הסכם איסטנבול (1590)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הסכם איסטנבול משנת 1590 (ידוע בטורקית גם כ"הסכם של פרהאט פאשה" - Ferhat Paşa Antlaşması; בפרסית - عهدنامه فرهاد پاشا או "הסכם השלום בנורוז" - כלומר בשנה החדשה הפרסית) היה הסכם שלום בין האימפריה העות'מאנית ובין פרס הספווית שנחתם באיסטבול ב-21 במאי 1590, בעקבות מלחמה ארוכה שהתרחשה בשנים 1577-1589 והסתיימה בתבוסה של הצד הפרסי.

המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקרבות התחילו בדרום קווקז. הצבא העות'מאני ניצח את הצבא הפרסי בקרב צ'לדר (Çıldır) ‏ (9 באוגוסט 1578) ופלש לרוב שטחי הקווקז הדרומי - גאורגיה ואזרבייג'ן. עם זאת, לאחר שהכוחות העות'מאנים חזרו לבסיסיהם, הפרסים ניסו לכבוש בחזרה כמה מהשטחים האבודים (בשירוואן ובגאורגיה).

בשלב הבא, הגיע לאזור צבא עות'מאני חדש שכלל רוב של טטרים מחצי האי קרים. מול עוצמתם נאלצו הפרסים להפסיק את המצור על טביליסי ולסגת משירוואן (1579). ב-1583 אירגנו העות'מאנים עוד צבא חזק שהביס את הפרסים. בעקבות "קרב הלפידים" (مشللر محاربسی) ב-8-11 במאי 1583, שנקרא כך מפני שהתקיים במשך הלילה - הצבא של הסולטאן הטורקי הצליח לכבוש שוב את כל שטחי הקווקז הדרומי. הישג ניכר נוסף של העות'מאנים היה כיבוש העיר תבריז ב-30 באוגוסט 1586.

בשלב זה, בשל התמודדות עם בעיות פנימיות וביטחוניות נוספות (בין השאר - מלחמות אזרחים והמלחמה נגד האוזבקים במזרח), הסכים השאה החדש של פרס, עבאס הראשון, לחתום הסכם שלום עם האימפריה העות'מאנית, וזאת אף במחיר של תנאים משפילים.

לקראת החתימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי הפסקת האש לפי דרישת השער הנשגב, שלח השאה לאיסטנבול כבן ערובה (בטורקית "רֶחינֶה" - rehine) את אחיינו, הנסיך היידאר מרזה. הילד הגיע לחסן-קאלה, רכוב על הסוס, ב-14 באוקטובר 1589, יחד עם פמליה גדולה. ב-28 בינואר 1589 הוא התקבל בקבלת פנים מפוארת בטרקלין הדיוואן המלכותי, והושיבו אותו בין הווזיר הגדול קוג'ה סינאן פאשה ובין הווזיר השני פרהאט פאשה. לאחר מכן המשלחת הפרסית התקבלה אצל הסולטאן מוראד השלישי ומסרה לו איגרת, בה הביע עבאס שאה את כניעתו (אובודייט) בפני הסולטאן. לפי עדות ההיסטוריון סלאניקי, שלח השאה כמתנות חפצי אמנות וספרים בעלי ערך, מכל תחומי הספרות והמדע.‏[1]

ההסכם[עריכת קוד מקור | עריכה]

האישים הטורקים המרכזיים שהיו שותפים להסכם היו המצביא פרהאט פאשה, וזיר ו"סרדאר" של הצבא העות'מאני; והמדינאי וההיסטוריון העות'מאני הוג'ה סאדאדין אפנדי, שניסח את ההסכם.‏[1] לפי סעיפי ההסכם, שמרה האימפריה העות'מאנית לעצמה את כל השטחים שכבשה במלחמה בקווקז - כ-590,000 קמ"ר, שהיוו את מרבית הקווקז (שטחי גאורגיה, ארמניה ואזרבייג'ן של היום, כולל קאראבאך ושירוואן, וכן תבריז בירת אזרבייג'ן רבתי), וצפון-מערב פרס. השאה הכיר גם בכיבוש חבל דגסטן על ידי הסולטאן. שני הצדדים החליטו על חילופי שבויים. כמו כן הסכימו הפרסים השיעיים לתת את הכבוד הראוי למנהיגי האסלאם הסוני. הגבול המשותף נקבע על ידי ועדה משותפת פרסית-עות'מאנית ובהתאם להחלטותיה הונחו אבני גבול בשטח.

אחרי ההסכם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסכם השלום עם פרס הספווית היווה הצלחה משמעותית עבור האימפריה העות'מאנית. עד סוף שנת 1589, ראשי המעצמות באירופה, כולל הקיסר האוסטרי (של האימפריה הרומית הקדושה), מלכת אנגליה, מלך צרפת והצאר של רוסיה, הכירו מילולית במסמכים רשמיים בסמכותו העליונה של הסולטאן העות'מאני‏[1]; ולאחר חתימת הסכם איסטנבול ב-1590, הכיר בו גם ראש המעצמה הפרסית מן המזרח, ושטחים רבים סופחו לאימפריה העות'מאנית.

עם זאת, לאחר שפתר את הבעיות הפנימיות וסיכל סכנות בחזיתות אחרות, חיכה השאה עבאס לרגע המתאים על מנת לכבוש בחזרה את הטריטוריות האבודות. כשהצטרכו העות'מאנים להתמודד עם מרידות הג'לאלים, הצליח עבאס שאה להשיג גם יעד זה. בשנת 1603 הוא כבש מחדש גם את תבריז. 22 שנה אחרי "ההסכם של פרהאט פאשה", בשנת 1612, נחתם "ההסכם של נסוח פאשה", שביטל את הישגי הטורקים שבהסכם הראשון. בתקופה זו ידעה האימפריה הספווית פריחה כלכלית וטריטוריאלית משמעותית.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 Aurel Decei, Istoria Imperiului Otoman, Editura Ştiinţifică şi Enciclopedică, Bucureşti, 1978. p. 256.
    (ברומנית: אורל דצ'יי - ההיסטוריה של האימפריה העות'מאנית)