חוף יוטה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חוף יוטה
Utah Beach Landing.jpg

חיילי צבא ארצות הברית נוחתים בחוף יוטה
עימות: מלחמת העולם השנייה
חלק מ: הפלישה לנורמנדי
תאריך התחלה: 6 ביוני 1944
מקום: נורמנדי, צרפת
תוצאה: ניצחון בעלות הברית
הצדדים הלוחמים
Flag of the United States.svg ארצות הברית  Flag of German Reich (1935–1945).svg גרמניה 
מפקדים
Flag of the United States.svg יוסף לוטון קולינס
Flag of the United States.svg תאודור רוזוולט, הבן
Flag of the United States.svg ריימונד ברטון 
Flag of German Reich (1935–1945).svg קארל-וילהלם פון שליבן
Flag of German Reich (1935–1945).svg אריך מרקס 
כוחות
32,000   
אבידות
200   
תוכנית הנחיתות ברצועת החוף והנחיתה בפועל, מעט דרומה מהגיזרה המתוכננת.

חוף יוטה הוא שם קוד שניתן לאחד מחמשת החופים בהם נחתו בעלות הברית בפלישה לנורמנדי ב-6 ביוני 1944, כחלק ממבצע אוברלורד. אורכה של רצועת חוף, שהיא המערבית ביותר מחמשת החופים, עומד על כ-5 קילומטר.

שדה הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

אורכו של חוף יוטה כ-5 ק"מ. החוף ממוקם מערבית לשפך נהר הדוֹבְה, כ-11 ק"מ מזרחית לסנט מר אגליז וכ-14 ק"מ צפונית לעיר קרנטן. בחוף הייתה רצועה רחבה של חול ודיונות שנגמרה ב'מדרגה' שהיוותה מכשול טבעי, כאשר מאחריה היה ציר בכיוון צפון-דרום. על ציר זה ישבו עמדות גרמניות וביניהם שדות מוקשים, גדרות תיל ומכשולים שונים. העמדות הגרמניות היו יעדים מבוצרים ששלטו על השטח סביבם, והן הוקמו לאורך החוף במרווחים של כמה מאות מטרים אחת מהשנייה. עמדות אלו כללו בונקרים, חפירות, עמדות תותחים, מקלעים ומרגמות. בגזרת הנחיתה בחוף היו ארבעה יעדים מבוצרים כאלו. מיד בכניסה לפתח "יציאה 2" (ציר היציאה מהחוף) הייתה העמדה WN5, דרומית לצומת עם הציר הצפון-דרום המרכזי שכנה העמדה WN4. עמדה נוספת הייתה במקביל ל-WN5, לאורך קו החוף מדרום והיא נקראה WN3. עמדה רביעית שכנה במקביל ל-WN4, לאורך ציר התנועה לכיוון צפון הייתה העמדה WN7 שהייתה גם מפקדה גדודית אזורית.

מאחורי רצועת ההגנה הגרמנית, אזורים שונים הוצפו ברמות עומק שונות כדי לשמש מכשול נגד התקפת בעלות הברית. אזורים מסוימים היו לא יותר משדות מוצפים בעומק של עד חצי מטר, אזורים אחרים היוו מכשול אמיתי להתקדמות. באזור חוף יוטה, הגזרה הדרומית (בין העמדה WN4 לבין העמדה WN3) הייתה מוצפת למחצה, אולם לא היוותה מכשול אמיתי להתקדמות. התקדמות הכוחות האמריקאים מיד לאחר היציאה נותבה דרך מספר צירים (בכיוון מערב-מזרח) שיצאו מהחופים וחתכו את השדות המוצפים. ההגנה הגרמנית התרכזה גם היא על הצירים, וחלק מהם אף נחסמו. ציר היציאה מחוף יוטה היה ציר "יציאה 2" שלא נחסם, אך היה מוגן על ידי שתי עמדות גרמניות גדולות (WN4 ו-WN5).

סדר הכוחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכוחות המגינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

האחריות על אזור נורמנדי כולל חופי הנחיתות הייתה בידי קורפוס חיל הרגלים ה-84, שמפקדתו הייתה בסן לו, תחת פיקודו של אריך מרקס. אזור חוף יוטה נפל תחת אחריותה של דיוויזיית חיל הרגלים ה-709, בפיקודו של קארל-וילהלם פון שליבן. שני המפקדים קיבלו את הפיקוד לקראת סוף 1943, כחלק ממהלך של רענון שדרת הפיקוד באזור נורמנדי. שניהם היו מפקדים מנוסים שצברו נסיון רב בחזית המזרחית.

יחידות הצבא הגרמני אשר איישו את מערך ההגנה לאורך החומה האטלנטית ובפרט בנורמנדי, היו ברובן דיוויזיות חיל רגלים סטטיות.‏[1] דיוויזיות אלו הורכבו לרוב מכוח אדם משני, כך לדוגמה טווח הגילאים ביחידות אלו היה גבוה מהדיוויזיות במזרח ושולבו ביחידות שבויים מהחזית המזרחית שהסכימו להלחם בצד הגרמני. המורל של הדיוויזיות הגרמניות בנורמנדי היה נמוך בהרבה משאר הצבא הגרמני.‏[2]

דיוויזיית חיל הרגלים ה-709 שאיישה את הגיזרה סביב חוף יוטה, סבלה מאותן בעיות כמו רוב היחידות הגרמניות בנורמנדי. מ-11 חטיבות חיל הרגלים שלה, אחת נשלחה באוקטובר 1943 לחזית המזרחית, וביום הפלישה שלוש מהחטיבות הנותרות הורכבו משבויי מלחמה (שתי חטיבות משבויים מרוסיה וחטיבה אחת ובה שבויים מגאורגיה). שאר חיילי הדיוויזיה היו מגויסים מאזורים כבושים כמו פולין. החיילים הגרמנים בדיוויזיה היו לרוב בגילאים מבוגרים יותר, אשר ממוצע גילם עמד על כ-36.

הדיוויזיה ה-709 הייתה גדולה מרוב הדיוויזיות הסטטיות בקו ההגנה. היא כללה 12,320 חיילים, מתוכם 333 היו "מתנדבים" מגאורגיה ו-1,784 שבויי מלחמה רוסים לשעבר. באשר לציוד הלחימה, בדומה להרבה יחידות מסוג זה, גם דיוויזיה זו החזיקה שלל ציוד לחימה שנאסף ממקומות שונים. כך היו לה תותחים רוסים, צ'כים וצרפתים, מרגמות מסוגים וצבאות שונים, וטנקי שלל מיושנים, בעיקר צרפתים כמו ההוצ'קס.

הדיוויזיה הייתה אחראית על כ-100 ק"מ של רצועת חוף, מאזור חוף יוטה ועד לעיר שרבורג. כתוצאה מכך קו ההגנה היה דק ומדולל מאוד, כאשר התוכנית הייתה לכפר על כך בעזרת מערכי מיגון מבטון, חפירות, עמדות מסוגים שונים, שדות מוקשים, ומכשולים מסוגים שונים.

הכוחות האמריקאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המפקד העליון של הפלישה לנורמדי היה עומר בראדלי. היחידה שקיבלה את האחריות לנחיתה בחוף יוטה הייתה הקורפוס ה-7, בפיקודו של ג'וזף לוטון קולינס שהוכר גם בכינויו "Lightning Joe" (ג'ו ברק)‏[3]. מבין הכוחות הנוחתים, דיוויזיית חיל רגלים ה-4, בפיקודו של ריימונד ברטון הייתה חוד החנית של הנחיתה. תאודור רוזוולט, הבן, בנו של הנשיא תאודור רוזוולט היה עוזר המפקד של הדיוויזיה.

חוף יוטה נחשב בשלב התוכניות כיעד פחות חשוב בהתקפה. בראדלי התעקש שהיחידות המנוסות יותר ינחתו בחוף אומהה, אולם עדיין היה צורך לבחור כוח תקיפה בעל נסיון ופיקוד איכותי, וכך נבחרה הדיוויזיה הרביעית למשימה. הנחיתה תוכננה להתבצע על ידי "כוח התקיפה ה-8" שהורכב מרגימנט חיל הרגלים ה-8 וסיוע משוריין מגדוד השריון ה-70, שנחשב גדוד שריון איכותי ומנוסה.

מלבד הנחיתה דרך הים, כוחות של הדיוויזיות המוצנחות ה-101 וה-82, הוצנחו במהלך הלילה שקדם לנחיתה במטרה לפתוח את נתיבי ההתקדמות ולשבש את תגובת האויב.

הנחיתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טנקי השרמן DD מחכים לפריצת מכשולי הנ"ט, מעט אחרי נחיתתם.

תוכנית הנחיתה התחלקה לשתי גזרות, וארבעה גלי נחיתה. כל גל נחיתה התפצל לשתי גזרות - Tate Green ו-Uncle Red, כאשר חצי מכוח הגל נחת בכל גזרה. פלוגות השריון נחתו עם נחתות טנקים (LCT) שהכילו 4 טנקי שרמן DD (גרסה אמפיבית של הטנק) כל אחת. הנחיתה הייתה אמורה להתחיל עם שתי פלוגות שריון (32 טנקים) אך נחתות הטנקים התעכבו ונחתות החי"ר נחתו ראשונות, כאשר רק כ-10 דקות מאוחר יותר נחתו הטנקים.

הנחיתה עצמה התבצעה מעט דרומה מהגזרה המיועדת בעקבות טעות בניווט וזיהוי. תוכנית הנחיתה הועתקה למעשה, והכוחות נחתו לפי התוכנית (מלבד העיכוב בנחיתת הכוח המשוריין), אך בחוף המקביל מדרום לגיזרה המקורית.

סך כל הכוחות שהשתתפו בנחיתה עמד על 8 פלוגות חיל רגלים מרגימנט החי"ר ה-8, 4 פלוגות שריון מגדוד השריון ה-70 ו-4 צוותי הנדסה ופריצת מכשולים.

  • 6:30, גל הנחיתה הראשון: 20 נחתות היגינס (LCVP) עם פלוגות החי"ר E, C, B ו-F (כל פלוגה 5 נחתות), מיד לאחר נחיתת פלוגות החי"ר, הגיעו 8 נחתות טנקים (LCT) משתי פלוגות השריון A ו-B (ארבעה לכל פלוגה, סה"כ 32 טנקים). הכוח המשוריין היה אמור לנחות לפני כוחות החי"ר, אך בפועל התעכב והגיע באיחור של 10 דקות.
  • 6:35, גל הנחיתה השני: 32 נחתות היגינס עם פלוגות החי"ר G, D, A ו-H, בנוסף לצוותי פריצה של חיל ההנדסה והצי.
  • 6:45, גל הנחיתה השלישי: גל הנחיתה השלישי כלל 2 פלוגות שריון נוספות, C ו-D, שהונחתו מ-8 נחתות טנקים בדומה לכוח השריון הראשון. על חלק מהטנקים בכוח הנחיתה השלישי הורכבו אמצעי פריצה הנדסיים כמו דחפורים, כדי לעזור למאמצי הפריצה של צוותי ההנדסה.
  • 6:47, גל הנחיתה הרביעי: 8 נחתות חי"ר היגינס ו-3 נחתות ממוכנות (LCM) עם צוותי הנדסה נוספים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • סטיבן ג'י זלוגה, D-Day 1944 חלק 2, הוצאת אוספרי, 2004. ISBN 1841763659.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דיוויזיות שיחידות רבות הוצאו מהן לטובת דיוויזיות שלחמו במזרח, לדוגמה לרובן לא היו גדודי סיור ותצפית ולרוב גם יחידות הארטילריה שלהן היו מצומצמות יותר.
  2. ^ זלוגה, 2004.
  3. ^ הכינוי ניתן לו על שם המפקדה שלו בגוודלקנל.

קואורדינטות: 49°25′05″N 1°10′35″W / 49.41806°N 1.17639°W / 49.41806; -1.17639