כלכלת שוק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

כלכלת שוק (או כלכלה חופשית או שוק חופשי) הוא מונח מתחום ההגות הקפיטליסטית. זהו כינוי לשוק, שבו כל ההחלטות והפעולות הכלכליות של פרטים (ביחס להעברת כסף, מכירה וקנייה של טובין ושירותים וכדומה) מבוצעות מרצון (באופן וולונטרי) ולא בכפייה. למונח כמה משמעויות בהקשרים שונים. כמונח כלכלי, על פי הגישה הקלאסית, שוק חופשי הוא שוק שהייצור בו נשלט על ידי היצע וביקוש, כשישנה חתירה הנחשבת "טבעית" ומתמדת של השוק למצב של "שיווי משקל". השוק החופשי משתמש במנגנון המחירים כדי להגיע לשיווי משקל בשוק. כמונח בשימוש שגור, "כלכלת שוק חופשי" היא כלכלה שבה הפעולה בשוק חופשית באופן יחסי מהגבלות והתערבות ממשלתית ומיושמת בו גישת "לסה פר", בניגוד לשוק שבו שוררת כלכלה מעורבת, כלכלה ריכוזית או כלכלה אטטיסטית. ביקורת תאורטית ופוליטית על הנחות היסוד של הכלכלה תטען כי מונח זה מוצג כתיאור מצב, בשעה שהוא כלי ליצירת הבניה חברתית להצדקת משטר כלכלי חברתי מסוים.

שוק חופשי כמודל כלכלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

השימוש במודל ה"קלאסי" של שוק חופשי שנוי במחלוקת. כלכלנים רבים, בעלי עמדות קפיטליסטיות וסוציאליסטיות כאחד, רואים במודל השוק החופשי דגם תקף בקירוב כלשהו להתרחשות המציאותית בשוק, כאשר בהגדרה, ככל שהשוק הממשי יהיה חופשי מהגבלות, כן הוא יתקרב למודל השוק החופשי. המחזיקים במודל השוק החופשי אינם טוענים שההנחות המשמשות כיסוד למודל אכן מתקיימות במציאות. טענתם היא כי השוק מתנהל בדרך כלל, בקירוב, כאילו ההנחות מתקיימות. הטיעון התומך בשוק החופשי אינו טוען שלפרט יש את כל המידע הדרוש לביצוע העסקה, אלא שהשוק החופשי מספק את המידע הגדול ביותר ונטול פניות שניתן להשיג לגבי המוצרים והשירותים בשוק.

עם זאת ישנם הרבה החולקים על המודל של השוק החפשי. עמדה עקרונית ראשונה היא של המבקרים את המודל הרציונלי האטומיסטי שעליו נשען מודל השוק. לדבריהם ההתנהגות האנושית אינה ניתנת לרדוקציה לפעילות של אדם בודד המנסה למקסם את האינטרסים שלו, ויש לבחון את הפעילות הכלכלית והאנושית בהקשרה החברתי והתרבותי.

טענה זו נסמכת בין השאר על מחקריהם של כהנמן וטברסקי שעליהם קיבל כהנמן פרס נובל בכלכלה ב-2002 . מתנגדי מודל השוק החופשי ראו במחקרים הוכחה ל[אי]תקפות תורת השוק, והיותה "אידאולוגיה" ולא מדע. ב- 1979, פרסמו הפסיכולוגים דניאל כהנמן ועמוס טברסקי את המאמר "תורת הסיכויים: ניתוח קבלת החלטות בתנאי סיכון". במאמר זה, המבוסס על ניסוי מבוקר עם אנשים, הראו המחברים שהיחס בין סיכון לסיכוי הוא לא לינארי. האדם ייטה לקחת סיכונים גבוהים מאוד בסכומים קטנים ולא ירצה לקחת סיכונים מחושבים בסכומים גדולים. אמנם העובדה שהאדם הממוצע שונא סיכון הייתה ידועה עוד קודם ועליה מבוסס כל ענף הביטוח, אולם לא מעט אנשים המתנגדים לכלכלת שוק רואים במחקר של כהנמן הוכחה לאי תקפות השוק החופשי. מתוך מחקריו, יחד עם טברסקי עלה הצורך להקים ענף אקדמי חדש, "כלכלה התנהגותית" ו"כלכלה ניסויית" שבהם ייבחנו ההשערות של הוגי הכלכלה בניסויים מבוקרים. ניתן להוסיף, שמחקרים בתחום הפסיכולוגיה האבולוציונית מאששים את ממצאי כהנמן וטברסקי. מאחר שאסטרטגיה של שנאת יכולה להעלות את סיכויי השרידות של הפרט.

ביקורת נוספת על מודל "השוק החופשי", שיש לה השלכות על המודל כמודל תאורטי אך גם כפרקטיקה לניהול כלכלי, מתמקדת בעובדה שעם התחזקות המדינה, וביתר שאת משנות החמשים של המאה העשרים, "השוק החופשי" אינו יכול להתקיים ללא השענות על משטר רגולטורי חזק המופעל בידי המדינה וסוכניה השונים. שוק כזה, אומרים המתנגדים, אינו 'חופשי' אלא מנוהל באופן כמעט מלא. לפיכך אי אפשר לומר שהוא חופשי מהתערבות ממשלתית, אלא שישנה כזו לטובת יצירת מצב הנראה כ'שוק חופשי' בעוד שאינו חופשי כלל וכלל. גישות ביקורתיות מוסיפות וטוענות ש'שוק חופשי' הוא מטאפורה המיועדת להסוות את אי השוויון המובנה בתוך הכלכלה הקפיטליסטית, והיא דרך לעודד בפועל התערבות ממשלתית לטובת בעלי ההון והתאגידים, תוך גינוי התערבות כזו לטובתם של אחרים.

כלכלנים אחרים מצביעים על חולשות בולטות במודל. במודל השוק החופשי מונח כי השוק הוא משוכלל וכל המידע הרלוונטי מבחינת היצרן נקלט, משודר, מעובד ומתורגם לייצור בכמויות הנכונות ובמחירים הנכונים בלא שיהוי זמן. כלומר, ההתאמה של ההיצע לביקוש היא מיידית ומלאה בשוק בכללו. מצב זה, טוענים המתנגדים למודל, אינו מציאותי ולמעשה מטעה, שכן שיקולי היצרן והצרכן משתנים שניהם על פני ציר הזמן ולמעבר הזמן יש חשיבות מכרעת בהחלטות ייצור וקנייה כאחת.

יתר על כן, נטען, המודל מתעלם למעשה מקיומו של הצרכן והעדפותיו הסובייקטיביות ומניח, למעשה, שהעדפות הצרכנים (שינויים בדפוסי הביקוש) מתבטאות דרך השינויים בהיצע (כלומר, הביקוש נתפש כפונקציה של ההיצע). הנחה זו לא רק מטעה, טוענים המתנגדים, אלא הופכת את המודל כולו לחסר ערך ממשי לבד מהדגמה בסיסית של מנגנון הביקוש וההיצע.

טענה אחרונה כנגד המודל היא שההנחה שהשוק חותר למצב של שיווי משקל אינה יותר מהשערה לא בדוקה. השערות חלופיות אפשריות הן שהשוק מצוי במצב של הפרות חוזרות ונשנות של שיווי המשקל (כפי שטוען לודוויג פון מיזס) או שאינו חותר לשיווי משקל כלל, כפי שטוען לודוויג לאכמן.

גם עבודתו של ג'ון פורבס נאש, עליה קיבל פרס נובל לכלכלה ב-1994, מאירה באור שונה את הנחת השוק החופשי, לפיה אם כל משתתף בשוק ימקסם את רווחיו, סה"כ המצב בשוק ישתפר. נאש הראה שקיימים מצבים [רבים] בהם דווקא שיתוף פעולה ימקסם את הרווחים. בכך, דוחה נאש את האידאולוגיה הקפיטליסטית אמריקאית לגבי יתרונות האינדיוידואליזם. גם כאן, לאחר הניסויים של נאש, החלו ללמד בבתי ספר למינהל עסקים את חשיבות שיתוף הפעולה והעבודה בצוות.

התומכים בכלכלת שוק חופשי לעומת זאת מתארים את הקונפליקטים בתורת המשחקים, מצבים של מיקוח שבו רווח של שחקן אחד הוא הפסד של שחקן אחר, אולם בכלכלת שוק תחרותי כל פעולה שגורמת להפסד של צד אחד ניתן למנוע אותה על ידי אי השתתפות של הצד המפסיד במשחק.

בהקשר רחב יותר, חילוקי הדעות ביחס למודל של שוק חופשי קשורים לתפישת הכלכלה כמדע, והאם הכלכלה היא אכן מדע באותו מובן בו ביולוגיה או פיזיקה הן מדע. תומכי הכלכלה כמדע יטענו שמודל השוק החופשי הוא תאוריה הטוענת שבשוק פועל מנגנון מסוים, מנסה להסביר אותו ולנסח אותו במונחים מתמטיים ולבנות השערות, קביעת מדיניות ותכנון ניתנים לבדיקה על בסיס תאוריה זו. מתנגדי התפיסה הזו יטענו שהכלכלה מערבבת בין תיאור המצב, לבין קביעה נורמטיבית מהו המצב הראוי מבחינה מוסרית וחברתית. לדידם, כלכלנים אינם מוסמכים לכך יותר מאשר אנשים אחרים. ביקורת אחרת, הרווחת בין השאר אצל כלכלנים מהאסכולה האוסטרית, שהנסיון לחקור הוא יומרה בלתי מבוססת ועל החקר הכלכלי לזנוח גם את מודל השוק החופשי ואפילו את הנסיון לבנות תאוריה חלופית, שכן תאוריה כזו אינה ניתנת לבנייה בכל מקרה.

תקפותו של מודל השוק חופשי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעוד ביחס למודל השוק החופשי חצויים כלכלנים ביניהם ביחס לתקפות המודל כבסיס תאורטי על בסיס תובנותיהם השונות ביחס לכלכלה כתחום חקר, ביחס לשוק החופשי במציאות נסובים חילוקי הדעות על התועלת או הנזק שפעולה נקיה ממגבלות של השוק מחוללת או עשויה לחולל. ישנם בנוסף לא מעט הטוענים שאין במציאות "פעולה נקייה ממגבלות של השוק" ולעולם הדיון יהיה תיאורטי.

על פי תפישת הליברליזם הקלאסי ובעלי עמדות קפיטליסטיות כאשר השוק חופשי יחסית ממגבלות והתערבות ממשלתית, יכולים כל השחקנים בשוק, צרכנים ויצרנים, לפעול באופן מיטבי לקידום תועלתם הם. במצב זה, המידע על ביקוש והיצע, המתווך באמצעות מחירי המוצרים, משודר עם מידה מזערית של הפרעות דבר התורם באופן מתמיד להורדת המחירים עד לרמה האופטימלית ולשיפור הייצור. מעורבות ממשלתית, ממשיכה הטענה, משנה באופן מלאכותי מחירי מוצרים ומעלה או מורידה אותם מעבר למחירם ה"אמיתי" (האופטימלי) ובכך מובילה לעיוותים בשוק, המשמשים אחר כך נימוק להגברה נוספת של המעורבות בשוק (באמצעות רגולציה או מונופולים ברישוי ממשלתי) כדי לתקן את המעוות.

תיקון זה מביא תמיד, לדעת תומכי השוק החופשי, לעיוות חמור יותר במנגנון המחירים ולהחרפת הבעיה שההתערבות הנוספת באה לתקן. לדוגמה, מעורבות ממשלתית בדמות הורדת שיעורי הריבית מעבר לשערה כפי שהיה נקבע בשוק חופשי, גורמת לשינויים בהקצאות כספיות, החלטות ייצור (מה לייצר ואיך), החלטות צריכה, ועוד. בטווח הקצר, הדבר עשוי להתבטא בצמיחה מהירה, אך בסופו של דבר לנפילה כואבת.

אחת הביקורות הנפוצות על כלכלת השוק היא כשלי שוק כמו מונופול, קרטל ודומיהם, שעיקרם שיתוף פעולה בין יצרנים ובעלים בתיאום מחירים לצרכן או עלותה של העבודה. אולם בפועל ישנם שני סוגים של מונופולים. מונופול טבעי ומונופול רגולטורי. מונופול טבעי הוא מונופול שפועל בשוק חופשי ויכולתו לשמור על המעמד המונופוליסטי שלו היא בזכות יכולתו לספק מוצרים איכותיים יותר וזולים יותר. במקרה שהוא יחליט להעלות מחירים או להוריד את האיכות, המעמד המונופוליסטי שלו יפגע ויכנסו לשוק מתחרים שישברו לו את המונופול. מונופול רגולטורי לעומת זאת הוא מונופול שפועל בשוק לא חופשי ויכולתו לשמור על המעמד המונופוליסטי שלו היא בזכות רגולציות שמונעות כניסת מתחרים. מכיוון שהרגולציה מונעת תחרות, אין לו כל אינטרס לספק מוצרים איכותיים יותר וזולים יותר. במקרה שהוא יחליט להעלות מחירים או להוריד את האיכות, המעמד המונופוליסטי שלו לא יפגע, והרווחים שלו יעלו. על מונופול בשוק החופשי אמר אדם סמית, אבי הכלכלה הקלאסית: ""יש אומרים שרק לעתים רחוקות אנו שומעים על התאגדויות של מעסיקים, ואילו על התאגדויות של פועלים אנו שומעים לעתים קרובות. אך כל מי שמדמה בנפשו על סמך דברים אלה, שהמעסיקים מתאגדים רק לעתים רחוקות הריהו בור בהוויות העולם כשם שהוא בור בעניין הזה. בכל מקום ובכל זמן שוררת בין המעסיקים כמין התאגדות אילמת, אך מתמידה וקבועה, שלא להעלות את שכר העבודה למעלה משערו המקובל … אדרבה, אנו שומעים על התאגדות זו לעתים רחוקות בלבד מפני שהיא מצב העניינים הרגיל, ואפשר לומר הטבעי." ‏[1] אולם למרות ההתאגדויות של המעסיקים, קיומו של שוק חופשי מביא לכך שאם הקרטל מביא רווחים גבוהים למשתתפים בו, יכנסו לשוק הזה מתחרים חדשים שישברו את הקרטל.

על פי תפישות סוציאליסטיות, אטטיסטיות, רווחתניות, ועוד, כאשר השוק חופשי יחסית ממגבלות והתערבות ממשלתית, גורם הדבר במוקדם או במאוחר להעצמת כוחם של היצרנים, גם ביחס לעובדים במפעלי ייצור וגם ביחס לצרכנים, ששניהם נתפשים כנטולי כוח השפעה על ההתרחשות בשוק חופשי. על פי התפישה המרקסיסטית, בשוק חופשי מנסה בעל ההון (הקפיטליסט) להגדיל בהתמדה את רווחיו, דבר המחייב אותו להשקיע בהתמדה בייעול הייצור ולשמר את העובדים ברמת חיים הקרובה לרעב. מצב זה, לפי מרקס עתיד להביא למשברים חוזרים ונשנים והולכים ומחריפים במערכת הקפיטליסטית (חוק הדלות הגוברת), עד להתמוטטותה הסופית במהפכה של הפרולטריון.

על פי תפישות אחרות, במיוחד של אלו הדוגלים בכלכלה מעורבת ומדינת רווחה, מנגנון השוק החופשי אינו מביא לדלות גוברת והולכת, אך הוא נגוע בפגמים מובנים, הגורמים לו לחזור ולסטות בהתמדה מן הנתיב, עם דפוס של התחזקות יתרה של היצרנים ובעלי ההון על חשבון עובדים וצרכנים. סטייה חוזרת זו מן הנתיב (כשל שוק) מביאה, לטענתם, להיווצרות מונופולים, קרטלים, החצנות (externalities) כמו זיהום הסביבה, מכירה במחירי היצף, היווצרות פערים גדולים בין עשירים לעניים, כישלון בייצור הולם של מוצרים ציבוריים כגון חינוך ביטחון ובריאות וכדומה. הפתרון היחידי, לטענתם, מצוי בהתערבות ממשלתית שתרסן את בעלי ההון ותנווט את השוק באופן מתוכנן אל נתיב רצוי יותר (מבחינה חברתית וכלכלית). התערבות זו צריכה לבוא, לטענתם, גם בפעולה פוזיטיבית כמו מיסוי מדורג (פרוגרסיבי) ושליטה של הממשלה בחלקים מאמצעי הייצור, וגם בפעולה מניעתית כמו בקרה ורגולציה על אופן פעולתם של יצרנים בשוק.

אלה כמו אלה מסכימים מדיניות של שוק חופשי נוטה ליצור אי שוויון בין היצרנים והעובדים בשוק. יש המסבירים זאת בכך שהיא מאפשרת ליצרנים ולעובדים יותר יעילים ואיכותיים להרוויח יותר, אחרים יטענו שמדיניות שוק חפשי איננה מאפשרת מוביליות אישית, אלא משמרת יחסי כח קיימים בחברה.

בחינה ביקורתית של המונח "השוק החופשי" נמצאות הן בחוגים סוציאליסטיים וסוציאל-דמוקרטיים, והן בקרב הוגים סביבתיים ואקולוגים. גישות אלה טוענות שהקניין עצמו הנו הסדר חברתי התלוי לחלוטין בכוח הכפייה של המדינה או גורמים אחרים בחברה, ושהקשר בין אנשים לחפצים או בינם לבין סמלים להסדר חברתי כגון כסף או תאגיד לא יכולים להיות מוגדרים "חופשיים" בשום מובן.

עמדה אחרת המבקשת לאתגר את השוק החופשי כשיטה חברתית עורכת השוואה בין המוסכמות של חברה דמוקרטית בתחום הזכויות הפוליטיות והאזרחיות לבין תפישת ה"שוק החופשי", המציעים השוואה זו מסבים את תשומת ליבנו לעובדה כי בעוד בתחום הממשל והזכויות הפוליטיות אימצה החברה המערבית עיקרון לפיו יש שוויון בזכויות הפוליטיות המתבטא במוטו המפורסם "אדם אחד- קול אחד", הרי שבשוק "חופשי" מתקיימת חלוקה אחרת של העוצמה, בה דולר אחד שווה לקול אחד, וגורמת לתופעה המכונה גרעון דמוקרטי.

כלכלת שוק חופשי ביהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המונח "שוק חופשי" ו"כלכלת שוק חופשי" מתייחסים בעיקר למשטר פוליטי וחברתי של המאות האחרונות. עם זאת, ניתן לראות התייחסות במקורות היהודיים לסוגיות הקשורות לשאלות עקרוניות הנוגעות למחלוקת בסוגיית כלכלת השוק החופשי. הוגים יהודים סוציאליסטים נטו לראות את דברי הנביאים כגינוי למצב של אי שוויון חברתי חריף, וראו בו תמיכה לעמדותיהם. כך גם מצוות היובל בה הקרקע שבה לבעליה המקוריים התפרשה כשיטה המבקשת לחלק מחדש את העושר. הוגים אחרים טענו שהיהדות נוטה יותר לכיוון של כלכלה חופשית מאחר שהיא אינה מגנה את העושר כפי שעושה הנצרות.

בתלמוד בבלי (מסכת בבא בתרא, דף פ"ט, עמוד א') יש מחלוקת לגבי חובת הפיקוח בשוק על המחירים ("שערים") ולא רק על המשקל ("המידות"). גם על פי אותה דעה בגמרא לפיה אין חובת פיקוח על כלל המחירים, קיימת חובת פיקוח על מחיריהם של מוצרי יסוד - "דברים שיש בהם חיי נפש". הפיקוח על מוצרי היסוד אמור להתבצע באמצעות מספר תקנות:

  1. איסור רכישה של המלאי הנמצא בשוק ("אין אוצרין פירות דברים שיש בהן חיי נפש" - דף צ).
  2. איסור יצוא לחו"ל ("אין מוציאין פירות מארץ ישראל"), אלא אם כן מחיר הסחורה צנח ב-40% לפחות ("דזל וקם עשרה בשיתא").
  3. איסור גריפת רווחים על מוצרי יסוד ("אין משתכרים בארץ ישראל בדברים שיש בהן חיי נפש" - דף צ"א).
  4. מניעת תיווך בין היצרן לקונה מעבר למתווך אחד ("אין משתכרין פעמים בביצים [...] תגר לתגרא").

הריטב"א בפירושו לגמרא מנמק את הדעה בדבר מניעת הפיקוח על המחיר הן בכך שהקונים יעדיפו לקנות במחיר הזול יותר והן מכיוון שאיכות הסחורה משתנה מסוחר לסוחר ולא ניתן להתאים לכל אחד מחיר מיוחד. בחושן משפט (רלא) נפסק (הבית יוסף והטור) כי חובת בתי הדין לפקח על מחירי מצרכי היסוד, ובני העיר עצמם רשאים לפקח על הכל.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אדם סמית, עושר האומות פרק ח' (בעברית בהוצאת מוסד ביאליק והאוניברסיטה הפתוחה, 1996)