פיודור דוסטויבסקי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
דיוקנו של דוסטויבסקי מאת ואסילי פרוב, 1872
Fyodor Dostoyevsky Signature.svg

פיודור מיכאילוביץ' דוסטויבסקי (רוסית: Фёдор Михайлович Достоевский) ‏(11 בנובמבר 1821, מוסקבה9 בפברואר [1]1881, סנקט פטרבורג) מגדולי וחשובי הסופרים בתולדות הספרות הרוסית בפרט, ובספרות העולמית בכלל. דוסטויבסקי כתב סיפורים קצרים, מאמרים ורומנים, ושימש כעורך בכמה כתבי עת שיצאו לאור ברוסיה. יצירותיו הידועות ביותר הן החטא ועונשו, האחים קרמזוב, שדים, ואידיוט.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפחת דוסטויבסקי הייתה ענף של משפחה רוסית או בלרוסית מ"ליטא הגדולה" שהיגרה לאוקראינה וירדה מנכסיה.‏[2] מוצאה של המשפחה היה מהכפר דוסטוייב שבקרבת ברסט ליטובסק, אז חלק מהאימפריה הרוסית וכיום בבלרוס. סבו של פיודור מצד אביו היה כומר. אביו של פיודור, מיכאיל אנדרייביץ' נולד בשנת 1787, ברח מהבית בגיל 15 למוסקבה, שם השלים את לימודיו באקדמיה לרפואה.‏[2] הוא השתתף במלחמת 1812 כמנתח צבאי, ובשנת 1821 הצטרף כרופא ראשי לבית החולים על שם מארינסקי, שטיפל בעניים של מוסקבה. אמו של פיודור, מאריה פיודורבנה, הגיעה ממשפחה של סוחרים מוסקבאית בשם נצ'אייב (Нечаев). מיכאיל הוצג בפני המשפחה בשנת 1819, כשהוא היה בן 30 ומאריה בת 19[3]. אף שהנישואים הוסדרו מראש בין מיכאיל לאב המשפחה, פיודור טימופיביץ', מהתכתבויות בין השניים ניכר כי לצד נימה עניינית היו הקשרים בין בני הזוג מלאים רגש וחיבה.[4] לבד עבודתו בבית החולים, שעבורה השתכר 100 רובל בחודש, החזיק מיכאיל גם בדירה מטעם המדינה ובקליניקה פרטית, והיה מגיע לבתיהם של מטופלים ברחבי מוסקבה.

ילדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיודור מיכאילוביץ' היה השני מתוך שבעה ילדים: מיכאיל (1820), פיודור (1821), וארוורה (1822), אנדרי (1825), ורה (1829), שאחותה התאומה ליובוב שרדה רק כמה ימים לאחר הלידה, ניקולאי (1831) ואלכסנדרה (1835)[5]. בעוד שאחיו הבכור מיכאיל נקרא על שם אביהם, פיודור נקרא על שם סבו מצד אמו. בניגוד לסברות המקובלות, האב מיכאיל, שהיה אלכוהוליסט ונטה להתקפי דיכאון, לא נהג באלימות כלפי ילדיו - על אף שהדבר היה נהוג ומקובל באותה התקופה. הוא אמנם היה מרבה לנזוף בהם והקפיד על משמעת חמורה ויחסי מרות נוקשים - כאשר נם את שנת הצהריים, היה על אחד מהילדים לעמוד בכל עת לידו, בדממה מוחלטת, ולגרש את הזבובים שהתקרבו לפניו[6] - אך הוא מעולם לא הרים עליהם יד. למעשה, כדי לא לחשוף אותם לאלימות מסוג זה, שלח מיכאיל את ילדיו לבתי ספר פרטיים, פריבילגיה שבקושי היה יכול להרשות לעצמו, במקום לבתי ספר ציבוריים. הוא גם השקיע שעות רבות בחינוכם, ולימד אותם לטינית, גאומטריה ומקצועות נוספים. הדאגה של האב לילדים ניכרת גם בהיקף המכתבים ששלח למיכאיל ולפיודור בזמן שלמדו בפנימייה צבאית. פיודור עצמו, שבשנותיו המאוחרות היה מודאג מהתפוררות המבנה המשפחתי ברוסיה, כתב לאחיו אנדרי בשנות ה-70 של המאה ה-19 כי הוריהם היו "אנשים מצוינים", והוסיף כי "כאלה אבות, כאלה אנשי משפחה, אתה ואני לא יכולים להיות, אח!"[7].

משפחת דוסטויבסקי התגוררה בדירה קטנה בבעלות ממשלתית, בקומת הקרקע של בית החולים. פיודור ואחיו הבכור מיכאיל ישנו בתא קטן נטול חלונות, כשמחיצת עץ מפרידה ביניהם. וארוורה, שהייתה צעירה מפיודור בשנה, ישנה על ספה בסלון, והילדים הצעירים יותר ישנו בחדר השינה של ההורים. אף שמצבה הכספי של המשפחה לא היה מזהיר, עשה אביו של דוסטויבסקי מאמצים כדי לשמור על תדמית של מעמד אצולה: המשפחה החזיקה בשבעה משרתים, בהם כובסת ואומנת לילדים, ובארבעה סוסים.[8] לפי האח אנדרי, שספר זכרונותיו הוא המקור העיקרי בנוגע לתקופה זו[9], כאשר מאריה הייתה נוסעת בכרכרה, אחד המשרתים היה לובש מדים ייצוגיים ומלווה אותה, כפי שהיה נהוג במוסקבה באותה התקופה[10].

בית החולים מארינסקי שבו עבד מיכאיל (ובו גם נולד פיודור) שירת את דלת העם. היה זה מוסד נטול יוקרה ששכן באחד הרבעים הגרועים של מוסקבה, סמוך למוסד לחולי נפש, בית קברות לפושעים פליליים ובית יתומים. למרות שהוריו אסרו זאת עליו, נהג פיודור הצעיר לצאת לגינת בית החולים, לשבת עם המאושפזים ולשמוע את סיפוריהם. ייתכן ששם החל לחוש לראשונה את אותה אמפתיה כלפי האומללים, העניים וחסרי המזל, שבאה לידי ביטוי מאוחר יותר ביצירתו. לפי ההתכתבויות בין הוריו וזכרונותיו של אנדרי, פיודור היה ילד חסר מנוחה, "כדור אש של ממש", שהיה יוזם ומוציא לפועל תעלולים ומתיחות שונות, ולא עורר חיבה יתרה מצד אמו.[11] מבחינה זו היה שונה מאוד מאחיו הבכור מיכאיל, שהיה שקט ופסיבי, אך השניים הסתדרו מצוין זה עם זה.

בית החולים ע"ש מארינסקי במוסקבה שבו עבד אביו של דוסטויבסקי. המשפחה התגוררה בדירה במתחם

בשנת 1831 רכשה המשפחה אחוזה צנועה בדארובואה, מדרום למוסקבה, שכללה שני כפרים קטנים. מיכאיל ופיודור בילו עם אמם באחוזה ארבעה חודשים בכל שנה עד שהתחילו ללמוד, ולאחר מכן היו מגיעים לתקופות קצרות יותר. בית הכפר של המשפחה בדארובנה היה קוטג' קטן בן 3 חדרים, עם גג מסכך שעליו חיפו כמה עצי טיליה. לא רחוק מהבית הייתה חורשה של עצי לבנה שנקראה בריקובו. בחורשה בעלת שם זהה ניהל ניקולאי סטאברוגין דו-קרב ברומן "שדים". במשפחה קראו לחורשה "השדה של פדיה", מכיוון שפיודור היה מבלה שם זמן רב כל כך[12]. גם הוא וגם אנדרי מתארים את החודשים שבילו בדרובואה כמאושרים למדי. הילדים היו משחקים עם ילדי האיכרים בכפר, ואף סייעו לחקלאים שעבדו באזור. אנדריי מספר כי פעם אחת פיודור רץ שתי ורסטאות (קצת יותר משני קילומטרים) על מנת להביא לתינוק של איכרה שעבדה בשדה מים לשתייה[13]. לפי פרנק, כאשר דוסטויבסקי אמר לאשתו ארבעים שנה מאוחר יותר כי הייתה לו ילדות "מאושרת ושלווה", הוא כנראה חשב על הבית בדארובואה.

בשנת 1833 החלו מיכאיל ופיודור ללמוד בפנימייה קטנה במוסקבה שנוהלה על ידי זוג צרפתי בשם סושארד. את רשמיו ממוסד משונה זה תיאר דוסטויבסקי ברומן "המתבגר". כעבור שנה עברו הבנים לפנימייה פרטית יוקרתית בניהולו של המחנך הצ'כי לאופולד צ'רמאק (Chermak), שנחשבה לאחד ממוסדות הלימוד המצוינים במוסקבה. על מנת לממן את הלימודים של בניו, לקח על עצמו מיכאיל דוסטויבסקי עבודה נוספת, ואף לווה כספים מקרובים עשירים. האח הצעיר אנדרי, שלמד במוסד כמה שנים מאוחר יותר, מציין בזכרונותיו כי צ'רמאק הכיר כל ילד באופן אישי והיה מעורב מאוד בחייהם, וכי ידע על המצב הפיננסי הבעייתי של משפחת דוסטויבסקי והפגין גמישות בנוגע לגובה שכר הלימוד ששולם[14].

בפנימייה של צ'רמאק לימדו כמה מהפרופסורים הידועים ביותר במוסקבה באותה התקופה. יום הלימודים של החניכים התחיל בשש בבוקר והסתיים בתשע בערב. ניתן דגש ללימודי ספרות, ובמוסד אף הייתה ספרייה גדולה. פיודור לא התחבר עם הנערים האחרים במוסד, שרובם הגיעו ממשפחות מבוססות יותר ונהגו ללעוג לתלמידים החדשים. הוא העביר חלק ניכר מזמנו בספרייה, שם שקע בקריאת משוררי וסופרי התקופה הרומנטית, כמו פושקין, שילר ווולטר סקוט[15]. בסוף כל שבוע הייתה מגיעה לפנימייה כרכרה מבית החולים ולוקחת את האחים הביתה, ממנו היו יוצאים לעתים רחוקות בלבד[16].

בסתיו 1836 הורע מצבה הרפואי של מאריה פיודורבנה, שמגיל צעיר סבלה מבעיות בחזה ובדרכי הנשימה, והיא אובחנה כחולת שחפת. אמו של דוסטויבסקי איבדה במהירות את כוחה[17], ועל אף התייעצויות יומיומיות עם עמיתיו, לא הצליח אביו מיכאיל לעשות דבר כדי לשפר את מצבה. לפי הזכרונות של אנדרי, על ערש דווי, עם כל המשפחה סביבה, שבה מאריה פיודורבנה לפתע להכרתה, ביקשה לקבל לידה צלב, בירכה את בעלה וילדיה, ונפטרה ב-27 בפברואר 1837. אנדרי מוסיף כי האב מיכאיל היה "הרוס לחלוטין"[18].

סנקט פטרבורג[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוד בסתיו 1836 הגיש האב מיכאיל בקשה רשמית לממונה עליו בבית החולים כי בניו יתקבלו לאקדמיה של חיל ההנדסה בסנקט פטרבורג במימון ממשלתי. על אף שלפיודור ולאחיו מיכאיל לא היה שום רצון להפוך למהנדסים ורוב שאיפותיהם היו בכיוון ספרותי, נאלצו השניים, לאחר שהבקשה אושרה, למלא אחר מצוות אביהם[19]. מיכאיל האב השאיר אותם בפנימייה צבאית בעיר במאי 1837 על מנת שיתכוננו לבחינות הכניסה לבית הספר, והוא עצמו, יחד עם הילדים הצעירים יותר, עבר לאחוזה הכפרית בדרובואה. פיודור עבר את המבחנים בהצלחה והחל ללמוד בבית הספר בינואר 1838. מיכאיל, לעומת זאת, לא התקבל לבית הספר בשל בריאותו הלקויה, והחל ללמוד באקדמיה הצבאית בעיר רוול (טאלין של ימינו), שהייתה פחות יוקרתית מהאקדמיה בסנקט פטרבורג.[20] האחים שמרו על קשר רצוף באמצעות מכתבים.

בזמן שהותו בסנקט פטרבורג התיידד דוסטויבסקי עם איוון שידלובסקי, משורר ופקיד זוטר שהיה מבוגר ממנו בחמש שנים, על רקע העניין הספרותי המשותף וההערצה שחלקו למשורר פרידריך שילר. ממכתבים שכתב לאחיו מיכאיל באותה התקופה עולה כי הוא סלד מאוד מלימודי המתמטיקה, וכי את רוב זמנו הפנוי העביר בקריאה נמרצת של שייקספיר (בעיקר המלט), א.ת.א. הופמן, אונורה דה בלזק, בלז פסקל, גתה, ויקטור הוגו וז'ורז' סאנד[21]. באחד המכתבים כתב דוסטויבסקי לאחיו: "הנפש שלי כבר אינה סובלת מאותם התקפים אלימים כבעבר. הכל בה שקט, כבלב אדם שמטפח תעלומה עמוקה ... אני בטוח בעצמי. האדם הוא תעלומה, ואת התעלומה הזאת יש לפתור".[22]

ביוני 1839 נפטר אביו של פיודור. שעות ספורות לאחר מותו נפוצו בסביבה שמועות לפיהן נרצח מיכאיל דוסטויבסקי על ידי משרתיו, בזמן התפרצות זעם שלו שנבעה משכרות. לפי אותן שמועות, כפתו המשרתים את אב המשפחה והשקו אותו בוודקה עד שנחנק למוות. תיאור של מקרה דומה מופיע ביצירתו של דוסטויבסקי "רשימות מבית המוות". לפי סברה אחרת, סיפור הרצח הומצא על ידי אחד השכנים, שביקש לרכוש את אחוזת דוסטויבסקי במחיר נמוך, ומיכאיל מת למעשה משבץ.

התקפי האפילפסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוסטויבסקי סבל מהתקפי אפילפסיה, אך הדעות חלוקות בנוגע למועד התפרצות המחלה ותדירות ההתקפים לאחר מכן. במאמר בשם "דוסטויבסקי ורצח אב" שהתפרסם בשנת 1928 ייחס זיגמונד פרויד את התפרצות המחלה אצל דוסטויבסקי לתסביך אדיפוס: לטענתו, דוסטויבסקי חש רגשות אשמה עזים לאחר מות אביו, מכיוון שבסתר ליבו ייחל לרצח זה. רגשות האשמה התבטאו בצורת נוירוזה, שהביאה להתפרצות המחלה. לפי פרויד, קווי מחשבה דומים ניתן לזהות בדמותו של איוון קרמזוב מהרומן "האחים קרמזוב", וזהו אף המניע הנסתר לכתיבת הרומן "החטא ועונשו", המדגים את אותן רגשות אשמה אצל ראסקולניקוב[23]. עם זאת, הביוגרף ג'וזף פרנק שולל תאוריה זו: לטענתו, העדות היחידה להתפרצות המחלה בגיל צעיר היא זיכרון של דוסטויבסקי עצמו, לפיו בשנת 1831, כשהיה בן 10, עבר חוויה אותה תיאר כ"הזייה שמיעתית"[24]. פרנק טוען כי גם בזכרונות של האח הצעיר אנדרי לא מופיע אזכור של המחלה או התקפים מהם סבל פיודור. פרנק טוען כי ההתקפים הראשונים על רקע של מצוקה נפשית הופיעו בתקופה מאוחרת יותר, כשנתיים לפני שדוסטויבסקי נשלח לסיביר, כלומר בסביבת שנת 1846[25], וכי זכרונותיו של אנדרי תומכים בתארוך זה. מסיבה זה קשה להצביע על מות האב, שהתרחש שבע שנים קודם לכן, כסיבה להתפרצות המחלה.

תחילת הקריירה הספרותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1842 קודם דוסטויבסקי לדרגת סגן משנה, ועזב את האקדמיה הצבאית עם קצבה קטנה. ביחד עם הכסף שהיה שולח אליו גיסו, בעלה של וארוורה, שהופקד על ניהול האחוזה המשפחתית לאחר מות האב, הגיע הסכום לכ-5,000 רובל בשנה[26]. הוא שכר חדר ברחוב ולדימיר, והיה הולך להרצאות לקצינים בבקרים ולתיאטרון בשעות הערב. בהשראתו של שילר, ניסה דוסטויבסקי את כוחו בכתיבת מחזה רומנטי. הוא כתב שני מחזות על דמויות היסטוריות - מרי סטיוארט ובוריס גודונוב - אך שניהם לא נשמרו. ביקורו של בלזק, אחד הסופרים האהובים עליו, בסנקט פטרבורג בשנת 1843, גרם לו לזנוח את השאיפה היומרנית ליצור מחזה היסטורי ולהתמקד בשאיפה צנועה יותר: תרגום של הרומן "אז'ני גרנדה", אותו פרסם בלזק עשור קודם לכן[27]. התרגום הושלם ופורסם, אך לא זיכה את דוסטויבסקי בתשומת לב מיוחדת.

רק לאחר שחרורו מהשירות הצבאי, בשנת 1844, פנה דוסטויבסקי ברצינות לכתיבת פרוזה משל עצמו, עם הנובלה "אנשים עלובים", שנכתב בסגנון של רומן מכתבים. הוא עבד במשך שעות, יום ולילה, ונהג בחשאיות ומסתוריות בנוגע לכתב היד. שותפו לדירה באותה תקופה, סופר מתחיל נוסף בשם גריגורוביץ', לא ידע כלל במה עוסק הסיפור. למרות זאת, כאשר שמע שהמשורר והמו"ל נקראסוב מחפש כתבי יד חדשים, הוא המליץ לדוסטויבסקי לפנות אליו[28]. נקראסוב, שבאותה תקופה הוציא לאור וערך את כתב העת הספרותי "סוברמרניק" ("בן זמננו"), התרשם מאוד מהיכולות של דוסטויבסקי: הוא קרא את כל הסיפור בלילה אחד, ובבוקר ניגש בעצמו לברך את דוסטויבסקי על ההישג. לאחר מכן ניגש נקראסוב לסופר והמבקר ויסאריון בלינסקי עם כתב היד, והכריז: "מצאנו גוגול חדש!". על כך השיב לו בלינסקי: "איתך, גוגולים חדשים צומחים כמו פטריות"[29]. עם זאת, מיד לאחר שקרא את הסיפור הורה בלינסקי למשרתיו למצוא את דוסטויבסקי ולהביאו אליו. לפי דוסטויבסקי, שתיאר האירוע 30 שנה מאוחר יותר, "בלינסקי פתח בנאום נמרץ, כשעיניו בוהקות: האם יש לך מושג, הוא אמר שוב שוב בקול דק, מה שכתבת כאן?"[30]. דוסטויבסקי מוסיף כי לקבל שבחים מאישיות בסדר גודל של בלינסקי היה רגע של ניצחון ופריצת דרך עבורו. הנובלה "אנשים עלובים" התפרסמה בינואר 1846, בקובץ סיפורים שהוציא נקראסוב תחת השם "אוסף פטרבורגי".

הנובלה השנייה של דוסטויבסקי, "הכפיל", התפרסמה בסוף אותו החודש בכתב העת "רשימות המולדת". יצירה זו כבר לא זכתה לאותה קבלת פנים אוהדת. דוסטויבסקי מספר בזכרונותיו כי כאשר הקריא קטעים מתוכה לבלינסקי, הוא התמוגג ושפע שבחים בנוגע לכתיבה[31]. עם זאת, בביקורת משותפת שכתב על שתי הנובלות זמן קצר, טען בלינסקי כי על אף שיש ב"הכפיל" כמה קטעים טובים מאוד, קיימת הסכמה בקרב החוג הפטרבורגי כי הסיפור עצמו "כתוב בצורה בלתי נסבלת, ומשעמם באופן נוראי"[32]. דוסטויבסקי קיבל את הביקורת באופן קשה, ושקע בדיכאון. שנים לאחר מכן כתב דוסטויבסקי שעל אף שהוא נכשל באופן מוחלט עם הנובלה, ועל אף שהצורה הספרותית שלה היא "כישלון גמור", הרעיון שעומד בבסיס הסיפור הוא צלול ורציני[33].

לאחר פרסום "הכפיל" פחתה ההתעניינות בדוסטויבסקי, ורוב יצירותיו באותה התקופה זכו לביקורות בינוניות. בשנתיים האחרונות לפני מאסרו, נזקק דוסטויבסקי לסיוע כספי באופן תדיר, אותו העניק לו העורך של "רשימות המולדת", אנדריי קרייבסקי[34]. נדמה היה שתחזיתו של בלינסקי, לפיה דוסטויבסקי יהפוך לאחד הסופרים הגדולים ביותר ברוסיה, לא תתגשם.

מאסר וגלות בסיביר[עריכת קוד מקור | עריכה]

באביב של 1847 החל דוסטויבסקי לבקר ב"חוג פטרשבסקי" - קבוצה חברתית אינטלקטואלית שהתגבשה סביב מיכאיל בוטשביץ' פטרשבסקי, בן אצולה רוסי וחסיד של פוריה. החוג נהג להיפגש בביתו של פטרשבסקי, שכלל ספריה רחבה עם יצירות רבות שנאסרו לפרסום על ידי המשטר, על מנת לדון ברעיונות סוציאליסטים וליברלים[35]. דוסטויבסקי היה מבקר קבוע בחוג אף שלא היה ידיד קרוב של פטרשבסקי עצמו[36][37].

פסל של דוסטויבסקי בעיר אומסק בסיביר

באביב של 1848 החלו קבוצה מצומצמת יותר של אנשים מתוך החוג, בהם גם דוסטויבסקי, להיפגש בנפרד. קבוצה זו, שכונתה "חוג פאלם-דורוב" (Palm-Durov) הייתה ביקורתית כלפי תחומי העניין הצרים של פטרשבסקי עצמו, שהתמקד בעיקר בפילוסופיה ופוליטיקה[38], וביקשה להרחיב את הדיון גם לנושאים כאמנות, ספרות ומוזיקה. כמה חברים מקרב קבוצה זו, בהם דוסטויבסקי עצמו, ניסו בתחילת 1849 לרכוש בית דפוס קטן, על מנת להדפיס בו חומרי תעמולה ולהפיצם בקרב האיכרים[39].

ב-23 באפריל 1849 ערכה המשטרה החשאית ברוסיה גל של מעצרים בקרב החברים ב"חוג פטרשבסקי". דוסטויבסקי נעצר במיטתו סמוך לארבע בבוקר, ולאחר חיפוש בבית הוא נלקח למעצר[40]. הצאר ניקולאי הראשון, שהיה עדיין תחת הרושם של אירועי אביב העמים שנה קודם לכן, ראה במפגשים ובדיונים עניין חמור מאוד, ודרש למצות עם העצירים את הדין[41]. מדוסטויבסקי נשללו הדרגות הצבאיות והזכויות האזרחיות, ויחד עם 15 מהנאשמים האחרים הוא נידון למוות בירייה.

ב-22 בדצמבר 1849 נלקחו חברי "חוג פטרשבקי" לכיכר סמנובסקי בסנקט פטרבורג, שם המתינה להם כיתת יורים. שלושה מבין חברי החוג כבר נקשרו לעמודים ועיניהם כוסו, אך בסופו של דבר הם לא הוצאו להורג. כמה ימים קודם לכן החליט הצאר לחוס על חיי העצירים, אך הורה להודיע להם על כך רק ברגע האחרון[42]. חוויה זו השפיעה על דוסטויבסקי יותר מכל לזנוח את דעותיו הקודמות ולהפוך לנוצרי אדוק[43][44]. גזר דינו של דוסטויבסקי הומר בארבע שנות מאסר עם עבודת פרך באומסק שבסיביר, ושירות צבאי לזמן בלתי מוגבל. החוויות של דוסטויבסקי בתקופת מאסרו שימשו בסיס לרומן רשימות מבית המוות, שפורסם בשנת 1862.

במהלך תקופת מאסרו החמירו התקפי האפילפסיה מהם סבל דוסטויבסקי. ההתקף החמור הראשון אודותיו קיימת עדות בדו"חות רפואיים מבית הכלא אירע בשנת 1850. ההתקף השני אירע כשלוש שנים לאחר מכן, ומאז חזרו ההתקפים בתדירות של אחת לחודש[45]. דוסטויבסקי סיים לרצות את עונשו ב-15 בפברואר 1854.

לאחר שיחרורו התגייס דוסטויבסקי כטוראי פשוט לגדוד הקו השביעי ושירת במצודה בסמיפלנטיסק (Semipalatinsk), כיום בקזחסטן. בין השנים 1854 ל-1856 הוא כתב כמה שירים בנימה פטריוטית, שאחד מהם הוקדש להכתרתו של הצאר אלכסנדר השני[46]. בשנת 1855 פגש דוסטויבסקי את מריה דמיטרייבנה איסאייב (Isaev), צעירה בת 27 שהייתה נשואה לבעל אלכוהליסט. השניים החלו ברומן, ולאחר מות בעלה התחתנו בפברואר 1857.

השיבה לזירה הספרותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1859 עזב דוסטויבסקי את הצבא וחזר עם אשתו לסנקט פטרבורג. בנובמבר ודצמבר של אותה השנה התפרסם במגזין "רשימות המולדת" הסיפור הכפר סטפאנצ'יקובו ותושביו, שבכתיבתו החל דוסטויבסקי בתחילת 1858[47].

בין השנים 1861 ל-1863 הוא ניהל ירחון בשם "Вре́мя” ("זמן" ברוסית) יחד עם אחיו מיכאיל. דוסטויבסקי פרסם מאמרים פרי עטו וקטעים מיצירות שעדיין לא סיים כמעט בכל גיליון[48]. בעיתון זו הוא פרש לראשונה את השקפתו החדשה, המתמקדת בנפש הרוסית ובמאפיינים הייחודיים של רוסיה לעומת האוניברסליזם המערבי. בגיליונות הראשונים של הירחון פרסם דוסטויבסקי את הרומן רשימות מבית המוות, שיצא לאור כספר בשנת 1862. באותו ירחון התפרסם גם הרומן החלכאים והנדכאים. "Вре́мя" זכה לפופולריות רבה. בשנה הראשונה להוצאתו היו לו כ-2,300 מנויים. שנה לאחר מכן הוא הגיע לתפוצה של יותר מ-4,000 מנויים. באותה שנה החל המגזין לרשום רווחים[49].

בקיץ 1862 נסע דוסטויבסקי לחו"ל בפעם הראשונה. במשך תקופה של חודשיים וחצי הוא ביקר בצרפת, בריטניה, איטליה, גרמניה ושווייץ, טיול שיניב לאחר מכן את רשימות חורף על רשמי קיץ. במשך טיול זה פיתח דוסטויבסקי התמכרות להימורים, שתלווה אותו שנים רבות לאחר מכן. הוא היה משוכנע כי מצא שיטה בטוחה להרוויח ממשחקי רולטה, ולאחר שהפסיד כספים, פנה אל ידידיו ומכריו, בהם גם הסופר איוון טורגנייב, בבקשה להלוואות וסיוע כספי[50]. בשנים 1863-1862 ניהל דוסטויבסקי רומן עם אפולינאריה (פולינה) סוסלובה, ששימשה לאחר מכן מודל לדמות של קטרינה איוונובנה בהחטא ועונשו[51].

"Вре́мя" נסגר על ידי השלטונות לאחר שפרסם באפריל 1863 מאמר בנוגע להתקוממות שהתרחשה באותו הזמן בפולין. לדברי דוסטויבסקי, כפי שמעיד אחיו אנדרי, היה זה מאמר פטריוטי שלא הובן כראוי במוסקבה[52]. לאחר שאי ההבנה הובהרה, אושר לאחים דוסטויבסקי לחזור ולהוציא מגזין לאור. ב-1864 הקימו פיודור ומיכאיל דוסטויבסקי ירחון נוסף בשם "Эпо́ха" ("התקופה"), שיצא לאור לראשונה במארס של אותה שנה. בגיליון הראשון של הירחון פרסם דוסטויבסקי את החלק הראשון של ספרו מכתבים מהמחתרת. זמן לא רב לאחר מכן נפטרה אשתו מריה דימטריבונה, אובדן שגרם לו זעזוע קשה. ביולי 1864 נפטר גם אחיו מיכאיל.

לאחר מות אחיו לקח על עצמו דוסטויבסקי לדאוג לאלמנתו ולילדיו. מצבו הכלכלי באותה תקופה הלך והידרדר, והוא שקע בחובות. הוא נאלץ לסגור את "Эпо́ха", שמעולם לא הגיע לתפוצה של הירחון הקודם בניהולו. ההתמכרות להימורים עלתה לו בכספים רבים, והוא נאלץ לברוח מנושיו למערב אירופה, שם החל שוב ברומן עם אפולינאריה סוסלובה, שסירבה להצעת הנישואין שלו.

גלות שנייה ושיבה לרוסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוסטויבסקי בשנת 1879

כדי לעמוד בהתחייבויות הכספיות שלו כתב ופרסם דוסטויבסקי את הרומן החטא ועונשו בשנים 1866-1865. הוא מכר את כל הזכויות על הספרים שפרסם עד אז למוציא לאור בשם סטלובסקי תמורת 3,000 רובל בלבד. מלבד הזכויות על הספרים הקודמים התחייב דוסטויבסקי לספק לסטלובסקי רומן חדש עד נובמבר 1866. במסגרת העבודה על רומן זה, שיצא לאור בשם המהמר, פגש דוסטויבסקי את אשתו השנייה, אנה גריגורייבנה סאניטקינה. אנה בת העשרים החלה לשמש כקצרנית ורשמת עבור דוסטויבסקי ב-4 באוקטובר 1866. זמן קצר קודם לכן סיימה אנה לקרוא את החטא ועונשו, והיא נמנתה על מעריציו של הסופר. השניים התחתנו בפברואר 1867, וחודשיים לאחר מכן נסעו לחו"ל, זמן קצר אחרי ששניים מנושיו של דוסטויבסקי הגישו תביעות נגדו.

אנה הייתה בת למשפחה אמידה, ודוסטויבסקי ניסה לשכנעה לעתים קרובות לבקש כסף ממשפחתה. במהלך ביקור בבאדן שבגרמניה הוא הפסיד את כל כספם, ולאחר מכן מישכן חלק מתכשיטיה של אשתו על מנת להמשיך להמר. מצב עניינים זה נמשך עד שאנה הצליחה לחסוך מספיק כסף למעבר של השניים לז'נבה, שם לא היה קזינו, באוגוסט 1867[53]. בפברואר 1868 נולדה לזוג בת בכורה, אך היא נפטרה לאחר שלושה חודשים. בתם השנייה, ליובוב, נולדה ב-1869 בדרזדן. בשנה זו השלים דוסטויבסקי את הרומן אידיוט, ושנה לאחר מכן פרסם את הרומן הבעל הנצחי.

בשנת 1871 חזרו בני הזוג לסנקט פטרבורג. בתקופה זו החל המזל להאיר להם פנים: דוסטויבסקי הוציא לאור את הרומן שדים ב-1873 במימון עצמי, והספר זכה להצלחה רבה. בשנים 1874-1873 הוא שימש עורך של השבועון השמרני "האזרח", שהיה בבעלות הנסיך משצ'יסקי, משרה שהעניקה לו הכנסה נאה[54]. את רוב 1875 בילו הזוג דוסטויבסקי בעיירה סטאריה רוסה (Старая Русса). אותה עזבו בספטמבר בחזרה לסנקט פטרבורג, שם החל דוסטויבסקי לפרסם באופן חודשי את "יומן הסופר", ירחון בן 16 דפים שדוסטויבסקי כתב לבדו[55]. באותה השנה נולד לבני הזוג בן נוסף, מיכאיל, שנפטר בגיל שלוש מקדחת.

במשך מרבית שנות ה-70 של המאה ה-19 נהג דוסטויבסקי להתעורר בשעה שתיים בצהריים, לשתות כוס תה ולקרוא את העיתון בשעה שהיה מעשן סיגריה מגולגלת. אחרי התה הוא היה מקבל אורחים, ובשעה שלוש בצהריים אוכל ארוחה קלה, עמה היה לוגם כוס וודקה ולועס לחם שחור. לאחר מכן הוא היה נוהג לצאת לטיול רגלי, לרוב עוצר בבית הדפוס. הוא היה חוזר הביתה בשש בערב, אוכל ארוחת ערב עם המשפחה ומשכיב את הילדים לישון. לאחר מכן הוא היה מתיישב לעבוד, ולעתים היה כותב עד שעות הבוקר המוקדמות[56]. בשנת 1880 הוא סיים את יצירתו האחים קרמזוב, שהתפרסמה קודם לכן בחלקים בעיתון "רוסקי ווסטניק" (השליח הרוסי).

דוסטויבסקי נפטר ב-9 בפברואר (28 בינואר לפי הלוח הישן) 1881 ונקבר בבית קברות טיחבין בכנסיית אלכסנדר נבסקי בסנקט פטרבורג.

יצירתו של דוסטויבסקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבחינה היסטורית ספרותית, נחשב דוסטויבסקי לחלק מהזרם הריאליסטי, אך הריאליזם של דוסטויבסקי הוא מיוחד במינו: זהו ריאליזם נפשי, ששואב את כוחו מהדיוק הרב של האבחנות הפסיכולוגיות, ומאופן התיאור של חיי הרגש לעומת הפרטים החיצוניים. הפילוסוף המרקסיסטי והמבקר הספרותי ג'רג' לוקאץ' מבחין כי בעוד פאוסט, וילהלם מייסטר, והדמויות המרכזיות שעיצב בלזק, נאלצים להתמודד עם בעיות ומכשולים – הם אינם נהפכים למכשול בעצמם. "רק כאשר האינדווידואל פונה פנימה, רק כאשר אינו מצליח למצוא לעצמו נקודת ארכימדס במהלך המאורעות החברתיים או בשאיפה אגואיסטית מוחשית, מופיעה בעיית הניסוי העצמי בנוסח דוסטויבסקי"[57].

חוקר הספרות וההוגה הרוסי מיכאיל בכטין טען כי דוסטויבסקי יצר רומן מסוג חדש, שהוא מגדיר כרומן פוליפוני (בכטין משתמש גם במונח "הטרוגלסיה" כדי לתאר את המאפיין הבולט של רומן מסוג זה). הרומן הפוליפוני של דוסטויבסקי, לפי בכטין, מתאפיין בריבוי קולות אוטונומיים ולעתים מנוגדים, שמופיעים ברומן כהשקפה עצמאית שאינה תלויה או משועבדת לעמדתו האידאולוגית של הסופר עצמו. כך, דמויות כמו סווידריגאילוב בהחטא ועונשו או סטאברוגין בשדים מייצגות עמדות ברורות ומובחנות מעמדתו של דוסטויבסקי, עמדות שזוכות לפיתוח מלא במהלך הסיפור ואינן משמשות כקול משני שאמור להאיר את הרעיון המרכזי[58].

מאפיין נוסף שמוצא בכטין ברומנים של דוסטויבסקי הוא מוטיב ה"קרנבל". מושג זה, שמופיע בעבודתו של בכטין על הסופר והכומר הצרפתי פרנסואה רבלה, קשור לריבוי האירועים ולדחיסותם מבחינת הזמן והמקום (האירועים העיקריים בהחטא ועונשו מתרחשים בפרק זמן של כשבועיים, בחלק מצומצם מאוד של סנקט פטרבורג), ולהיפוך של הסדר החברתי. אווירת הקרנבל משמשת אנטיתזה למציאות היומיומית המוכרת, ויוצרת תחושה של "הכל יכול לקרות" – כפי שאכן קורה לעתים קרובות ברומנים של דוסטויבסקי.

על אף השאלות שמעסיקות את דוסטויבסקי - התוקף של מושגים כמו טוב ורע, אמונה באלוהים והדרך לגאולה – נראים לנו כיום יותר כמושגים פילוסופיים מאשר מעשיים. ברוסיה של המאה ה-19 שאלות אלה ריחפו בחלל האוויר, ובוודאי עוררו עניין ציבורי. באיגרת ששלח לעורך העיתון "רוסקי וסטניק" (הכרוז הרוסי), שבו תיכנן להדפיס את הרומן "החטא ועונשו", כתב דוסטויבסקי:

"מקרים אחדים שאירעו באחרונה ממש שיכנעוני כי נושא יצירתי אינו אקסצנטרי כלל, היינו, דווקא העובדה שהרוצח הוא אדם צעיר מפותח ואפילו בעל נטיות חיוביות. סיפרו לי במוסקבה בשנה שעברה על אודות סטודנט אחד - שגורש מהאוניברסיטה לאחר פרשת הסטודנטים המוסקוואיים – שהחליט להרוס את בית הדואר ולהרוג את הדוור. בעיתונינו אפשר למצוא עוד עקבות רבים לרפיפות המושגים העצומה, המביאה לידי מעשים איומים ... בקיצור, הריני משוכנע שהנושא שלי מוסבר לפחות בחלקו על ידי מאורעות ימינו"[59]

מקורות השפעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתב ידו של דוסטויבסקי, שנת 1838

דוסטויבסקי היה חובב ספר נלהב מגיל צעיר מאוד, ושנות לימודיו בבית הספר הוצאו כמעט לחלוטין על קריאת ספרים[60]. בילדותו היה שקוע בקריאת וולטר סקוט, אלכסנדר פושקין וההיסטוריון והסופר הרוסי ניקולאי קרמזין. לאחר מכן קרא בשקיקה את כתבי שייקספיר, גתה, ביירון, ויקטור הוגו ופרידריך שילר. דוסטויבסקי העריץ במיוחד את בלזק, ואף תירגם בתחילת דרכו את הרומן אז'ני גראנדה של הסופר הצרפתי. הוא תירגם בנוסף גם את ז'ורז' סאנד ואז'ן סי. סופר נוסף אותו העריץ דוסטויבסקי היה צ'ארלס דיקנס, שספריו היו כמעט היחידים שקרא בתקופת מאסרו, מלבד כתבי הקודש[61].

מבחינה סגנונית הושפע דוסטויבסקי הצעיר רבות מניקולאי גוגול, ומיוחסת לו האמירה: "כולנו יצאנו משולי האדרת של גוגול" בנוגע לספרות הרוסית של המאה ה-19. ספרו הראשון של דוסטויבסקי, אנשים עניים, אף הביא רבים לראות בו ממשיכו של גוגול. בספר מופיעה אף התייחסות ישירה לגוגול: הפקיד דבושקין קורא את הסיפור האדרת של גוגול, ואף מבקר את הסוף שבוחר הסופר לדמותו של הפקיד אקאקי אקאקייביץ'. ביקורת קלה זו נהפכת למתקפה של ממש בסיפור הכפר סטפאנצ'יקובו ותושביו, אותו כתב דוסטויבסקי לאחר שיחרורו מהכלא. חוקר הספרות יורי טיניאנוב, אחד הדמויות הבולטות באסכולת הפורמליזם הרוסי, ראה בהתקפה של דוסטויבסקי על גוגול ביטוי פרטי של נטייה אוניברסלית מצד סופרים צעירים לתקוף דמויות סמכותיות מהדור הקודם[62].

מלבד גוגול, הכפר סטפאנצ'יקובו ותושביו כולל גם פרודיה על פושקין ועל טורגנייב, שני כותבים נוספים מהם הושפע דוסטויבסקי. על אף ההערכה שרחש לטורגנייב, שתמיד הכיר בכישרונו ואף סייע לו כספית, היה דוסטויבסקי ביקורתי מאוד כלפי הנטייה הרומנטית של טורגנייב, האווירה האריסטוקרטית ברומנים שלו והטון הנוסטלגי שבהם. הפרודיה על סגנונו של טורגנייב בהכפר סטפאנצ'יקובו ותושביו ניכרת במיקום, באיפיון הדמויות ובסיפור האהבה שבחר דוסטויבסקי, שמזכירים מאוד את סיפוריו של טורגנייב. אלא שבניגוד לטורגנייב, חיי האחוזה מתוארים אצל דוסטויבסקי "ללא שמץ של אווירה רומנטית נוסטלגית, אלא כהתגלמות של אבסורד, אכזריות ושנאה של הכל כלפי הכל"[63].

נטייה דומה מאפיינת את הביקורת של דוסטויבסקי כלפי לב טולסטוי. על אף שהעריך מאוד את כתיבתו, וגם החזיק מקבץ רחב מאוד של כתביו, ראה דוסטויבסקי ברומנים של טולסטוי כמייצגים את עולם העבר, יופי שנהפך כבר להיסטורי[64]. גם לטולסטוי היה ביקורת משלו על דוסטויבסקי. הוא אמר על החטא ועונשו כי כבר לאחר קריאת הפרקים הראשונים, אפשר לנחש את סופו של הרומן. עם זאת, דווח כי טולסטוי פרץ בבכי כאשר שמע על מותו של דוסטויבסקי, וכי על השידה שליד המיטה בה נפטר היה מונח עותק של האחים קרמזוב. דוסטויבסקי מצידו אמר על מלחמה ושלום של טולסטוי כי זוהי "יצירת אמנות חסרת פגמים".

הביקורת על דוסטויבסקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אין הרבה ענקים בספרות העולמית שזכו לביקורת נוקבת כמו זו שספג דוסטויבסקי, בימי חייו ולאחר מכן. בין היתר הואשם דוסטויבסקי שכתיבתו לא עשירה ומסוגננת בדומה ליוצרים אחרים בין זמנו, שהוא נוטה לחזור על עצמו ושהדמויות שלו הן לרוב טיפוסים המייצגים עמדות מוסריות או חברתיות מוגדרות, ולא בני אדם ממשיים[65].

הסופר ולדימיר נאבוקוב טען בהרצאותיו כי מבחינה אמנותית, דוסטויבסקי הוא סופר בינוני ביותר. "אני מודה", הוא כותב, "שחלק מהסצנות שלו (של דוסטויבסקי), חלק משורות הפארסות העצומות שלו הן משעשעות בצורה בלתי רגילה. אבל הרוצחים הרגישים שלו והזונות עם הנשמה הגדולה הן בלתי נסבלים אפילו לרגע אחד – לפחות על ידי הקורא הזה!"[66]. ארנסט המינגוויי, שבספרו האוטוביוגרפי חגיגה נודדת מתואר יחסו האמביוולנטי לדוסטויבסקי, מתפלא "איך הוא יכול לכתוב כל כך רע, כל כך רע באופן בלתי יאומן, ועדיין לגרום לך רגשות כל כך אמיתיים?".

השפעתו של דוסטויבסקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתיבתו של דוסטויבסקי השפיעה רבות על דורות של סופרים שבאו אחריו. וירג'יניה וולף כתבה עליו במאמרה "נקודת המבט הרוסית" (The Russian Point of View):

"הרומנים של דוסטויבסקי הם מערבולות גועשות, סופות חול מסתלסלות, עמודי מים שרותחים ושורקים ושואבים אותנו פנימה. הם מורכבים באופן בלעדי מהחומרים של הנשמה (soul). כנגד רצוננו אנו נמשכים פנימה, מסתחררים סביב, סומאים, נחנקים, ובאותו הזמן מתמלאים בהתלהבות עליזה. מלבד שייקספיר, אין קריאה יותר משלהבת מזאת".[67]

יצירות עיקריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תרגומים לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחסו כלפי היהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגיליון מרץ 1877 של "יומנו של סופר" שפרסם, הביע דוסטויבסקי את יחסו האנטישמי כלפי היהודים. דוסטויבסקי מתאר את היהודים ברוסיה כמדכאים ומנצלים את ההמונים הרוסיים, כשולטים בעולם, וכמהווים סכנה רוחנית ותרבותית לעם הרוסי. ‏[69] כך כתב: "קשה מאוד ללמוד את 4,000 שנות ההיסטוריה של העם היהודי, אך בדבר אחד אני בטוח, שאין אף עם בעולם המתלונן כל כך הרבה על גורלו. בכל הזדמנות וללא הפסקה הם מתלוננים על השפלתם, סבלם והקרבתם. אפשר לחשוב שלא הם השולטים בעולם, המכוונים את הבורסה, וכתוצאה מכך גם את ענייני הפנים של המדינות"[70].

דוסטויבסקי הצדיק את היחס המפלה השלטוני כלפי היהודים ואת השנאה של ההמונים הרוסיים כלפיהם, שהביאו שנים בודדות לאחר מכן לפריצת מאורעות הסופות בנגב ברחבי רוסיה ואוקראינה.

יש הרואים בתיאוריו של דוסטויבסקי, דמויות יהודיות, סממנים של אנטישמיות סטריאוטיפית. כך למשל בתארו בספרו האוטוביוגרפי "רשימות מבית-המוות", את דמותו של איסאי פומיץ' בומשטין, כמי שאין לו בעולמו אלא אלוהים וכסף, והוא מתאר את התנהגותו: "קרא את התפילה בזמרה, צעק, ירק, הסתוב, עשה תנועות פראיות ומצחיקות. לפתע היה מכסה את ראשו בידיו ומתחיל לילל, ופתאום מפסיק יללותיו ופורץ בצחוק... איסאי פומיץ' אהב מאוד את המעבר הזה מן הבכי אל הצחוק וראה בכך מעשה מיוחד וערמומי"כמו כן הוא מגלה בתיאור זה בורות באשר להווי החיים היהודי הדתי, כשהוא מתאר את היהודי מתעטף בטלית ומניח תפילין בליל שבת.

בספרו "שדים" מתואר היהודי ליאמשין כבעל תכונות דומות מאד לאלו של בומשטין, והוא אף עולה עליו בתכונותיו השליליות: הוא פחדן, חנפן, אכזר כלפי החלשים ממנו, מלווה בריבית, מלשין.

בספרו "האחים קרמזוב", כאשר אליושה, הדמות המרכזית החיובית, נשאל על ידי בת-שיחתו האומנם נכונות הן עלילות הדם, משתמט הנזיר מלהשיב ומניח את העניין בבחינת שתיקה כהודאה‏[71].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכּתביו:

על יצירתו:

יחסו כלפי היהודים:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תאריכי הלידה והפטירה המובאים הם על־פי הלוח הגרגוריאני, המקובל בימינו. על־פי הלוח היוליאני, שהיה נהוג ברוסיה בתקופתו של דוסטויבסקי, תאריך לידתו הוא 30 באוקטובר 1821, ותאריך פטירתו הוא 28 בינואר 1881.
  2. ^ 2.0 2.1 Mochulsky, עמ' 3
  3. ^ Frank, p.10
  4. ^ Mochulsky, עמ' 3-4.
  5. ^ Lantz, p.107
  6. ^ Frank, p.24
  7. ^ Frank, p.18
  8. ^ Mochulsky, עמ' 4.
  9. ^ Frank, p.9
  10. ^ Frank, p.10
  11. ^ Mochulsky, עמ' 4.
  12. ^ Frank, p.28
  13. ^ Frank, p.29
  14. ^ Lantz, p.55
  15. ^ Lantz, p.55
  16. ^ Mochulsky, p.10
  17. ^ Lantz, p.107
  18. ^ Frank, p.37
  19. ^ Frank, p.37
  20. ^ Mochulsky, p.11
  21. ^ Freeborn, p.17
  22. ^ Freeborn, p.19
  23. ^ Freud on Dostoevsky's Epilepsy: A Revaluation, Nathan Rosen, University of Rochester, 1988
  24. ^ Frank, p.25
  25. ^ Frank, p.28
  26. ^ Mochulsky, p.18
  27. ^ Freeborn, p.24
  28. ^ Mochulsky, p.36
  29. ^ Freeborn, p.25
  30. ^ Freeborn, p.25
  31. ^ Mochulsky, p.46
  32. ^ Mochulsky, p.53
  33. ^ Mochulsky, p.50
  34. ^ Mochulsky, p.69
  35. ^ Frank, p.242
  36. ^ Freeborn, p.30
  37. ^ Frank, p.244
  38. ^ Frank, p.274
  39. ^ Bloom, p.6
  40. ^ Bloom, p.6
  41. ^ Bloom, p.7
  42. ^ Bloom, p.8
  43. ^ Frank ii, p.180
  44. ^ Mochulsky, p.142
  45. ^ Frank (ii), p.192
  46. ^ Mochulsky, p.166
  47. ^ צחוק, אבסורד והיגיון, דימיטרי סגל, אחרית דבר ל"הכפר סטפאנצי'קובו ותושביו", כרמל, 2000
  48. ^ Frank (ii), p.298
  49. ^ Nikolai strakhov: Memories of Fyodor Mikhalailovich Dostoevsky as a Journalist, at Sekirin, p.154
  50. ^ "דוסטויבסקי במבט מקרוב", רוברט לורד, בתוך: החטא ועונשו ודוסטויבסקי – מבחר מאמרים, כתר, 1983
  51. ^ מהלך חיים, ד"ס מירסקי, בתוך: החטא ועונש ודוסטויבסקי - קובץ מאמרים, כרמל, 2000
  52. ^ Andrei Dostoevsky: A Visit to Fyodor Dostoevsky in St. Petersburg, at Sekirin, p.156
  53. ^ "דוסטויבסקי במבט מקרוב", רוברט לורד, בתוך: החטא ועונשו ודוסטויבסקי – מבחר מאמרים, כתר, 1983
  54. ^ מירסקי, עמ' 23
  55. ^ Joseph (ii), p.724
  56. ^ Frank (ii). p.724
  57. ^ ניכורו של היחיד, ג'רג' לוקאץ', בתוך "החטא ועונשו ודוסטויבסקי", עמ' 79
  58. ^ סוגיות בפואטיקה של דוסטויבסקי, מיכאיל בכטין, ספריית הפועלים
  59. ^ איגרת למ.נ קאטוב, בתוך "החטא ועונשו ודוסטויבסקי", עמ' 38
  60. ^ ספרייתו של דוסטויבסקי, ליאוניד גרוסמן, בתוך: "החטא ועונשו ודוסטויבסקי", עמ' 40
  61. ^ גרוסמן, עמ' 42
  62. ^ "צחוק, אבסורד והיגיון", עמ' 208
  63. ^ סגל, עמ' 211
  64. ^ לוקאץ', בתוך "החטא ועונשו ודוסטויבסקי", עמ' 82
  65. ^ אם לא יעלה יפה, אולי אתלה את עצמי, רועי חן, באתר הספרייה החדשה
  66. ^ Nabokov and Dostoevsky, Melvin Seiden, Contemporary Literature, Vol. 13, No. 4 (Autumn, 1972), pp. 423-444
  67. ^ The Russian Point of View, וירג'יניה וולף, מתוך The Common Reader
  68. ^ פרס טשרניחובסקי הוענק לאפרת, הרברג, הלוי ועצמון, דבר, 26 באפריל 1960.
  69. ^ רות בקי קולודניהמכתבים שחושפים את האנטישמיות של דוסטויבסקי, באתר הארץ, 31 במרץ 2012
  70. ^ יומן הסופר, מרץ 1887. לקטעים נוספים בנושא זה, ראה: "גאולת המזרח ויהודי העולם". תורגם על ידי יצחק אורן. קשת, 60, 22-34.
  71. ^ שמאי גולן, האנטישמיות של דוסטוייבסקי

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]