כלכלת שוק

כלכלת שוק (או כלכלה חופשית או שוק חופשי) הוא כינוי לשוק, שבו כל ההחלטות והפעולות הכלכליות של פרטים (ביחס להעברת כסף, מכירה וקנייה של טובין ושירותים וכדומה) מבוצעות מרצון (באופן וולונטרי) ולא בכפייה. למונח כמה משמעויות בהקשרים שונים. כמונח כלכלי, על פי הגישה הקלאסית, שוק חופשי הוא שוק שהייצור בו נשלט על ידי היצע וביקוש, כשישנה חתירה טבעית ומתמדת של השוק למצב של "שיווי משקל". כמונח בשימוש שגור, "כלכלת שוק חופשי" היא כלכלה שבה הפעולה בשוק חופשית באופן יחסי מהגבלות והתערבות ממשלתית ומיושמת בו גישת "לסה פר", בניגוד לשוק שבו שוררת כלכלה מעורבת, כלכלה ריכוזית או כלכלה אטטיסטית.

שוק חופשי כמודל כלכלי [עריכה]

השימוש במודל ה"קלאסי" של שוק חופשי שנוי במחלוקת. רוב הכלכלנים, בעלי עמדות קפיטליסטיות וסוציאליסטיות כאחד, רואים במודל השוק החופשי דגם תקף בקירוב כלשהו להתרחשות המציאותית בשוק, כאשר בהגדרה, ככל שהשוק הממשי יהיה חופשי מהגבלות, כן הוא יתקרב למודל השוק החופשי. המחזיקים במודל השוק החופשי אינם טוענים שההנחות המשמשות כיסוד למודל אכן מתקיימות במציאות. טענתם היא כי השוק מתנהל בדרך כלל, בקירוב, כאילו ההנחות מתקיימות.

כלכלנים אחרים מצביעים על חולשות בולטות במודל. במודל השוק החופשי מונח כי השוק הוא משוכלל וכל המידע הרלוונטי מבחינת היצרן נקלט, משודר, מעובד ומתורגם לייצור בכמויות הנכונות ובמחירים הנכונים בלא שיהוי זמן. כלומר, ההתאמה של ההיצע לביקוש היא מיידית ומלאה בשוק בכללו. מצב זה, טוענים המתנגדים למודל, אינו מציאותי ולמעשה מטעה, שכן שיקולי היצרן והצרכן משתנים שניהם על פני ציר הזמן ולמעבר הזמן יש חשיבות מכרעת בהחלטות ייצור וקנייה כאחת.

יתר על כן, נטען, המודל מתעלם למעשה מקיומו של הצרכן והעדפותיו הסובייקטיביות ומניח, למעשה, שהעדפות הצרכנים (שינויים בדפוסי הביקוש) מתבטאות דרך השינויים בהיצע (כלומר, הביקוש נתפש כפונקציה של ההיצע). הנחה זו לא רק מטעה, טוענים המתנגדים, אלא הופכת את המודל כולו לחסר ערך ממשי לבד מהדגמה בסיסית של מנגנון הביקוש וההיצע.

טענה אחרונה כנגד המודל היא שההנחה שהשוק חותר למצב של שיווי משקל אינה יותר מהשערה לא בדוקה. השערות חלופיות אפשריות הן שהשוק מצוי במצב של הפרות חוזרות ונשנות של שיווי המשקל (כפי שטוען לודוויג פון מיזס) או שאינו חותר לשיווי משקל כלל, כפי שטוען לודוויג לאכמן.

בהקשר רחב יותר, חילוקי הדעות ביחס למודל של שוק חופשי קשורים לתפישת הכלכלה כמדע. מודל השוק החופשי הוא תאוריה הטוענת שבשוק פועל מנגנון מסוים, מנסה להסביר אותו ולנסח אותו במונחים מתמטיים ולבנות השערות, קביעת מדיניות ותכנון ניתנים לבדיקה על בסיס תאוריה זו. בנקודה זו, גם כלכלנים מוניטריסטים וגם כלכלנים מרקסיסטים מסכימים זה עם זה בטיעון שהכלכלה היא אכן מדע באותו מובן בו ביולוגיה או פיזיקה הן מדע. לטענת המתנגדים, ביניהם בולטים מספר כלכלנים מהאסכולה האוסטרית, זוהי יומרה בלתי מבוססת ועל החקר הכלכלי לזנוח גם את מודל השוק החופשי ואפילו את הנסיון לבנות תאוריה חלופית, שכן תאוריה כזו אינה ניתנת לבנייה בכל מקרה.

קבלת פרס נובל בכלכלה על ידי כהנמן ב-2002 האירה פן לגבי [אי]תקפות תורת השוק, והיותה "אידאולוגיה" ולא מדע. ב- 1979, פרסמו הפסיכולוגים דניאל כהנמן ועמוס טברסקי את המאמר "תורת הסיכויים: ניתוח קבלת החלטות בתנאי סיכון". במאמר זה, המבוסס על ניסויי מבוקר עם אנשים, הראו המחברים שהאדם שונא סיכון, יותר מאשר רוצה רווח [בממוצע כמובן. כ-70%]. התאוריה הלא-ניסויית [ולכן "אידאולוגית" או פסיאודו-מדעית] עד אז, טענה שיש סימטריה בין השניים. מתוך מחקריו, יחד עם טברסקי עלה הצורך להקים ענף אקדמי חדש, "כלכלה התנהגותית" ו"כלכלה ניסויית" שבהם ייבחנו ההשערות של הוגי הכלכלה בניסויים מבוקרים. ניתן להוסיף, שמחקרים בתחום הפסיכולוגיה האבולוציונית מאששים את ממצאי כהנמן וטברסקי. אחרי הכל, את האבולוציה שרדו הפרנואידים!:) מי שזיהה פודל בתור אריה [פרנואיד] , שרד. מי שזיהה אריה בתור פודל, לא שרד. וגם ממצאים אלו מראים על כ-70% פרנואידים = שונאי סיכון. ^[^{דרוש מקור}^]

גם עבודתו של נאש, עליה קיבל פרס נובל לכלכלה ב-1994, מאירה באור שונה את הנחת השוק החופשי, לפיה אם כל משתתף בשוק ימקסם את רווחיו, סה"כ המצב בשוק ישתפר. נאש הראה שקיימים מצבים [רבים] בהם דווקא שיתוף פעולה ימקסם את הרווחים. בכך, דוחה נאש את האידאולוגיה הקפיטליסטית אמריקאית לגבי יתרונות האינדיוידואליזם. גם כאן, לאחר הניסויים של נאש, החלו ללמד בבתי ספר למינהל עסקים את חשיבות שיתוף הפעולה והעבודה בצוות.

שוק חופשי במציאות [עריכה]

בעוד ביחס למודל השוק החופשי חצויים כלכלנים ביניהם ביחס לתקפות המודל כבסיס תאורטי על בסיס תובנותיהם השונות ביחס לכלכלה כתחום חקר, ביחס לשוק החופשי במציאות נסובים חילוקי הדעות על התועלת או הנזק שפעולה נקיה ממגבלות של השוק מחוללת או עשויה לחולל.

על פי תפישת הליברליזם הקלאסי ובעלי עמדות קפיטליסטיות כאשר השוק חופשי יחסית ממגבלות והתערבות ממשלתית, יכולים כל השחקנים בשוק, צרכנים ויצרנים, לפעול באופן מיטבי לקידום תועלתם הם. במצב זה, המידע על ביקוש והיצע, המתווך באמצעות מחירי המוצרים, משודר עם מידה מזערית של הפרעות דבר התורם באופן מתמיד להורדת המחירים עד לרמה האופטימלית ולשיפור הייצור. מעורבות ממשלתית, ממשיכה הטענה, משנה באופן מלאכותי מחירי מוצרים ומעלה או מורידה אותם מעבר למחירם ה"אמיתי" (האופטימלי) ובכך מובילה לעיוותים בשוק, המשמשים אחר כך נימוק להגברה נוספת של המעורבות בשוק (באמצעות רגולציה או מונופולים ברישוי ממשלתי) כדי לתקן את המעוות.

תיקון זה מביא תמיד, לדעת תומכי השוק החופשי, לעיוות חמור יותר במנגנון המחירים ולהחרפת הבעיה שההתערבות הנוספת באה לתקן. לדוגמה, מעורבות ממשלתית בדמות הורדת שיעורי הריבית מעבר לשערה כפי שהיה נקבע בשוק חופשי, גורמת לשינויים בהקצאות כספיות, החלטות ייצור (מה לייצר ואיך), החלטות צריכה, ועוד. בטווח הקצר, הדבר עשוי להתבטא בצמיחה מהירה, אך בסופו של דבר לנפילה כואבת.

מאידך, מכירים גם כלכלנים בעלי השקפות ליברליות בקיומם של כשלי שוק כמו מונופול, קרטל ודומיהם, שעיקרם שיתוף פעולה בין יצרנים ובעלים בתיאום מחירים לצרכן או עלותה של העבודה. הגדיר עמדה זאת בבירור אדם סמית, אבי הכלכלה הקלאסית באומרו: ""יש אומרים שרק לעתים רחוקות אנו שומעים על התאגדויות של מעסיקים, ואילו על התאגדויות של פועלים אנו שומעים לעתים קרובות. אך כל מי שמדמה בנפשו על סמך דברים אלה, שהמעסיקים מתאגדים רק לעתים רחוקות הריהו בור בהוויות העולם כשם שהוא בור בעניין הזה. בכל מקום ובכל זמן שוררת בין המעסיקים כמין התאגדות אילמת, אך מתמידה וקבועה, שלא להעלות את שכר העבודה למעלה משערו המקובל … אדרבה, אנו שומעים על התאגדות זו לעתים רחוקות בלבד מפני שהיא מצב העניינים הרגיל, ואפשר לומר הטבעי." ^[1]

ככלל ניתן לומר שבשוק החופשי המעשי, יש יתרון לגופים המשלבים את "אפקט הרשת" במודל הכלכלי שלהם כגון בנקים הנהנים מחוסן כלכלי רב יותר ככל שמספר לקוחותיהם גדל.

על פי תפישות סוציאליסטיות, אטטיסטיות, רווחתניות, ועוד, כאשר השוק חופשי יחסית ממגבלות והתערבות ממשלתית, גורם הדבר במוקדם או במאוחר להעצמת כוחם של היצרנים, גם ביחס לעובדים במפעלי ייצור וגם ביחס לצרכנים, ששניהם נתפשים כנטולי כוח השפעה על ההתרחשות בשוק חופשי. על פי התפישה המרקסיסטית, בשוק חופשי מנסה בעל ההון (הקפיטליסט) להגדיל בהתמדה את רווחיו, דבר המחייב אותו להשקיע בהתמדה בייעול הייצור ולשמר את העובדים ברמת חיים הקרובה לרעב. מצב זה, לפי מרקס עתיד להביא למשברים חוזרים ונשנים והולכים ומחריפים במערכת הקפיטליסטית (חוק הדלות הגוברת), עד להתמוטטותה הסופית במהפכה של הפרולטריון.

על פי תפישות אחרות, במיוחד של אלו הדוגלים בכלכלה מעורבת ומדינת רווחה, מנגנון השוק החופשי אינו מביא לדלות גוברת והולכת, אך הוא נגוע בפגמים מובנים, הגורמים לו לחזור ולסטות בהתמדה מן הנתיב, עם דפוס של התחזקות יתרה של היצרנים ובעלי ההון על חשבון עובדים וצרכנים. סטייה חוזרת זו מן הנתיב (כשל שוק) מביאה, לטענתם, להיווצרות מונופולים, קרטלים, החצנות (externalities) כמו זיהום הסביבה, מכירה במחירי היצף, היווצרות פערים גדולים בין עשירים לעניים, כישלון בייצור הולם של מוצרים ציבוריים כגון חינוך ביטחון ובריאות וכדומה. הפתרון היחידי, לטענתם, מצוי בהתערבות ממשלתית שתרסן את בעלי ההון ותנווט את השוק באופן מתוכנן אל נתיב רצוי יותר (מבחינה חברתית וכלכלית). התערבות זו צריכה לבוא, לטענתם, גם בפעולה פוזיטיבית כמו מיסוי מדורג (פרוגרסיבי) ושליטה של הממשלה בחלקים מאמצעי הייצור, וגם בפעולה מניעתית כמו בקרה ורגולציה על אופן פעולתם של יצרנים בשוק.

ביקורת רדיקלית: הן בחוגים סוציאליסטיים וסוציאל-דמוקרטיים, והן בקרב הוגים סביבתיים ואקולוגים, התפתח ניתוח המעמיד את מונח ה"שוק החופשי" בסימן שאלה עמוק. ביסוד הניתוח הרדיקלי עומדת האבחנה שהקניין עצמו הנו הסדר חברתי התלוי לחלוטין בכח הכפייה של המדינה או גורמים אחרים בחברה, ושהקשר בין אנשים לחפצים או בינם לבין סמלים להסדר חברתי כגון כסף או תאגיד לא יכולים להיות מוגדרים "חופשיים" בשום מובן.

זווית מרכזית נוספת בביקורת הרדיקלית מתייחסת להשוואה בין המוסכמות של חברה דמוקרטית בתחום הזכויות הפוליטיות והאזרחיות לבין תפישת ה"שוק החופשי", המציעים השוואה זו מסבים את תשומת ליבנו לעובדה כי בעוד בתחום הממשל והזכויות הפוליטיות אימצה החברה המערבית עיקרון לפיו יש שוויון בזכויות הפוליטיות המתבטא במוטו המפורסם "אדם אחד- קול אחד", הרי שבשוק "חופשי" מתקיימת חלוקה אחרת של העוצמה, בה דולר אחד שווה לקול אחד, לדעת הוגים ביקורתיים זוהי סתירה הדורשת פתרון.