכנסייה הקתולית והכנסייה האורתודוקסית.

מכיוון שאנטוניוס נחשב לפטרון החולים בשלבקת חוגרת, נקראות השלפוחיות האופייניות למחלה באיטליה ובמלטה "אש אנטוניוס הקדוש".

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Derwas J. Chitty, The Desert a City: An Introduction to the Study of Egyptian and Palestian Monasticism Under the Christian Empire Oxford 1966