חוף אומהה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חוף אומהה
מערכה: הפלישה לנורמנדי
מלחמה: מלחמת העולם השנייה
1944 NormandyLST.jpg

חיילים אמריקאים מדיוויזית החי"ר הראשונה נוחתים בחוף אומהה
תאריך התחלה: 6 ביוני 1944
תאריך סיום: 6 ביוני 1944
משך הסכסוך: יום
מקום: נורמנדי
תוצאה: ניצחון בעלות הברית
הצדדים הלוחמים
מפקדים
כוחות

43,250 חיילים, 3,000 כלי רכב, שתי אוניות מערכה, 3 סיירות, 12 משחתות ו-105 ספינות נוספות.

7,800 לוחמי חי"ר, 8 בונקרי ארטילריה, 35 פילבוקסים, 4 קני ארטילריה, 6 עמדות מרגמה, 18 תותחים אנטי טנקים, 45 עמדות לשיגור רקטות, 85 עמדות מקלעים, 6 צריחי טנקים

אבידות

לוחמים: 3,000

לוחמים: 1,200

הכוחות בפלישה לנורמנדי

חוף אומהה הוא שם קוד שניתן לאחד מחמשת החופים שבהם נחתו בעלות הברית בפלישה לנורמנדי ב-6 ביוני 1944, כחלק ממבצע אוברלורד. החוף נמצא בצפון צרפת לחוף תעלת למאנש, ואורכו כ-5.6 קילומטר. הנחיתה בחוף זה הייתה נחוצה כדי לחבר את הכוחות הבריטים ממזרח לכוחות האמריקאים ממערב, שכן אם הנחיתה לא הייתה מצליחה בחוף זה, הכוח של בעלות הברית היה מתפצל לשני ראשי גשר נפרדים ופגיעים.

המשימה הוטלה על הדיוויזיה ה-29 של חיל הרגלים ביחד עם 8 פלוגות של ריינג'רס שתקפו ממערב, בעוד שממזרח תקפה הדיוויזיה ה-1 הוותיקה, שהייתה מנוסה יותר. בנוסף הצטרפו למתקפה גם כוחות שריון שכללו טנקי שרמן שיכלו לשוט בעצמם לעבר החוף וכוחות הנדסיים שמטרתם הייתה לנטרל את ההגנות והמכשולים הרבים שבחוף. מולם עמדה הדיוויזיה ה-352 של הצבא הגרמני, שהייתה אחת המנוסות ביותר בחזית המערבית, ותפקידה היה להדוף את הכוחות שינחתו עוד על קו המים ולא לתת להם לחדור ליבשה.

ההכנות לקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

המגינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוף אומהה היה נוח להגנה בגלל הצוקים הגבוהים שהשקיפו על כל החוף ואפשרו לגרמנים לפגוע כמעט בכל נקודה ברצועת החוף. מחסור גדול בחיילים גרמנים גרם לכך שלא כל החוף היה מוגן ומבוצר, וכמעט שלא היו עתודות שיוכלו לעצור כוח שיבקיע את קו ההגנה. הגרמנים בנו ארבעה סוגי מכשולים בתוך המים על מנת לעצור את הכוח האמריקאי עוד כשהוא נמצא במים ולא לתת לו להתקדם אל החוף: המכשול הראשון היה כ-200 שערי ברזל באורך של שלושה מטרים כל אחד, שמיועדים לעצור טנקים, ועליהם מוקשים. 30 מטר מאחוריהם נמצא המכשול השני - גזעי עץ גדולים שהיו תקועים במים ועליהם מוקשים נגד טנקים. עוד 30 מטר מאחור נמצא המכשול השלישי - כ-450 רמפות ממוקשות, שנועדו למנוע מנחתות להתקרב אל החוף. בנוסף, הייתה שורה גדולה של מכשולים נגד טנקים מסוג קיפוד צ'כי. גם האזור שבין גדר החוף לבין הצוקים מולכד כולו במוקשים ובחוטי תיל. על הצוקים היו כ-60 מרגמות וכלי ארטילריה קלים שהוצבו במקומות אסטרטגיים, יותר מ-35 עמדות מקלע חבויות בתוך בונקרים, עוד 18 תותחים נגד טנקים ועוד כ-85 עמדות מקלע ונשק קל (לרבות צלפים) שמוגנו בשקי חול.

בונקר גרמני בחוף אומהה
מראה פנימי של בונקר גרמני בחוף אומהה

התוקפים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוף אומהה חולק ל-10 אזורים, שכונו בשמות הקוד: אייבל, בייקר, צ'ארלי, דוג גרין, דוג וייט, דוג רד, איזי גרין, איזי רד, פוקס גרין ופוקס רד. המתקפה תוכננה להתבצע בכוח של שתי חטיבות חי"ר, מגובות בשני גדודי טנקים ושני גדודים של הריינג'רס. שעת השי"ן נקבעה לשעה 6:30 בבוקר, בשעת שפל בים, כשלפניה תהיה הרעשה ארטילרית של 40 דקות על ידי חיל הים ו-30 דקות של הפצצות מהאוויר על ביצורי החוף. טנקי השרמן המיוחדים שהיו מסוגלים לשוט תוכננו לצאת חמש דקות לפני שעת השי"ן, ואחריהם יגיע הגל הראשון של חיל הרגלים בנחתות, כ-32 חיילים בכל אחת, שמשימתם הייתה לפרק חלק מביצורי ההגנה. מיד אחריהם יצאו פלוגות מיוחדות של חיל ההנדסה שתפקידן לפנות אזורים שלמים ממוקשים וממכשולים ולסמן אותם לחיילים ולטנקים. כל זה יאפשר לספינות ולנחתות הגדולות יותר להנחית חיילים ביתר קלות בזמן של גאות חזקה.

המטרה באומהה הייתה לטהר את ביצורי החוף בתוך כשעתיים מתחילת הנחיתה. לאחר מכן אמורים היו הכוחות להתארגן בחזרה למבנים של גדודים כדי להמשיך את המתקפה ולפתוח את צירי התנועה מהחוף לעבר היבשה. עד סוף היום היו הכוחות באומהה אמורים לבסס לעצמם ראש גשר בעומק של 8 קילומטרים בתוך היבשה ולחבור אל הקורפוס הבריטי שהגיע מחוף גולד.

בסך הכול, כלל הכוח שצפוי היה לנחות באומהה יותר מ-34,000 חיילים ו-3,000 כלי רכב, ביחד עם גיבוי של שתי אוניות מערכה, 3 סיירות, 12 משחתות ו-105 ספינות נוספות.

המתקפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אל תוך מלתעות המוות, תצלומו של רוברט פ. סרג'נט, בתצלום נראים חיילים אמריקאים נוחתים בחוף אומהה

מיד עם תחילת המתקפה השתבשו תוכניות הכוח התוקף. ההרעשה המקדימה שביצע חיל הים האמריקאי כמעט ולא הייתה אפקטיבית ולא הצליחה לנטרל את המגינים בעמדותיהם המבוצרות היטב. הפצצות האוויר החטיאו לחלוטין את מטרותיהן בשל עננות רבה. בגלל המים הסוערים, התהפכו 10 נחתות עוד לפני שהגיעו לחוף. בנוסף, בשל העשן והערפל התקשו משיטי הנחתות למצוא את יעדיהם ונסחפו מזרחה בגלל הגלים הסוערים.

כשהגיעו הסירות למרחק כמה מאות מטרים מהחוף הן נתקלו באש כבדה ביותר ממקלעים ומארטילריה. החיילים שהגיעו לחוף גילו שבניגוד לציפיות לא נוצרו בו מכתשי פגיעה שעשויים היו לשמש להם כמחסות.

נחיתת החיילים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחת מהתמונות הנדירות שצילם רוברט קאפה, שנחת עם הגל הראשון, ולא נשרפו במעבדת הפיתוח

מתוך 9 הפלוגות שנחתו בגל הראשון, רק פלוגה אחת מלווה בריינג'רס הגיעה ליעדה. שאר הפלוגות התפזרו לכל עבר ופתחו פערים גדולים בין אחת לשנייה. הבלבול גרם לכך שחיילים רבים לא מצאו את המחלקות שלהם ולא ידעו בדיוק לאן הם אמורים ללכת. כשהחיילים יצאו מהנחתות הם היו צריכים לעבור כ-100 מטרים של מים עמוקים שהגיעו לפעמים עד לצוואר, ועוד כ-200 מטרים מהחוף עד למקום מבטחים. עשרות חיילים טבעו במים העמוקים בגלל המשקל הגדול שנשאו על עצמם, כשלא הצליחו להפעיל בזמן את חגורת ההצלה שלהם. אלה שהצליחו להגיע לחוף נתקלו באש כבדה ביותר של מרגמות, נשק קל ובמיוחד מקלעים שהסבו את מרבית האבידות. האובדן של מפקדים רבים גרם לחוסר ארגון בקרב החיילים שלרובם זו הייתה טבילת האש הראשונה.

האבידות הכבדות ביותר היו בקרב החיילים שנחתו במזרח אומהה באזור פוקס גרין, שם חלק מהפלוגות איבדו יותר מחצי מהכוח שלהן עד שהצליחו להגיע לגדר החוף. במערב, באזור של דוג גרין, הגיע מספר האבידות ל-120 בתוך כ-15 דקות מהנחיתה, כולל המפקדים. לשאר החיילים לא נותר אלא לחפש מחסה מאחורי המכשולים ולחכות לתגבורת.

גל תקיפה שני[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשעה שהמתקפה בחוף נמשכה והמטרות עדיין לא הושגו, החל להגיע הגל השני של התוקפים בשעה 7:00 עם הרבה יותר חיילים, כלי נשק כבדים ומפקדות ניידות, אולם גם הם נתקלו בתנאים דומים לאלו של הגל הראשון. התגבורת שהגיעה עם הגל השני השיגה מעט הקלה בכך שפשוט היו לגרמנים הרבה יותר מטרות על שטח רחב יותר בחוף, מה שגרם לכוח האש שלהם להתפזר יותר ולא להיות מרוכז. אבל הניצולים מהגל הראשון לא יכלו לספק מספיק אש חיפוי, והחיילים שנחתו בגל השני המשיכו לספוג אבידות רבות מאוד. בנוסף, הכישלון לפנות מכשולים ושבילים הוסיף לקשיים של הגל השני, בגלל הגאות החזקה שהסתירה את המכשולים שהיו בתוך הים.

המצב הגרמני[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשעה 13:35 דיווחה הדיוויזיה ה-352 הגרמנית שהמתקפה האמריקאית נעצרה ונהדפה בחזרה אל הים. אבל כמה שעות לפני כן, ב-7:35, חטיבת החי"ר ה-726 של הגרמנים דיווחה לפיקוד הגרמני ש-100 עד 200 לוחמים אמריקאים חדרו דרך הקווים, והתחילו לתקוף את רשת התעלות והביצורים בחוף. האבדות בקרב המגינים התחילו לתפוח ובאותה שעה ביקשה חטיבה 916 תגבורת לחוף. הבקשה לסיוע נדחתה בגלל המצב הגרוע שהיו בו המגינים הגרמנים באותה שעה בנורמנדי, והתגבורת הוחשה למקומות אחרים. כוחות העתודה של הגרמנים בנורמנדי, שנשלחו כנגד הצנחנים האמריקאים שנחתו בלילה, הוסטו עכשיו לחוף גולד (שם היו הבריטים) בגלל קריסת ההגנה שם.

הפריצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקיפת הצוקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסביבות השעה 7:30 שרידי פלוגה ג' מגדוד הריינג'רס השני שנחתו בגל הראשון באגף הימני של אומהה, הצליחו להגיע עד לגדר החוף והתחילו לטפס על הצוקים. ביחד עם קבוצת חיילים נוספת הם עברו את הצוקים, חיסלו את ההגנה ופתחו את אחת היציאות הראשונות מהחוף אל עבר וירוויל.

חיילים אמריקאים מוצאים מחסה תחת הצוקים

באזור אחר של החוף, בשעה 7:50, אחת הפלוגות גם היא מהגל הראשון הצליחה להגיע עד לגדר החוף, ובעזרת מוקשי צינור הם פרצו את ההגנה ואת גדר התיל והחלו להתקדם לעבר הצוקים. לאחר כחצי שעה נוספו אליהם מספר פלגות שהצליחו לעבור את חלוקי החוף וביחד הם ביססו לעצמם אחיזה בצוקים. עד השעה 9:00 יותר מ-600 חיילים אמריקאים מחולקים לקבוצות קטנות הגיעו עד לצוקים והמשיכו משם לתוך היבשה. ההגנה הגרמנית החלה להתפרק ולברוח במקומות מסוימים, כשבדרך הם סופגים אבדות רבות. גם ההגנה בתוך היבשה הייתה חלשה מאוד והתבססה על כיסי התנגדות קטנים של מחלקות וכיתות, למרות שאלו הצליחו לעכב פעמים רבות את ההתקדמות האמריקאית.

ביסוס ראש גשר[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות החדירה לתוך היבשה המטרות העיקריות לא הושגו עדיין. השבילים, שהיו הכרחיים לתנועת כלי רכב מהחוף לתוך היבשה, עדיין לא נפתחו, והגרמנים המשיכו להילחם בעקשנות. בכל מקום שבו כלי הרכב נחתו הם נתקלו ברצועת חוף צרה מאוד וללא כל הגנה מאש אויב, וב-8:30 הוחלט להשהות את כל נחיתת כלי הרכב. הדיווח המקורי מאומהה היה: "לטנקים היו חיים מאוד קשים שם...". אחד המפקדים של גדוד החי"ר השני אמר: "הטנקים הצילו את היום. הם ירו על הגרמנים ללא רחמים, וקיבלו אותו דבר בחזרה." כשהשעות עברו ההגנות בחוף הושמדו לאט לאט, הרבה פעמים על ידי טנקים. כשהם מפוזרים לאורך כל החוף, לכודים בין המים לבין גדר החוף הגבוהה, וללא תקשורת בין המפקדים נאלצו הטנקים לפעול כל אחד לבד.

עד שעות אחר הצהריים המוקדמות כל ההגנות סביב היציאה לווירוויל הושמדו על ידי תותחי הצי, אבל ללא מספיק כוח על הקרקע שיחסל את שאריות המתנגדים לא יכלה הדרך להיפתח. רק בשעות הלילה יכלו כלי רכב לעבור סוף סוף דרך היציאה הזאת ולהתקדם פנימה. עד שעות הערב פונו כל היציאות מהחוף וכמעט שלא נותרה התנגדות גרמנית. מהנדסים פינו כבישים מהמוקשים הרבים שהונחו והניחו לתנועה גדולה של כלי רכב שהיו תקועים בחוף להתחיל לנוע לתוך העיירות סביב אומהה.

סוף היום[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר החדירה לתוך היבשה, נלחמו קבוצות קטנות של חיילים והשיגו דריסת רגל מעטה מאוד, בקושי 2.5 ק"מ לתוך העיירה קולוויל ממזרח, ופחות מזה במערב בעיירות סט. לורנט ווירוויל. עדיין נשארו מעט כיסי התנגדות של חיילי האויב, וכל החוף נשאר בטווח הארטילריה. מתוך 2,400 טונות של ציוד שתוכנן לנחות באומהה ביום הפלישה, רק 100 טונות הונחתו. אבדות האמריקאים הסתכמו בכ-3,000 (אין אומדן מדויק) הרוגים, פצועים ונעדרים. הגל הראשון ספג הכי הרבה אבידות בחי"ר, מהנדסים וטנקים. הדיוויזיה ה-352 הגרמנית ספגה כ-1,200 הרוגים, פצועים ושבויים, כ-20% מכוחה. השילוב של אבדות כבדות של האמריקאים בתחילת המבצע ושל הקושי להתקדם דרך ההגנות כמעט גרם לגנרל עומר בראדלי לנטוש את אומהה, לעומת פילדמרשל מונטגומרי ששקל להסיט את החיילים מאומהה לחוף גולד.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קואורדינטות: 49°22′29″N 0°53′31″W / 49.37472°N 0.89194°W / 49.37472; -0.89194