וירטואוז

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

וירטואוזאיטלקית: virtuoso, במקור הלטיני virtuosus, שמשמעו מיומנות, גבריות, מצוינות) הוא אדם מצטיין בכישוריו ובעל טכניקה יוצאת דופן בתחום המוזיקה, אם בזמרה ואם בנגינה. רבים מן הנגנים הווירטואוזים הינם גם מלחינים, הכותבים בעיקר לכלי ששליטתם בו וירטואוזית. דוגמאות לכך הם המלחינים דומניקו סקרלטי, נגן צ'מבלו וירטואוזי, פגניני, וירטואוז בכינור ושופן, וירטואוז הפסנתר, אם למנות כמה מן הידועים ביותר.

הגדרת הווירטואוזיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב"מוזיקה בעולם המערבי", מאת פיירו וייס וריצ'רד טארוסקין, נמצאת ההגדרה הבאה של וירטואוז:[1]:

Cquote2.svg

...וירטואוז היה, במקור, מוזיקאי מחונן ברמה הגבוהה ביותר, אבל במאה ה-19 הוגבל המונח למבצעים, הן בקול והן בכלי, שברק הישגיהם הטכניים התבלט במידה כזאת, שהיכה את קהל המאזינים בסנווורין.

Cquote3.svg

הגדרת הווירטואוזיות מבוססת איפוא על יכולת הביצוע של נגן מסוים, המוכשר להפגין מעללי מיומנות הרבה מעל לנגן ממוצע. נגנים המתמקדים בווירטואוזיות מסתכנים בכך, שיאשימו אותם בהזנחת המהות והרגש לטובת הברק הטכני. על אף ההיבטים המכניים של הווירטואוזיות, וירטואוזים רבים עוקפים בהצלחה תוויות כאלה בהתמקדם בה במידה בהיבטים מוזיקליים אחרים בכתיבת מוזיקה וביצועה.

במאות ה-16 וה17 ניתן התואר "וירטואוזו" לאדם בעל כישרון יוצא דופן בתחום אינטלקלטואלי או אמנותי, בין אם משורר, אדריכל, מלומד וכדומה. וירטואוז בתחום המוזיקה לא היה בהכרח מבצע מבריק, אלא, חשוב מזה, מלחין, תאורטיקאי או לפחות מאסטרו די קאפלה ידוע-שם. גישה זו השתנתה בשלהי המאה ה-17 ובמאה ה-18, כאשר מוזיקאים איטלקים הביאו את המונח "וירטואוזו" לחצרות אירופה הצפונית ולתיאטראות שלה וייחסו אותו לעצמם גם אם לא עמדו בתנאיו על פי הפרשנות המסורתית. הגישה המסורתית מצאה הדים גם בצרפת ובגרמניה. יוהאן קונאו הגדיר במילים ברורות את ההבדל בין הווירטואוזו האמיתי (‘der wahre Virtuose’) ל"מוזיקוס" המחונן (‘der glückselige Musicus’), שנהנה מתמיכת נסיכים וקיסרים אבל לא הצטיין בדבר מעבר לכישרון מעשי וזריזות אצבעות.[2]

בסוף המאה ה-18 התקבל השימוש במונח לסולנים מבריקים, בכלי או בקול. התפתחות האופרה והקונצ'רטו טיפחו נטייה זו. ליסט, פסנתרן וירטואוז מבריק, הצהיר במאה ה-19 כי "וירטואוזיות איננה תולדה, אלא יסוד הכרחי של המוזיקה"Gesammelte Schriften, iv, 1855–9). וגנר, לעומת זאת, הסתייג וטען, שהכבוד האמיתי של הווירטואוז טמון אך ורק בכבוד שהוא מסוגל לשמר לאמנות היוצרת, ואם יזלזל בה, יתנער מכבודו, כמי שמעל בייעודו לתווך ברעיון האמנותי.(Gesammelte Schriften; Eng. trans., vii, 1894–9, p.112)‏[3].

מי שאיפשרו יותר מכל את הופעת הווירטואוזים היו בוני כלי הקשת האיטלקים, שהגדולים בהם היו ועודם משפחת אמאטי, סטרדיוואריוס וג'וזפה גוארנרי. בין הכנרים הווירטואוזים, שהיו גם מלחינים, ארכאנג'לו קורלי, אנטוניו ויוואלדי וג'וזפה טרטיני, כולם בני המחצית השנייה של המאה ה-17, ואחריהם ג'ובני בטיסטה ויוטי ותלמידו רודולף קרויצר, הנריק וייניאבסקי וניקולו פגניני, שהרושם שהשאירה נגינתו המבריקה, עתירת האפקטים והשכלולים, על בני תקופתו הביאם לסברה, כי כרת ברית עם השטן. נוסף לכשרונו הווירטואוזי היה פגניני גם מלחין פורה, שכל יצירתו נכתבה לכינור, ממש כשם שפרדריק שופן, אמן וירטואוז בפסנתר, כתב את כל יצירותיו לכלי זה. לצד אמני הכינור, התבלטו גם נגני צ'מבלו וירטואוזיים, שהנודעים בהם הנם פרנסואה קופרן, ז'אן פיליפ ראמו ודומניקו סקרלטי. יוהאן סבסטיאן באך וגיאורג פרידריך הנדל היו וירטואוזים דגולים בעיקר באורגן, אף כי הצטיינו גם בצ'מבלו.[4].

גם במוזיקה הפופולרית של המאה ה-20 בסגנון הרוק המתקדם (שילוב בין רוק ומוזיקה קלאסית), נודעים וירטואזים רבים כמו הקלידן קית' אמרסון אשר הצטיין בנגינה על אורגן, סינתיסייזר, מלוטרון, מוג ורבים אחרים. הוא ידוע גם כמלחין מוכשר בשל שהלחין לחנים מורכבים על הקלידים בלהקתו אמרסון, לייק ופאלמר.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Weiss, Piero; Taruskin, Richard (1984). Music in the Western World: A History in Documents. Schirmer, 430. ISBN 0-02-872900-5. 
  2. ^ אוון ג'אנדר, "וירטואוזו", במילון אוקספורד למוזיקה אונליין
  3. ^ ג'אנדר, אוקספורד אונליין
  4. ^ קורט פאהלן, "תולדות המוזיקה בעולם", הוצאת ניב, תרגום יצחק הירשברג, עמ' 178-180