וזיר גדול

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בני משפחתו של שגריר צרפת לאימפריה העות'מאנית מוצגים לווזיר הגדול באולם הדיואן הקיסרי, ב-1724
סמלו של ווזיר גדול עות'מאני
מהמט סוקולו פאשה הווזיר הגדול אשר ניהל בפועל את האימפריה העות'מאנית במשך 15 שנים, במחצית השנייה של המאה ה-16
שטר של 20 דינרים מתוניסיה ועליו דיוקנו של חייראדין פאשה (1822-1890), אשר כיהן גם כווזיר הגדול של תוניסיה בשנים 1873-1877 וכווזיר הגדול של האימפריה העות'מאנית בשנים 1878-1879
בירבל, הווזיר הגדול בממשלו של אכבר, קיסר האימפריה המוגולית
אהמט תאופיק פאשה (1845-1936) הווזיר הגדול האחרון של האימפריה העות'מאנית

וזיר גדולטורקית: Vezir-i Azam או Sadrazam, בטורקית עות'מאנית: صدر اعظم‎, وزیر اعظم‎) היה תואר מנהלי באימפריות מוסלמיות ובכלל זה באימפריה העות'מאנית שהתייחס לבכיר שרי הסולטאן. מקור המונח "וזיר" מגיע מהמילה ויצ'יר שמשמעה שופט בשפה הפרסית - פהלווית, המכונה גם פרסית אמצעית והייתה נהוגה בתקופת האימפריה הסאסאנית. התואר וזיר אומץ על ידי בית עבאס וניתן לנושאי תפקידי שר או יועץ ובהמשך נעשה שימוש בתואר זה בישויות מוסלמיות נוספות.‏[1] בתקופת שלטונו של מהמט השני הפכה הישות העות'מאנית לאימפריה, מספר הווזירים גדל והבכיר מביניהם הובדל מהשאר על ידי מתן התואר וזיר גדול. לווזיר הגדול ניתנו סמכויות נרחבות, הוא אף נשא את חותמו של הסולטאן והיה רשאי לכנס את הווזירים ואת הדיואן הקיסרי. משרדיו של הווזיר הגדול העות'מאני מוקמו בארמון טופקאפי באיסטנבול והשער למעונו אשר נקרא השער הנשגב, הפך סמל למנגנון השלטון באימפריה.

באימפריה העות'מאנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מווזיר לווזיר גדול[עריכת קוד מקור | עריכה]

העות'מאנים אימצו חלק ממנגנוני השלטון והפקידות שלהם מסולטנות רום וכך גם את מוסד הווזירות והתואר וזיר, אשר ניתן לאחראי על המנהל והפקידות בסולטנות ועל יישום מדיניות הסולטאן.‏[2] וכך, בראשית ימי האימפריה העות'מאנית ניתן רק התואר וזיר. במהלך המאה ה-14 ניתן התואר וזיר לבכירי העולמא, שכיהנו כשופטים עליונים וקודמו לתפקיד זה.‏[3]

קיימות כמה גרסאות לזהותו של הווזיר העות'מאני הראשון. מקורות עות'מאניים מייחסים את המינוי לעלא אדין פאשא(אנ') אשר היה אחיו של הסולטאן אורהן הראשון ומונה לתפקידו ב-1326 או ב-1328.‏[4] גרסה נוספת טוענת כי, ב-1364 העניק לראשונה הסולטאן מוראט הראשון את התואר וזיר לצ'נדארלי קארה חליל היירדין פאשה, אשר החל את עידן משפחת צ'נדארלי.‏[3] בני משפחת צ'נדארלי שירתו כווזירים במשך למעלה מ-100 שנים, עד לתקופתו באיזיט השני והרביעי מביניהם צ'נדארלי חליל פאשה (המכונה השני), הוצא להורג על ידי הסולטאן מהמט השני לאחר כיבוש קונסטנטינופול והיה לווזיר הראשון אשר הוצא להורג. בימי מהמט השני הפכה הישות העות'מאנית לאימפריה ומספר הווזירים האמיר מאחד לשלושה ובהמשך לחמישה ואף שבעה.‏[4]

נולד הצורך למנות וזיר גדול ומטרת המינוי הייתה לבדל בין נושא חותם הסולטאן לשאר הווזירים. בתחילה כונה התואר בטורקית: vezir-i âzam ובהמשך כונו הוויזירים הגדולים גם בתארים: sadr-ı âlî "הווזיר העליון", vekil-i mutlak – "הסמכות העליונה", sâhib-i devlet "שליט המדינה בפועל" (מקביל לעוצר), וכן sadrazam – "הגדול שבמכובדים הגדולים". החל מאמצע המאה ה-16, תקופת שלטונו של סולימאן הראשון, מאחר שהווזיר הגדול החל לשאת גם בתפקידים צבאיים בעת העדרותו או נבצרותו של הסולטאן, הוחל במינויו מקרב מפקדי הצבא העות'מאני ובכירי המנהל. ראשון קציני הצבא שנשא רשמית תואר זה היה לוטפי פאשה (1488-1563).‏[3]

תור הזהב של הווזירים הגדולים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסולטאן היה היחידי שמינה וזיר גדול ולאחר מינויו הפך הווזיר הגדול לממלא מקומו של הסולטאן והותר לו להשתמש בחותם. הוא זכה לכינויים "נושא הטוגרא" וכן "בא כוח בלתי מוגבל של הסולטאן". הווזיר הגדול נהג לענוד את הטוגרא מסביב לצווארו בכל שעות היממה, כשהיא תלויה על חוט משי. עוד כיהן הווזיר הגדול כשופט עליון וראש המערכת המנהלית העות'מאנית ועוטר בדרגה בת חמישה זנבות סוס לעומת שלושה אצל הווזירים. כאשר נלקח מהווזיר הגדול החותם הקיסרי, היה זה סימן להדחתו בידי הסולטאן ולעתים, בהמשך, אף להוצאתו להורג. החל מתקופתו של מהמט השני, הפסיקו הסולטאנים העות'מאנים להשתתף בכל ישיבות הדיואן הקיסרי ובהמשך אף לא השתתפו כלל. מתקופה זו, מונו מרבית הווזירים הממונים, מקרב "עבדי השער" אשר גויסו בשיטת הדוושירמה לחיל היניצ'רים וצמחו במעלה סולם הדרגות.‏[5]

על הווזיר הגדול הוטלה מלאכת ניהול ישיבות הדיואן. לאחר תום ישיבת הדיואן היה הווזיר הגדול מגיע לסולטאן אישית, ומדווח לו על הנושאים העיקריים בהם דנו. בתקופת מוראט השלישי נדרש הווזיר הגדול להעביר את עיקרי הדיונים בכתב לסולטאן וזה היה מחזיר את החומר בצירוף הנחיותיו. שינוי זה הפחית ממעמדו של הווזיר הגדול ואיפשר לחצר ובכלל זה לולידה סולטאן להשפיע על החלטות הסולטאן בטרם הוחזר החומר לווזיר הגדול.‏[3] הווזיר הגדול כיהן גם כמפקד הצבא העות'מאני בעיתות מלחמה.‏[5]

החל מהמחצית השנייה של המאה ה-17 הועברו ישיבות הדיואן למעונו של הווזיר הגדול בארמון טופקאפי, אשר הכניסה אליו כונתה השער הנשגב והפכה לסמלו של השלטון העות'מאני. הווזירים שהשתתפו בדיונים כונו "וזירי הכיפה" על שם תקרת אולם הדיונים בו התכנס הדיואן הקיסרי.‏[5] מוסד "וזירי הכיפה" בוטל על ידי אהמט השלישי, עניין שהעצים את מעמדו של הווזיר הגדול.‏[4]

מהמט סוקולו פאשה(אנ')‏(15061579) הביא את מוסד הווזירית לשיא כוחו, כאשר בתקופתם של סלים השני ומוראט השלישי ניהל בפועל את האימפריה העות'מאנית במשך 15 שנים, עד לרציחתו. ב-1656 החל עידן משפחת קפרילי, כאשר קפרילי מהמט פאשה התמנה לווזיר הגדול וניתנו לו סמכויות פעולה נרחבות במיוחד. הוא כיהן, בעת שהסולטאן מהמט הרביעי היה צעיר בימים והאימפריה נתונה הייתה בעימות קשה מול הרפובליקה של ונציה, והצליח במלאכת שיקום האימפריה. קפרילי מהמט פאשה היה הראשון בסדרה של שבעה וזירים גדולים מוצלחים ממשפחת קפרילי ומביניהם ניתן לציין גם את חוסיין קפרילי פאשה אשר בשלהי המאה ה-17 הניע מפעל רפורמות שנועד ליצב מחדש את המינהל העות'מאני באיילטים, להסדיר את אופן חלוקת הטימארים ולהביא למודרניזצייה של הצבא.‏[3]

בעת הזו, היה מעמדו של הווזיר הגדול בכיר ממקביליו בממלכות האירופיות והותר לו לקיים קשרים עם ראשי מדינות. הווזיר הגדול אף העניק נחלות טימאר בעלות הכנסות של עד 6,000 אקצ'ות והיה ממונה על הקדשי הסולטאן בבירה העות'מאנית וכן על ביטחון הפנים בה. לווזיר הגדול היו שלושה עוזרים מרכזיים שלא היו חברי הדיואן. קאהיה ביי (בטורקית:Kâhya Bey), שהיה ראש מנהל הסגל ומשק הבית של הווזיר הגדול ובהמשך התעצם מעמדו והוא הפך לסגנו של הווזיר הגדול ובתקופת מהמוט השני אף לשר הפנים של האימפריה. צ'אוש באשי ראש שליחי הווזיר הגדול, אשר היה ממונה על ביצוע פסקי הדין של הדיואן, ממונה על העברת פקודות והנחיות לאיילטים וכן קיבל סמכויות מסוימות בתחום ביטחון הפנים. ראיס אלכתאב, היה מזכיר הדיואן הקיסרי ומנהל לשכתו של הווזיר הגדול, אשר היה אחראי גם על הוצאת כתבי מינוי וחליפת מכתבים עם ממשלות זרות. מעמדו התעצם ובשלהי המאה ה-18 הקביל למעמד של שר חוץ. ב-1836 בוטלה משרד הראיס אלכתאב, עם הקמתו של משרד חוץ על ידי מהמוט השני. למרות משרתו הרמה, לא היה מעמדו של הווזיר הגדול מובטח, והוא היה נתון לרצונו של הסולטאן ולהשפעת יועציו והולידה סולטאן. רבים הווזירים שפוטרו והוגלו משטחי האימפריה ואף הוצאו להורג.‏[6]

דעיכת האימפריה העות'מאנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1837, במהלך תקופת הטנזימאט שהנהיג הסולטאן מהמוט השני, בוטל התואר סאדראזאם ובמקומו הוענק לנושא המשרה התואר באש וקיל (בטורקית: bash wekīl), דהיינו השר הראשי או ראש הממשלה ובה בעת חולקו באופן מכוון תפקידי הדיואן הקיסרי בין מספר מועצות משנה. צעדים אילו נועדו לצמצם את סמכויותיו של הווזיר הגדול כממלא מקום הסולטאן ולהעניק מידה גדולה יותר של חופש פעולה לממשלה העות'מאנית. לאחר מותו של מהמוט השני הצליח הווזיר הגדול מהמט היסרו פאשה (בטורקית: Koca Mehmed Hüsrev Paşa) להשיב את מעמדו ותוארו של הווזיר הגדול. בראשית ימי שלטונו של עבדול חמיד השני נעשו שני ניסיונות על ידי שרי הקבינט לקצץ בסמכויותיו ובמעמדו של הווזיר הגדול אך הם נכשלו. ב-1908 לאחר השבת החוקה הפך הווזיר הגדול כפוף לפרלמנט העות'מאני, אך התואר סאדראזאם נותר תוארם של הווזירים הגדולים עד תום ימי האימפריה העות'מאנית ומעמדו הוקבל לזה של ראש ממשלה בממלכות מערב אירופיות.‏[3]

בישויות נוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במחצית הראשונה של המאה ה-11, כיהן שמואל הנגיד כווזיר ומפקד הצבא של נסיכות גרנדה וברבות הימים נודע בנרטיב ההיסטורי של תולדות עם ישראל כ"ווזיר גדול". תואר וזיר גדול (Etemad-e Dowlat) היה מקובל גם במערכת השלטונית של האימפריה הספווית. הווזיר הגדול הספווי היה בדרך כלל משפטן ובתוארו נחשב משנה לשאה. להבדיל מהאימפריה העות'מאנית, לווזיר הגדול הספווי היה חותם משלו והחלטות השאה היו נכנסות לתוקף רק לאחר הטבעת חותמם של השאה והווזיר הגדול לאחריו. כפי הנראה נלמד התפקיד ממנגנון הממשל העות'מאני ויובא לאימפריה הספווית. בתואר (Wazīr-e Azam), וזיר גדול, במשמעות היועץ הראשי או השר הבכיר, נעשה שימוש גם בתקופת האימפריה המוגולית והתפקיד זכה למעמד מיוחד והגיע לשיא כוחו, עת כיהן בתפקיד בירבל(אנ') תחת שלטונו של הקיסר אכבר. וזיר גדול הוא התואר הניתן לראש ממשלת פקיסטן בשפת האורדו.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אוריאל הד, "מוסדות האימפריה העות'מאנית", (עריכה: רחל סימון ויהושע פורת), האוניברסיטה העברית - המכון ללימודי אסיה ואפריקה, 1973, עמוד 59.
  2. ^ אהוד טולידאנו, מבוא לתולדות האימפריה העות'מאנית, תל אביב: משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1985, עמוד 64.
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 3.5 Kunt, M‏, "‏Ṣadr-iAʿẓam" ‏,Encyclopaedia of Islam, Second Edition. Edited by: P. Bearman Th.Bianquis; , C.E. Bosworth; , E. van Donzel; and W.P. Heinrichs. Brill, 2012. Brill Online. Tel Aviv University Souraski Library. 07 March 2012
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 אוריאל הד, "מוסדות האימפריה העות'מאנית", עמוד 60.
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 אהוד טולידאנו, מבוא לתולדות האימפריה העות'מאנית, עמוד 65.
  6. ^ אוריאל הד, "מוסדות האימפריה העות'מאנית", עמודים 61-63, 66-67.