חטא עץ הדעת
חטא עץ הדעת הוא כינוי לסיפור בתחילת ספר בראשית על החטא של אכילת פרי עץ הדעת טוב ורע בידי אדם וחוה בניגוד לציווי של אלוהים.
תוכן עניינים |
[עריכה] החטא ועונשו
על פי הסיפור המקראי, לאחר שנברא האדם, הוא נשלח לגן עדן, ושם היו אילנות רבים "נחמדים למראה וטובים למאכל". בהיכנסו לגן עדן הוא נצטווה בידי אלוהים לאכול מכל אילני הגן, אך לא מעץ הדעת טוב ורע, כי אכילה ממנו תביא למותו: "וַיְצַו ה' אֱלֹהִים עַל-הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ-הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת." (ספר בראשית ב, טז-יז).
הנחש, שהיה ערמומי וחכם מכל חיות השדה, דיבר עם חוה, ושידל ופיתה אותה לאכול מעץ הדעת טוב ורע. "טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל" (שם ג, ו). לאחר שחוה אכלה ממנו היא נתנה גם לאדם לאכול, ואז נפקחו עיניהם והם היו מודעים לכך שהם עירומים ועשו להם חגורות. כאשר שמעו את קול ה' מתהלך בגן, הם התביישו והסתתרו בתוך עץ הגן, ולאחר דין ודברים עם אלוהים, נענשו הנחש, חוה ואדם על חטאיהם:
| וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ: כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ. וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב. אֶל הָאִשָּׁה אָמַר: הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ. |
||
| – בראשית ג, יד-יט | ||
בנוסף, אדם וחווה גורשו מגן עדן.
[עריכה] מהו עץ הדעת?
שמו המלא של העץ הוא "עץ הדעת טוב ורע". מכאן שהמילה "דעת" בצירוף "עץ הדעת" איננה מתייחסת לידיעה באופן כללי, אלא להבחנה בין טוב לרע.
בתלמוד ישנן שלוש שיטות מה היה עץ הדעת:
| תניא, אילן שאכל ממנו אדם הראשון, | ||
| – תלמוד בבלי, מסכת ברכות, מ ע"א | ||
במדרש מובאות שלוש הדעות לעיל, ונוספה עליהן שיטה רביעית:
| רבי אבא דעכו אמר: אתרוג היה, ההוא דכתיב (בראשית ג) "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל", אמרת, צא וראה איזהו אילן שעצו נאכל כפריו? ואין את מוצא אלא אתרוג. | ||
| – בראשית רבה פרשה ט"ו פסקה ז' | ||
בנצרות נוצר שיוכו של העץ עם התפוח, אולי עקב צבעו האדום, המזכיר תשוקה, ואולי בגלל שכך ציירוהו הציירים הראשונים.
[עריכה] החיטה היא עץ הדעת
בדעתו של רבי יהודה תומך פרופ' מרדכי כסלו מהפקולטה למדעי החיים באוניברסיטת בר-אילן. הוא מסתמך על פסוקים מפרשת בראשית ומדברי חז"ל.
- לאחר שחוה מקבלת את עצת הנחש נאמר: "ותרא האישה כי טוב עץ המאכל, וכי תאוה הוא לעינים, ונחמד העץ, ותקח מפריו ותאכל, ותתן גם לאישה עימה ויאכל" (בראשית, ג',ו'). יוצא מכאן כי לאישה היה ידוע כי לעץ המאכל המסוים יש סגולות מיוחדות והייתה מוכנה להפיק ממנו מאכל מיוחד.
- היא ידעה כי הכנת פרי העץ למאכל כרוך במאמץ ועל כך נאמר: "כמה יגיעות יגע האדם הראשון עד שמצא פת לאכול: חרש, וזרע, וקצר, ועימר, וטחן, והרקיד, ולש, ואפה ואחר כך אכל. (מסכת ברכות, נ"ח, א')
- ואפילו יש איזכור בפרשה לאחת הפעולות: "וישמעו את קול ה' אלוהים מתהלך לרוח היום" (ג',ח). ופירש רש"י: "רוח מערבית של לפנות ערב. הרוח לה מחכים מגדלי החיטה כדי לבור את גרעיני החיטה מהמוץ.
- נשארה השאלה: החיטה המוכרת היום היא עשבונית. אבל בתאור המצוי בגן עדן יש רק "כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל" (בראשית, ב', ט'). והרי ראינו שהייתה חיטה. כלומר גם החיטה הייתה בצורת עץ.
- ומה השינוי שעשתה חוה, אשר בגללו נגזר על בנותיה הצער: במקום לאכול את הפירות כמו שהם, היא החליטה להשקיע מאמץ בהכנת הלחם. ולכן שואל הקב"ה: "מה זאת עשית"?( שם, פרק ג' י"ג) והעונש "הרבה ארבה עצבונך" (שם, פסוק ט"ז).
- העֵצֶב אינו רק קשור ללידה. רד"ק והחזקוני מפרשים: עצבון זה עמל, יגיעה וטורח.
לסיכום אומר מרדכי כסלו "לדעת רבי יהודה לא היה עץ הדעת - הגדול והנאה. היה זה דווקא הפשוט ודל המראה. את החיטה שמו במרכז הגן בשל התכונות המיוחדות של החיטה".
[עריכה] בעקבות הסיפור
סיפור חטא עץ הדעת, שמתואר כחטא הראשון בהיסטוריה האנושית, עורר את דמיונם של הוגים וחוקרים. האם הוא כפשוטו או שמא אלגורי? מהו עץ הדעת? מדוע הוא מתואר כטוב ורע? האם הוא מסמן אבן דרך בהתפתחות האנושית? מדוע בעקבות החטא נעשו בני האדם חכמים יותר וקיבלו מודעות? ושאלות נוספות.
במבט פשוט מעל לכל, עומד בבסיסו של הסיפור מעמדו העליון של האל וסמכותו למול האדם שברא, והתביעה הבלתי מתפשרת להישמע באופן מוחלט לציוויי האל. ייתכן שבכוונה נבחר חטא שאין לו משמעות ומובן בעיניים אנושיות, ולא ברור מדוע העונש עליו כה חמור, כדי לומר לבני האדם, שהם צריכים לקבל את הציווי האלוהי, גם כאשר אינם מבינים, מבלי לשאול עליו ועל טעמיו.
ביהדות יש פירושים שונים וגישות רבות לחטא עץ הדעת. על פי התלמוד החטא היה הכרחי וקבוע מראש בגורלם של אדם וחוה. היו שראו את החטא בכך שאדם וחוה ביקשו לראשונה את הדעת (עץ הדעת) ולא את החיים (עץ החיים). היו כאלו שראו בנחש סמל של כוחות הדמיון ואת החטא בכך שבמקום ללכת אחרי ההכרה השכלית הם התפתו לנהוג על-פי דמיונם הכוזב. והיו שראו, בעיקר בספרות המדרשית, חטא זה כחטא מיני, שבו מעורבים הנחש והאישה.
שאלה שהועלתה בדיונים בהקשר לחטא זה, הייתה, האם קודם לחטא היו אדם וחוה יצורים לא תבוניים? שהרי אם כן, יוצא לכאורה שראוי היה כי יאכלו מהעץ. לשאלה זו מתייחס הרמב"ם בספרו מורה הנבוכים (ח"א פ"ב), ושם הוא מסביר את דעתו, כי לפני חטא עץ הדעת היו אדם וחוה בעלי שכל מוחלט, המתעלם מהמוסכמות האנושיות ודן לפי מושגים של "אמת" ו"שקר", ואילו לאחר החטא נוספה להם הכניעה למוסכמות (ה"טוב" וה"רע"), שאינן רציונליות - כדוגמת הבושה מן העירום. הוגי דעות אחרים פירשו שהמצב המתוקן, שקדם לחטא, הוא זה שבו אין לאדם שכל הבוחן ובודק, והוא נשען על האל בלבד, כילד בחיק הוריו. בתפיסה זו, נתפס השכל שהתקבל בעקבות החטא כדבר שלילי בעיקרו. פרשנות נוספת הייתה ש"לדעת" טוב ורע נגזר משורש יד"ע, במובן של קיום יחסי מין ותאווה מינית (כמו "והאדם ידע את חוה אשתו"), והייצריות היא זו שנוספה לאדם הראשון, ומסיבה זו רק לאחר האכילה מן העץ התביישו אדם וחוה מהיותם עירומים.
הפסיכולוג אריך פרום רואה בחטא האדם הראשון את הייצוג הבולט לבעיית החופש של האדם. מעשה החטא הוא למעשה האקט הראשון של החופש האנושי. אי הציות לפקודת האל היא למעשה השתחררות מכפייתו של האל וראשיתה של התבונה האנושית. האדם צועד לקראת אנושיות ולקראת ייחודו, כאשר הוא מנפץ את ההרמוניה בינו לטבע. בניתוקו ובהתעלותו מעל הטבע, הוא מבחין ומודע לעירומו ומתבייש בעצמו. הוא בודד וחופשי ועם זאת חסר אונים ומפוחד. הוא זכה בחופש, אך חופש זה נראה לו כקללה, מפני שהוא איננו חופשי להגשים את ייחודו.[1]
על פי גישת הנצרות, חטא זה קרוי "החטא הקדמון", שבעטיו נגזרה על כל האנושות לא רק מיתה, אלא אף חיי סבל וטומאה בעולם החומר המקולל ללא תקנה, שבו האישה חוברת לשטן, ומחטיאה ומדיחה את הגבר בפיתויים מיניים.
[עריכה] ראו גם
[עריכה] לקריאה נוספת
- דורון לוריא, מלכים בשר ודם: התנ"ך באמנות המאות ה-16 עד ה-19, מוזיאון תל אביב לאמנות, 2005, החטא הקדמון, עמ' 24-16
- טוני לביא, מלכודת הדבש והעוקץ בקבלה - אלוהים, אדם ונחש, זמורה ביתן 2011
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
- מאמרים בנושא "עץ הדעת" בספרייה הווירטואלית של מטח
- מרדכי בסלו, עץ הדעת חיטה היה, סיני, קי"ט, תשנ"ז, מובא באתר דעת - אתר לימודי יהדות ורוח
[עריכה] הערות שוליים
- ^ מנוס מחופש, עמ' 33-34
