חקר הסוגים במקרא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: ויקיזציה, קישורים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

חקר הסוגים (Form Criticism), מוכר גם בשם העברי 'ביקורת הצורות', הוא כינוי לשיטת מחקר המבקשת להתחקות אחר מוצאן של יצירות שונות במקרא. הנחת היסוד של שיטה זו היא כי חלקים שונים במקרא התהוו מתוך מסורת עממית שבעל פה, וכי מקורם בסיטואציות תרבותיות, חברתיות או פולחניות חוזרות ונשנות בקהילה. החוקרים נוהגים לכנות סיטואציות אלה בשם 'מושב בחיים' או 'מאחז בחיים'.

אבי המחקר הצורני של המקרא הוא הרמן גונקל שחי במאה ה-19 ותחיללת המאה ה-20, תאולוג גרמני-פרוטסטנטי, מחשובי אסכולת ביקורת המקרא.

גונקל התחנך על ברכי האסכולה ההיסטורית – ספרותית - ביקורתית שפרחה בגרמניה במאה ה-19 ושהקרינה את השפעתה על חקר המקרא באירופה כולה. לחינוך זה התווסף האקלים הרוחני ששרר באירופה בעקבות הרפורמות החברתיות והדמוקרטיות באותה תקופה ושהשפיע על אנשי רוח וחוקרים בתחומי המדע השונים, ובמיוחד בחקר ההיסטוריה והתרבות. באקלים רוחני זה רווחו הלכי רוח שהדגישו את תפקידה המרכזי של החברה ביצירת התרבות הלאומית, ואת השפעות הגומלין שבין העמים בתחום היצירה התרבותית והספרותית.

גונקל השכיל להאציל מהלכי רוח אלו על חקר המקרא החדש בכך שהציג את המקרא כתולדה של יצירה עממית שנמסרה בעל פה, ובכך שהצביע על הזיקה התרבותית ספרותית שבין הספרות העברית הקדומה ובין ספרויות עמי המזרח הקדום שעמם עם ישראל קיים מגע.

עקרונות השיטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיטתו של גונקל מבוססת על שני עקרונות:
הסוג הספרותי מלמד על 'מושב בחיים': לפי גונקל בספרות המזרח הקדום בכלל ובתנ"ך בפרט, ישנה הקפדה על התאמה בין הצורה הספרותית (כגון מזמור, נאום, סיפור, שיר וכדומה) לבין סיטואציות חברתיות או טקסים פולחניים ספציפיים. גונקל הציג שלושה גורמים המצטרפים לכדי יצירתו של סוג:

  • צורה לשונית מובהקת, לדוגמה אפשר לראות כי במזמורים אנו מוצאים דמיון יוצא דופן המתבטא במטפורות וביטויים דומים. כמו כן גם בספרי הנביאים אנו עדים לעתים קרובות לאחידות בולטת ביותר.
  • אוצר מיוחד של מחשבות והלך רוח הקובעים את התוכן והצורה, ויוצרים את ההקשר שבו ניתן להבין את היצירה. דוגמה לכך אנו מוצאים בחלוקה לשירה חילונית הכוללת קינות, שירי אהבה, שירי חתונה וניצחונות אל מול השירה הדתית הכוללת שירי הודיה לאל ומזמורים .
  • ה'מושב בחיים' (בגרמנית Sitz im Leben), כלומר, ההזדמנות החוזרת בחיים הציבוריים שבה כל אחת מהיצירות הושרה או בוצעה בעל פה .

גונקל טען כי הכרתו של ה'מושב בחיים' (לדוגמה: האם מדובר בשיר שהושר בבית המקדש, בסיפור שסופר סביב מדורת השבט, וכיוצא בזה) מאפשרת לחוקר לעמוד על התפקיד שמילא הטקסט בחיי הקהילה. כך, ה'מושב בחיים' מספק הצצה אל הקשרו של הטקסט, ואגב כך שופך אור גם על מבנהו ומטרותיו.

ראשית של הספרות המקראית: ספרות שבעל פה שמקורה עממי הנחתו של גונקל היא שהצורות הספרותיות השונות בספרות המקרא התפתחו והתגבשו בעל פה עוד קודם שעלו על כתב. גיבוש זה התבצע בחוגים עממים ובמסגרות חברתיות עממיות, כגון: שיר ניצחון הושר על ידי נערות המקבלות את פני הלוחמים, נשים אבלות היו בוכות ומקוננות בפני גופת המת, הנביאים נאמו בחצר בית המקדש. הסוגים מהווים אפוא מבע צורני של האמונה העממית. זיהוים של סוגים במקרא מסייע לבנת היסוד העממי שמתוכו צמחו ההשקפות הדתיות של המקרא. כך, חקר הסוגים משמש כלי עזר חיוני לחקר תולדות האמונה המקראית.

גונקל סבר כי בשלב האוראלי הקדום ביותר, הסוגים הספרותיים התקיימו בצורתם הפשוטה באופן נפרד זה מזה. ואולם בשלב העלאתם על הכתב, פעולות של שכתוב ועריכה ערבבו את הסוגים זה בזה וטשטשו לעתים את ייחודם. לפיכך, גונקל טען כי הבנת מהותן של טקסטים מקראיים שונים תלויה ביכולת ההפרדה בין הצורות השונות כפי שהן מופיעות במקרא בגרסתן הכתובה, ובעמידה על גלגוליו של הטקסט מהשלב הראשוני האוראלי ועד לתורתו הנוכחית.

חקר הסוגים הוא היא ספרותי - סוציולוגי במהותו – שכן הוא מיוסד על ההשערה שכל סוג מייצג נתונים סוציולוגים, ושכל סוג צומח מתוך המושב בחיים המיוחד לו, כלומר מצב אחד מסוים בחיי העם.

חקר הסוגים כמתודה ספרותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיטתו של גונקל, שביססה את חקר הטקסט המקראי על בחינתו של הסוג הספרותי התפתחה בהמשך להשערת התעודות. גונקל קיבל את ההנחה העקרונית של השערת התעודות בדבר אי אחדותו של הטקסט המקראי, והציע את גישתו כנדבך נוסף בשיטה. הוא גרס כי אין די בחלוקה לארבעת המקורות הספרותיים, וכי יש לתת את הדעת ליחידות המצומצמות יותר, המרכיבות כל אחד מהם ונבדלות זו מזו מבחינת סוגן: יחידות ספרותיות, יחידות פואטיות, יחידות חוק וכדומה. באופן זה, גונקל חולל מפנה בחקר המקרא. הוא הסיט את תשומת הלב מן החקר הדיאכרוני של המקרא ובמיוחד של התורה אל המחקר של תולדות היחידה הספרותית ומאפייניה הצורניים. מפנה זה היה מתבקש משום שהביקורת ההיסטורית ספרותית הותירה חלל במה שקשור לחקר שורשי צמיחתה הראשונים של היצירה המקראית וחקר היחידות הספרותיות הבסיסיות שהיוו אבני תשתית בניינה. הוא הסיט את המוקד של הביקורת הספרותית מן היוצר היחיד לבית יוצר חברתי, ומן מלאכת החיבור שבכתב ליצירה העממית שבעל פה, שממנה צמחו ועוצבו הסוגים הספרותיים השונים המופיעים במקרא.

ביקורת על חקר הסוגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לעתים שכרו של חקר הסוגים יוצא בהפסדו כיוון שהוא מבוסס על ההנחה שסוג ספרותי פירושו דפוס קבוע אחיד אשר כמעט אין סוטים ממנו. המבקרים את השיטה טוענים כי המיון בה הוא שיטתי מדי ושהיא כופה על הרכיבים הדומים ביצירה הספרותית אחידות יתר ואף גורמת להתעלמות גמורה ממרכיבים הקיימים רק בחלק מטקסטים השייכים לסוגה מסוימת ולא בכולם, ובכך מביאה לאי הכללת טקסטים מסוימים בסוגה ספציפית כיוון שלא כוללים את כל הפרטים הנכללים בסוגה זו. דוגמה לכך אנו רואים בשיוך התכונות הצורניות לקינה, הקינה מתאפיינת במקצב אופייני ספציפי אך אנו רואים קינות שבהן לא מוצאים מקצב זה או לחלופין מוצאים את המקצב האמור בשירים שאינם קינות.

מבקרים אחרים טענו כי כיוון ששיטתו של גונקל רואה בטקסט כמשקף סוציולוגי – היסטורי ולא יצירת אומנות ספרותית היא כופה את תולדות הצורה על הטקסט הספרותי עצמו וכך יוצרת "היסטוריה ספרותית" משוערת מעוותת את היחס שבין היצירות לבין המסורת.

בעיה אחרת נעוצה בשיטת ההפרדה של הסוגים ה"מקוריים" זה מזה על סמך הטקסט המקראי שלפנינו. לשיטתו של גונקל, הטקסט המקראי כפי שהוא לפנינו כולל לעתים קרובות סוגים מעורבים שהוא מבקש להפריד ביניהם כדי לזהות את הסוגים הפשוטים והמקוריים. ואולם השיטות שבאמצעותן גונקל מפריד בין הסוגים הן ספקולטיביות באופיין ואינן ניתנות להוכחה.