חוף אומהה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חוף אומהה
1944 NormandyLST.jpg
חיילים אמריקאים מדיוויזית החי"ר הראשונה נוחתים בחוף אומהה
תאריך:

6 ביוני 1944

מקום:

נורמנדי

תוצאה:

ניצחון בעלות הברית

הצדדים הלוחמים
Flag of the United States.svg ארצות הברית Flag of German Reich (1935–1945).svg גרמניה הנאצית
מפקדים

עומר ברדלי
נורמן קוטה
קלרנס היובנר

דיטריך קרייס

כוחות

43,250 חיילים, 3,000 כלי רכב, שתי אוניות מערכה, 3 סיירות, 12 משחתות ו-105 ספינות נוספות.

7,800 לוחמי חי"ר, 8 בונקרי ארטילריה, 35 פילבוקסים, 4 קני ארטילריה, 6 עמדות מרגמה, 18 תותחים אנטי טנקים, 45 עמדות לשיגור רקטות, 85 עמדות מקלעים, 6 צריחי טנקים

אבידות

לוחמים: 3,000

לוחמים: 1,200

הכוחות בפלישה לנורמנדי

חוף אומהה הוא שם קוד שניתן לאחד מחמשת החופים שבהם נחתו בעלות הברית בפלישה לנורמנדי ב-6 ביוני 1944, כחלק ממבצע אוברלורד. החוף נמצא בצפון צרפת לחוף תעלת למאנש, ואורכו כ-5.6 קילומטר. הנחיתה בחוף זה הייתה נחוצה כדי לחבר את הכוחות הבריטים ממזרח לכוחות האמריקאים ממערב, שכן אם הנחיתה לא הייתה מצליחה בחוף זה, הכוח של בעלות הברית היה מתפצל לשני ראשי גשר נפרדים ופגיעים.

המשימה הוטלה על הדיוויזיה ה-29 של חיל הרגלים ביחד עם 8 פלוגות של ריינג'רס שתקפו ממערב, כשממזרח תקפה הדיוויזיה ה-1 הוותיקה שהייתה מנוסה יותר. בנוסף, למתקפה הצטרפו גם כוחות שריון שכללו טנקי שרמן שיכלו לשוט בעצמם לעבר החוף וכוחות הנדסיים שמטרתם הייתה לנטרל את ההגנות והמכשולים הרבים שבחוף. מולם עמדה הדיוויזיה ה-352 של הצבא הגרמני, שהייתה אחת המנוסות ביותר בחזית המערבית, ותפקידה היה להדוף את הכוחות שינחתו עוד על קו המים ולא לתת להם לחדור ליבשה.

ההכנות לקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

המגינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוף אומהה היה נוח להגנה בגלל הצוקים הגבוהים שהשקיפו על כל החוף ואפשרו לגרמנים לפגוע כמעט בכל נקודה ברצועת החוף. מחסור גדול בחיילים גרמנים גרם לכך שלא כל החוף היה מוגן ומבוצר, וכמעט שלא היו עתודות שיוכלו לעצור כוח שיבקיע את קו ההגנה. הגרמנים בנו ארבעה סוגי מכשולים בתוך המים על מנת לעצור את הכוח האמריקאי עוד כשהוא נמצא במים ולא לתת לו להתקדם אל החוף: המכשול הראשון היה כ-200 שערי ברזל באורך של שלושה מטרים כל אחד שמיועדים לעצור טנקים, ועליהם מוקשים. 30 מטר מאחוריהם נמצא המכשול השני - גזעי עץ גדולים שהיו תקועים במים ועליהם מוקשים נגד טנקים. עוד 30 מטר מאחור נמצא המכשול השלישי - כ-450 רמפות, גם הן עם מוקשים מחוברים אליהן, שנועדו למנוע מנחתות להתקרב אל החוף. בנוסף, הייתה שורה גדולה של מכשולים נגד טנקים מסוג קיפוד צ'כי. גם האזור שבין גדר החוף לבין הצוקים מולכד כולו במוקשים ובחוטי תיל. על הצוקים היו כ-60 מרגמות וכלי ארטילריה קלים שהוצבו במקומות אסטרטגיים, יותר מ-35 עמדות מקלע חבויות בתוך בונקרים, עוד 18 תותחים נגד טנקים ועוד כ-85 עמדות מקלע ונשק קל (לרבות צלפים) שמוגנו בשקי חול.

בונקר גרמני בחוף אומהה
מראה פנימי של בונקר גרמני בחוף אומהה

התוקפים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוף אומהה חולק ל-10 אזורים, שכונו בשמות הקוד: אייבל, בייקר, צ'ארלי, דוג גרין, דוג וויט, דוג רד, איזי גרין, איזי רד, פוקס גרין ופוקס רד. המתקפה תוכננה להתבצע בכוח של שתי חטיבות חי"ר, מגובות בשני גדודי טנקים ושני גדודים של הריינג'רס. שעת השי"ן נקבעה לשעה 6:30 בבוקר, בשעה שיש שפל בים, כשלפניה תהיה הרעשה ארטילרית של 40 דקות על ידי חיל הים ו-30 דקות של הפצצות מהאוויר על ביצורי החוף. טנקי השרמן המיוחדים שהיו מסוגלים לשוט תוכננו לצאת חמש דקות לפני שעת השי"ן, ואחריהם יגיע הגל הראשון של חיל הרגלים בנחתות, כ-32 חיילים בכל אחת, שמשימתם הייתה לפרק חלק מביצורי ההגנה. מיד אחריהם יצאו פלוגות מיוחדות של חיל ההנדסה שתפקידם לפנות אזורים שלמים ממוקשים ומכשולים ולסמן אותם לחיילים ולטנקים. כל זה יאפשר לספינות ולנחתות הגדולות יותר להנחית חיילים ביתר קלות בזמן של גאות חזקה.

המטרה באומהה הייתה לטהר את ביצורי החוף בתוך כשעתיים מתחילת הנחיתה, ולאחר מכן אמורים היו הכוחות להתארגן בחזרה למבנים של גדודים כדי להמשיך את המתקפה ולפתוח את צירי התנועה מהחוף אל עבר היבשה.

עד סוף היום היו הכוחות באומהה אמורים לבסס לעצמם ראש גשר בעומק של 8 קילומטרים בתוך היבשה ולחבור אל הקורפוס הבריטי שהגיע מחוף גולד.

בסך הכול, כלל הכוח שצפוי היה לנחות באומהה יותר מ-34,000 חיילים ו-3,000 כלי רכב, ביחד עם גיבוי של שתי אוניות מערכה, 3 סיירות, 12 משחתות ו-105 ספינות נוספות.

המתקפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיד עם תחילת המתקפה השתבשו תוכניות הכוח התוקף. ההרעשה המקדימה שבוצעה על ידי חיל הים כמעט ולא הייתה אפקטיבית ולא הצליחה לנטרל את המגינים בעמדותיהם המבוצרות היטב. הפצצות האוויר החטיאו לחלוטין את מטרותיהן בשל עננות רבה. בגלל המים הסוערים, התהפכו 10 נחתות עוד לפני שהגיעו לחוף. בנוסף, בשל העשן והערפל התקשו משיטי הנחתות למצוא את יעדיהם ונסחפו מזרחה בגלל הגלים הסוערים.
כשהסירות הגיעו למרחק כמה מאות מטרים מהחוף הם נתקלו באש כבדה ביותר ממקלעים וארטילריה. החיילים שהגיעו לחוף גילו שבניגוד לציפיות לא נוצרו בו מכתשי פגיעה שעשויים היו לשמש להם כמחסות.

נחיתת החיילים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחת מהתמונות הנדירות שצילם רוברט קאפה, שנחת עם הגל הראשון, ולא נשרפו במעבדת הפיתוח

מתוך 9 הפלוגות שנחתו בגל הראשון, רק פלוגה אחת מלווה בריינג'רס הגיעה ליעדה. שאר הפלוגות התפזרו לכל עבר ופתחו פערים גדולים בין אחת לשנייה. הבלבול גרם לכך שחיילים רבים לא מצאו את המחלקות שלהם ולא ידעו בדיוק לאן הם אמורים ללכת. כשהחיילים יצאו מהנחתות הם היו צריכים לעבור כ-100 מטרים של מים עמוקים שהגיעו לפעמים עד לצוואר, ועוד כ-200 מטרים מהחוף עד למקום מבטחים. עשרות חיילים טבעו במים העמוקים בגלל המשקל הגדול שנשאו על עצמם, כשלא הצליחו להפעיל בזמן את חגורת ההצלה שלהם. אלה שהצליחו להגיע לחוף נתקלו באש כבדה ביותר של מרגמות, נשק קל ובמיוחד מקלעים שהסבו את מרבית האבידות. האובדן של מפקדים רבים גרם לחוסר ארגון בקרב החיילים שלרובם זו הייתה טבילת האש הראשונה שלהם.

האבידות הכבדות ביותר היו בקרב החיילים שנחתו במזרח אומהה באזור פוקס גרין, שם חלק מהפלוגות איבדו יותר מחצי מהכוח שלהם עד שהצליחו להגיע לגדר החוף. במערב, באזור של דוג גרין, הגיע מספר האבידות ל-120 בתוך כ-15 דקות מהנחיתה, כולל המפקדים. לשאר החיילים לא נשאר אלא לחפש מחסה מאחורי המכשולים ולחכות לתגבורת.

גל תקיפה שני[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשעה שהמתקפה בחוף נמשכה והמטרות עדיין לא הושגו, התחיל להגיע הגל השני של התוקפים בשעה 7:00 עם הרבה יותר חיילים, כלי נשק כבדים ומפקדות ניידות. אומנם גם הם נתקלו בתנאים דומים לאלו של הגל הראשון. התגבורת שהגיעה עם הגל השני השיגה מעט הקלה בכך שפשוט היה לגרמנים הרבה יותר מטרות על שטח רחב יותר בחוף, מה שגרם לכוח האש שלהם להתפזר יותר ולא להיות מרוכז. אבל הניצולים מהגל הראשון לא יכלו לספק מספיק אש חיפוי, והחיילים שנחתו בגל השני המשיכו לספוג כמות אבידות גדולה מאוד. בנוסף, הכישלון לפנות מכשולים ושבילים הוסיף לקשיים של הגל השני, בגלל הגאות החזקה שהסתירה את המכשולים שהיו בתוך הים.

המצב הגרמני[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשעה 13:35 דיווחה הדיוויזיה ה-352 הגרמנית שהמתקפה האמריקאית נעצרה ונהדפה בחזרה אל הים. אבל כמה שעות לפני כן, ב-7:35, חטיבת החי"ר ה-726 של הגרמנים דיווחה לפיקוד הגרמני ש-100 עד 200 לוחמים אמריקאים חדרו דרך הקווים, והתחילו לתקוף את רשת התעלות והביצורים בחוף. האבדות בקרב המגינים התחילו לתפוח ובאותה שעה ביקשה חטיבה 916 תגבורת לחוף. בקשתם לסיוע נדחתה בגלל המצב הגרוע שהיו בו המגינים הגרמנים באותה שעה בנורמנדי, והתגבורת הוחשה למקומות אחרים. כוחות העתודה של הגרמנים בנורמנדי, שנשלחו כנגד הצנחנים האמריקאים שנחתו בלילה, הוסטו עכשיו לחוף גולד (שם היו הבריטים) בגלל קריסת ההגנה שם.

הפריצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקיפת הצוקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסביבות השעה 7:30 השרידים של פלוגה ג' מגדוד הריינג'רס השני שנחתו בגל הראשון באגף הימני של אומהה, הצליחו להגיע עד לגדר החוף והתחילו לטפס על הצוקים. ביחד עם קבוצת חיילים נוספת הם עברו את הצוקים חיסלו את ההגנה ופתחו את אחת היציאות הראשונות מהחוף אל עבר ווירויל.

חיילים אמריקאים מוצאים מחסה תחת הצוקים

באזור אחר של החוף, בשעה 7:50, אחת הפלוגות גם היא מהגל הראשון הצליחה להגיע עד לגדר החוף, ובעזרת מוקשי צינור הם פרצו את ההגנה ואת גדר התיל והתחילו להתקדם לעבר הצוקים. לאחר כחצי שעה נוספו אליהם מספר פלגות שהצליחו לעבור את חלוקי החוף וביחד הם ביססו לעצמם אחיזה בצוקים. עד השעה 9:00 יותר מ-600 חיילים אמריקאים מחולקים לקבוצות קטנות הגיעו עד לצוקים והמשיכו משם לתוך היבשה. ההגנה הגרמנית החלה להתפרק ולברוח במקומות מסוימים, שבדרך הם סופגים אבדות רבות. גם ההגנה בתוך היבשה הייתה חלשה מאוד והתבססה על כיסי התנגדות קטנים של מחלקות וכיתות, למרות שאלו הצליחו לעכב פעמים רבות את ההתקדמות האמריקאית.

ביסוס ראש גשר[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות החדירה לתוך היבשה המטרות העיקריות לא הושגו עדיין. השבילים, שהיו הכרחיים לתנועת כלי רכב מהחוף לתוך היבשה, עדיין לא נפתחו, והגרמנים המשיכו להילחם בעקשנות. בכל מקום שבו כלי הרכב נחתו הם נתקלו ברצועת חוף צרה מאוד וללא כל הגנה מאש אויב, וב-8:30 הוחלט להשהות את כל נחיתת כלי הרכב. הדיווח המקורי מאומהה היה: "לטנקים היו חיים מאוד קשים שם...". אחד המפקדים של גדוד החי"ר השני אמר: "הטנקים הצילו את היום. הם ירו על הגרמנים ללא רחמים, וקיבלו אותו דבר בחזרה." כשהשעות עברו ההגנות בחוף הושמדו לאט לאט, הרבה פעמים על ידי טנקים. כשהם מפוזרים לאורך כל החוף, לכודים בין המים לבין גדר החוף הגבוהה, וללא תקשורת בין המפקדים נאלצו הטנקים לפעול כל אחד לבד.

עד שעות אחר הצהריים המוקדמות כל ההגנות סביב היציאה לווירויל הושמדו על ידי תותחי הצי, אבל ללא מספיק כוח על הקרקע שיחסל את שאריות המתנגדים לא יכלה הדרך להיפתח. רק בשעות הלילה יכלו רכבים לעבור סוף סוף דרך היציאה הזאת ולהתקדם פנימה. עד שעות הערב פונו כל היציאות מהחוף וכמעט שלא נותרה התנגדות גרמנית. מהנדסים פינו כבישים מהמוקשים הרבים שהונחו והניחו לתנועה גדולה של כלי רכב שהיו תקועים בחוף להתחיל לנוע לתוך העיירות סביב אומהה.

סוף היום[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר החדירה לתוך היבשה, נלחמו קבוצות קטנות של חיילים והשיגו דריסת רגל מעטה מאוד, בקושי 2.5 ק"מ לתוך העיירה קולוויל ממזרח, ופחות מזה במערב בעיירות סט. לורנט ווירוויל. עדיין נשארו מעט כיסי התנגדות של חיילי האויב, וכל החוף נשאר בטווח הארטילריה. מתוך 2,400 טונות של ציוד שתוכנן לנחות באומהה ביום הפלישה, רק 100 טונות הונחתו. אבדות האמריקאים הסתכמו ב-3,000 (אין אומדן מדויק) הרוגים, פצועים ונעדרים. הגל הראשון ספג הכי הרבה אבידות בחי"ר, מהנדסים וטנקים. הדיוויזיה ה-352 הגרמנית ספגה כ-1,200 הרוגים, פצועים ושבויים, כ-20% מכוחה. האבדות הכבדות של האמריקאים בתחילת המבצע ביחד עם הקושי להתקדם דרך ההגנות כמעט גרם לגנרל עומר ברדלי לנטוש את אומהה, לעומת פילדמרשל מונטגומרי ששקל להסיט את החיילים מאומהה לחוף גולד.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]