ביקורת המקרא

ערך זה עוסק בזיהוי ביקורתי של מחברי הטקסט המקראי. אם התכוונתם למגוון ביקורות על תפיסות המקרא, ראו ביקורת על המקרא.

ביקורת המקרא היא קריאה ביקורתית בטקסט המקראי, במטרה לעמוד על טעויות שחלו בו במהלך העתקתו מאז גיבושו הסופי (חלק זה מכונה: "הביקורת הנמוכה", Lower Criticism, ועל כך ראו בערך "ביקורת נוסח המקרא"), ובמטרה לעמוד על המקורות הקדומים מהם צמח וגובש לימים הטקסט המקראי (חלק זה מכונה "הביקורת הגבוהה"', Higher Criticism). ערך זה עוסק בביקורת הספרותית "הגבוהה", זיהוי המקורות הספרותיים מהם התפתח לימים הטקסט המקראי. (המונחים ביקורת 'גבוהה' ו'נמוכה' נטבעו לראשונה על ידי חוקר המקרא יוהאן גוטפריד אייכהורן (1753-1827).‏

בנוסף לביקורות אלו ישנם ביקורות על התיאורים המקראיים המעומתים עם מסקנות מדעי הטבע והחברה, כמו גם ביקורות על תפיסות מוסר מקראיות ועל תפיסות התאולוגיה המקראיות. ביקורות אלו אינם בתחומה של "ביקורת המקרא", והם נסקרים בערך "ביקורת על המקרא".

אמירות ביקורתיות נשמעו כבר בקרב פרשני המקרא מהעת העתיקה ומימי הביניים. אולם ביקורת ממש הועלתה לראשונה בראשית העת החדשה, במאה ה-17, כחלק מתהליכי החילון וההגות הנאורה, במשנתם של הוגים כגון תומאס הובס, ברוך שפינוזה ואחרים. לפיתוח ממשי הגיעה השיטה בסוף המאה ה-19, בין השאר עם מחקריו של יוליוס ולהאוזן.

ברוך שפינוזה, נחשב כאבי ביקורת המקרא

הקדמה

את המקרא ניתן לקרוא בשתי גישות, השונות זו מזו תכלית שינוי, משום שהן מתבססות על הנחות בסיסיות סותרות:

1. גישה לפיה לתורה מקור אלוהי, ולפיכך כל הכתוב בה הוא אמת אבסולוטית שאין מקום לכל ערעור עליה או לפקפוק בה.
2. גישה לפיה התורה חוברה על ידי בני אדם, וממילא יש להתייחס אליה, כאל כל טקסט ספרותי, בגישה בוחנת וביקורתית.

דיון בגישה הראשונה, ובפרט בניסיונות ליישב את סיפורי התנ"ך עם הידע המדעי המודרני, מופיע בערך תורה ומדע.

ערך זה מתמקד בגישה השנייה, גישת ביקורת המקרא, שאינה נוטה בדרך כלל להתפלמס עם המקרא ולבחון את נכונותו, כי אם לבדוק את מקורותיו, מחבריו, דרכי ונסיבות כתיבתו, ומשמעויותיו ההיסטוריות.

להרחבה בעניין תיארוך אירועים מקראיים המוכרים כאירועים היסטוריים - ראו: ארכאולוגיה מקראית, הכרונולוגיה המקראית.

התפתחות ביקורת המקרא

על פי המקובל, עידן ביקורת המקרא נפתח על ידי הפילוסוף היהודי-הולנדי ברוך שפינוזה בספרו "מאמר תאולוגי מדיני", שיצא לאור ב-1670 (אם כי קדם לו בהצגת עיקרי הטיעונים תומאס הובס, בחיבורו "לויתן", פרק 33). בחיבורו העלה שפינוזה את הטיעון המסעיר שהמקרא חובר בימי עזרא הסופר, בתקופת בית שני בשנת 450 לפנה"ס, מאות רבות של שנים אחרי מות משה ולא כפי המקובל במסורת עם ישראל, כי חמשת חומשי תורה ניתנו למשה מידי אלוהים (ולפיכך הוא כותב התורה), וספר דברים נכתב בידי משה. בעקבות פרסום המאמר הוחרם שפינוזה על ידי הכנסייה הפרוטסטנטית ושלטונות הולנד, ואף ראשי הכנסייה הקלוויניסטית הסתייגו מעמדותיו.

לאחריו היו חוקרים נוספים שעסקו בפיתוח הרעיון. המפורסם ביניהם הוא הרופא הצרפתי פרופ' ז'אן אסטרוק (1684–1766), שפרסם בשנת 1753 ספר בשם "השערות על דבר התעודות שבהן השתמש משה כדי לחבר את ספר בראשית".

השערת התעודות (או המקורות)

רעיונותיהם של שפינוזה ואסטרוק פותחו על ידי חוקרים גרמנים, בהם יוליוס ולהאוזן, אשר בספרו אקדמות לדברי ימי ישראל, עיין בסתירות מהותיות בתנ"ך ובאיפיוניהן, ובחן סיפורים כפולים שנראים "תפורים" זה לזה באופן מלאכותי. לדעתו, ניתן למצוא בהם רצף סגנוני תואם, דבר המעיד על כך שנערכו ממקורות שונים לסיפור אחד, תוך שמירת צורתם המקורית בידי העורך, שלא העז לשנותם, להשמיטם או למזגם לצורניות אחידה, מפאת הכבוד שרחש להם.

סתירות לדוגמה הקיימות בתנ"ך:

• בריאת האדם: סיפור הבריאה הכפול של האדם. בפרק א' הם נבראו כאחד זכר ונקבה, ואילו בפרק ב' האישה נבראה מן הצלע של הגבר אחריו.
• מפת ארץ ישראל: האם בין נהר מצרים לנהר פרת או בארץ שבעת העמים.
• החיות בתיבת נח: במקום אחד כתוב כי לתיבה נכנסו שניים שניים, זכר ונקבה, ואילו במקום אחר כתוב כי נכנסו שבע בהמות טהורות.
• מטרתה של השמיטה: האם לאביוני העם (שמות) או לעבדיו של האדם (ויקרא).
• תקופת העבדות: עד היובל (ויקרא) או שש שנים ללא רציעה (שמות).
• המרגלים: למה יצאו המרגלים לרגל? לפי גרסת במדבר, אלוהים ציווה לשלוח אותם, ואילו בספר דברים העם דרש זאת.
• המלכתו של שאול: בתחילת ספר שמואל (שם במיוחד אפשר לראות סיפורים כפולים המובאים זה לצד זה במקביל). האם ההמלכה נעשתה בסתר ובמקרה בחיפוש אחר האתונות (שמואל א' ט') או שנעשתה באופן מכוון בקהל רב ובאמצעות הגורל (שמואל א' י').
• הדחתו של שאול: האם מפני שלא חיכה לנביא לפני צאתו למלחמה (שמואל א' י"ג), או מפני שלא השמיד את עמלק (שמואל א' ט"ו).

משפטים שגרמו להניח שהכתוב או חלקו, נכתב שלא בתקופה המיוחסת להם, כהערת הבהרה:

• "עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּגִיד הנשה" (בראשית ל"ב, לג) – מי היו בני ישראל בתקופתו של יעקב, ומתי הוא "היום הזה" המתואר בפסוק? נראה שהדבר שורבב בתקופה מאוחרת יותר, שבה הייתה מצווה ברורה של אי-אכילת גיד הנשה.
• "וַיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה לוֹט, וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי אָז ישֵׁב בָּאָרֶץ:" (בראשית י"ג, ז) – אם הדבר נכתב בתקופת משה, מדוע כתוב "והכנעני והפריזי אז בארץ", שהרי עמים אלו היו עדיין בארץ באותה תקופה? נראה שהדבר נכתב בתקופה שהם כבר לא היו, והיה צריך להסביר שהם היו בתקופה קדומה, כדי שהסיפור יובן.
• בעקידת יצחק כתוב: "וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה, אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם, בְּהַר ה' יֵרָאֶה:" (בראשית כ"ב, יד). בפסוק זה שמו של הר הבית מוסבר באמצעות המצווה להיראות לפני האדון ה' שלוש פעמים בשנה. (שמות כג, יז). כמובן שבזמנו של אברהם ואף משה, המקום "אשר יבחר ה'" עדיין לא הוכר והוברר, אלא רק בתקופת דוד המלך. אם כן מתי ה"היום" שמדובר בו בפסוק? נראה שמדובר בתקופה מאוחרת, שבה ישראל על אדמתם מקיימים את מצוות הראייה.

מסקנתה של ביקורת המקרא היא אפוא שספרי המקרא נכתבו בעזרת מקורות שונים. הטקסט שבידינו כולל כפילויות, סתירות ושיבושים שמקורם בטעות אנוש, אם בזמן הכתיבה ואם בזמן העריכה (חז"ל ומפרשי המקרא המסורתיים תרצו את כל הסתירות הנ"ל באופן שונה לחלוטין).

על פי המתודה שהוצעה, ניתן לאתר מיזוג של סיפורים זה בזה. באמצעות הגהות ניתן להשלים פסוקים חסרים או מוטעים, או להראות מקורות סיפוריים שונים בסיפור אחד שלם.

חלוקה למקורות לפי האסכולה הולהאוזיאנית

השערת התעודות

אנליזה של ארבעת ספרי התורה הראשונים לפי ארבעת המקורות

תלמידיו, חבריו ורבותיו של ולהאוזן, כגון גונקל, אטקה, דה-וטה וגראף, יצרו את "האסכולה הוולהאוזיינית" של ביקורת המקרא, שבבסיסה החלוקה לתעודות השונות. כך הוסכם שיש לפחות ארבע תעודות או מקורות בסיסיים, שהם אבני הבניין הבסיסיים של התורה, המסומנים באותיות J,‏ E,‏ P ו-D.

• המקור היהוויסטי (Jehovist –‏ J) – שהוא הקדום והפרימיטיבי מכולם לפי אחת התאוריות, מתאפיין בכתיבה סיפורית וספרותית פרוזאית ובעל גישה ליברלית פתוחה. אינו חושש לקרוא לאל בשמו המפורש ולהאנישו כדמות אדם. עומד מאחוריו סופר משבט יהודה, בן המאה ה-10 לפנה"ס, לפי אותה התאוריה; תאוריה נוספת גורסת שמקור זה נכתב ביהודה במאה ה-7 לפנה"ס, כיוון שלא נתגלו ממצאים על אוריינות נרחבת ביהודה במאה ה-10.
• המקור האלוהי (Elohist –‏ E) – מתוחכם ומאוחר יותר. סופר בממלכת אפרים במאה ה-9 לפנה"ס, משתמש בשם "אלוהים". מקשר בין החגים לטבע ולחקלאות.
• המקור הדברימי (Deuteronomuim –‏ D) – מתקופת המלכות המאוחרת, איש שבט יהודה מן המאה ה-7 לפנה"ס. מבטא את הרפורמה של המלך יאשיהו בדבר ריכוז הפולחן. בגישתו החגים הם סמלים לאומיים.
• המקור הכהני (Priest –‏ P) – המקור המאוחר ביותר, מימי בית שני, המבטא את הדת שהנחילו הכוהנים לעם לאחר גלות בבל. בעל תפיסה פולחנית שלפיה עיקר המחויבות הדתית היא בעבודת הקורבנות והמקדש, וכולל הקרבת קורבנות ודקדוקי מצוות. מתרחק מתאורים אנושיים של האל. הסגנון מתאפיין בתיאור מדויק, בחזרות, בכתיבה שיטתית וברישום רשימות ארוכות. כתב את ספר ויקרא ופרקים רבים מספרי בראשית, שמות ובמדבר.

גם התעודות העיקריות עשויות משכבות רבות נוספות שמוזגו בתוכן, המסומלות באותיות: H,‏J2,‏ J1,‏ L,‏ S ו-S2.^{[דרושה הבהרה]}

לפי שיטה זו, כל המקורות הם אותנטיים ומוסרים מידע בדוק על תקופתם. מקור אחד איננו יכול לשקף תפיסות אחרות ממה שמקובל לייחס לו.

דוגמאות להבדלים בין סיפורי המקרא ממקורות שונים

בריאת העולם והאדם

לפי גישה זו, שני סיפורי בריאת האדם שייכים לשני מקורות שונים: פרק א' הוא המקור הכהני (P), ופרק ב' מהמקור היהוויסטי (J); מכאן ההבדלים הבולטים בין שני הפרקים גם בסגנון וגם בתוכן בין שני סיפורי הבריאה. סגנונית, פרק א' הוא קצוב ומדויק ותיאורי, ופרק ב' הוא ספרותי. אפשר גם לשים לב להבדל בשמות האל בשני הפרקים. מהותית, פרק א' הוא סיפור בריאה קוסמולוגי, שבו בני האדם נבראו דו מיניים והמינים במעמד שווה. בפרק ב' סיפור הבריאה מצומצם יותר וסובב סביב גן עדן, אינו מחולק לימים, וחוה נבראת מצלעו של אדם בדיעבד כעזר מנגדו.

ספר בראשית פרק א - P המקור הכהני

	(א) בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ: ... (ט) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה וַיְהִי כֵן: ... (כו) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ: (כז) וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם: (כח) וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ: (כט) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה:

ספר בראשית פרק ב - J המקור היהוויסטי

	(ז) וַיִּיצֶר יהוה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה: (ח) וַיִּטַּע יהוה אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר: ... (יח) וַיֹּאמֶר יהוה אֱלֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ: (יט) וַיִּצֶר יהוה אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ: (כ) וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ: (כא) וַיַּפֵּל יהוה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה: (כב) וַיִּבֶן יהוה אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם: (כג) וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת:

חוקר המקרא הגרמני, הרמן גונקל, מחשובי אסכולת ולהאוזן, שהוסיף את שיטת חקר הצורות כנדבך נוסף לשיטתו של מורהו, כותב שפרק א' כתוב בסגנון הכוהני P, המתאפיין בהופעה חוזרת ומסודרת של תיאור מדויק של אירועים, שוב ושוב, כמו "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד" או "ויהי כן", ואילו סיפור הבריאה ויצירת האדם בפרק ב' כתוב בסגנון יהוויסטי - J מובהק. שאחד מאיפיוניו הוא הזכרה של השם המפורש יהוה שיש הטוענים שנלקח מאזור בדרום כנען שנקרא יהו ומאוחר יותר הפך לאל הראשי של יהודה ומשם לאל הראשי של היהדות עד שאוחד עם אלים אחרים כגון :"אל עליון" ו"אלוהים" (ראו גם אלוהים (יהדות) (הגישה הביקורתית על שמות אלוהים ) ).

ברכות השבטים

דוגמה נוספת מהשנים האחרונות, באמצעות השוואה בין מקורות מקבילים.

ישנן שתי מערכות של ברכות לשבטים, האחת של יעקב לבניו (ספר בראשית, מ"ט, א-כח) והשנייה של משה בסוף ימיו (ספר דברים, ל"ג, ב-כט). לקורא הרגיל נראה שאין סתירה בין השניים, והם מקבילים.

אמנם לדבריו של אברהם בן-יוסף בחוברת 'ברכות ושירות בתורה' ביחס לברכות לשמעון ולוי, בדברי יעקב לשמעון יש ביקורת בוטה ומפורשת : 'ארור אפם כי עז', ובדברי משה "נעלם" כביכול שבט שמעון, וקללת הפיזור של שבט לוי הופכת לברכה - "ברך ה' חילו". מה הרקע לשינוי הגדול הזה שביניהם? להיכן נעלם שבט שמעון במדבר?

הפתרון המוצע להבדלים הוא הרקע ההיסטורי שבו נאמרו הברכות:

והנה קטע מדבריו בעניין:

"הרקע ההיסטורי לדברי יעקב, כנראה, קדום עד מאוד, ולא אטעה אם אשער, שהרמזים השונים כרוכים לא בתקופת ההתנחלות בלבד, אלא גם בתקופת האבות... באשר לתקופת ההתנחלות, עובדה ידועה היא, ששבט לוי לא זכה לנחלה, ואנשיו היו מפוזרים בקרב שבטים אחרים; ושבט שמעון, גם ישיבתו עלובה הייתה, כי הוא נאלץ להתגורר באזורים הצחיחים שבשולי נחלת יהודה (יהושע, י"ט, א).

ומהו הרקע ההיסטורי למצבו המיוחד של שבט לוי, המתואר בברכת משה? יש אומרים, שמצבו של השבט השתנה בימי דוד, ובעיקר בימי שלמה. דוד ושלמה הזדקקו לאנשי מנהל ואנשי צבא. שלמה הזדקק לכלי קודש (אחרי בניין המקדש); והלוויים, שלא הייתה להם נחלה, ולא התפרנסו מן החקלאות... מונו לתפקידים הנ"ל, ומכאן שינוי היחס לשבט".

וכך הוא מציע לראות את כל השינויים בברכות השונות, כתלויות בהקשר ההיסטורי שלהם.

התמודדות דתית עם ביקורת המקרא

ביקורת המקרא בכלל ותורת התעודות בפרט נתקלו בהתנגדות עזה בקרב קהילת שומרי המצוות. בעקבות ההתעסקות המוגברת של חוקרים יהודים ולא-יהודים במקצוע התנ"ך, לימוד התנ"ך כמעט ונעלם בעולם הישיבות.

בעולם הפרשנות, המשיכו רבנים והוגים לכתוב פרשנות מסורתית, המתעלמת מביקורת המקרא. לעיתים, ניתן להבחין בבירור כי המפרש אינו מכיר כלל את הבעיות אשר עוררו מבקרי המקרא. בין הפירושים הללו, ניתן למצוא פירושים שהם חלק בלתי נפרד מעולם לימוד התורה המסורתי, כדוגמת משך חכמה מאת הרב מאיר שמחה הכהן מדווינסק, והעמק דבר של הנצי"ב. לעומת זאת, יש לציין, כי פרשנים אלו מתייחסים לבעיות פילוסופיות, מוסריות ואחרות שהיהדות נתקלה בהן בתקופות קודמות. בקרב המחקר הישראלי המודרני, ניתן לראות כי פרופ' נחמה ליבוביץ בגיליונותיה נוקטת בשיטה זו, ומתעלמת לחלוטין מבעיות הביקורת.

בניגוד לפרשנים המתעלמים באופן מוחלט מן הביקורת, נקטו מספר פרשנים בדפוס פעולה אחר. פרשנים אלו מתייחסים לבעיות הביקורת, אך רק בדרך אגב, והם אינם מציינים כי הקושי המתעורר בפסוק הועלה על ידי מבקרי המקרא המודרניים. עיקר פירושם מתבטא במאפיינים של הפרשנות הקלאסית כדוגמת פירוש על פי הפשט, או פירוש הגותי. בקרב פרשנים אלו ניתן למצוא את המלבי"ם (המתמקד בפירוש פשט הכתוב בצורת שאלות ותשובות, וכן בהתייחסות לדקדוק הלשוני, ועוד), ואת ר' שמשון רפאל הירש (שפרשנותו מתבטאת לעיתים גם בפירוש הגותי-רעיוני). בקרב המחקר הישראלי המודרני, פירוש דעת מקרא מתאפיין בצורת פירוש זו, המתייחסת לבעיות הביקורת כבדרך אגב, וללא הזכרתה במפורש ‏.

דפוס נוסף של התייחסות לביקורת המקרא בקרב היהדות המסורתית, הוא דפוס ההתנצחות הישירה. פרשנים אלו התייחסו בפירוש לבעיות העולות מן הביקורת, ותירצו אותן באופן ישיר. פרשנים שנקטו בדפוס פעולה זה הם למשל שד"ל בפירושו על חמישה חומשי תורה , ודוד צבי הופמן, שהתנצח באופן ישיר עם תורת התעודות בכלל (בפירושו לספר ויקרא שיצא בימיו, וכן בפירושיו על בראשית, שמות ודברים שיצאו אחרי מותו, בתקופות שונות) ועם שיטתו של וולהאוזן בפרט (בספר "ראיות מכריעות כנגד וולהאוזן"). על התנגדות בעולם המחקר לביקורת המקרא, ראו בפרק ביקורות מחקריות על ביקורת המקרא.

שילוב של תורת התעודות יחד עם אמונה בתורה מן השמים

הוגה מפורסם נוסף בתחום הוא הרב מרדכי ברויאר (שחיבר בנושא שני ספרים - "פרקי בראשית" ו"פרקי מועדות"), מייסד שיטת תורת הבחינות שמקבל במידה רבה את ביקורת המקרא ומפרש אותה באופן שלא סותר את האמונה הדתית. לטענתו, תורת משה אכן ניתנה מהשמים, אך הוכתבה באופן כזה, שתכלול אפיונים שונים וגם מנוגדים וסותרים. כך נראה לאדם המתבונן מבחוץ, כאילו כמה אנשים עסקו בכתיבת המקרא, ולכל אחד מהם היה סגנון אחר ותפיסה אחרת, אבל באמת אלוהים שיצר את התורה, עשאה באופן הזה, וכך הכתיב אותה למשה. כך מפרש ברויאר את מאמר חז"ל דיברה תורה בלשון בני אדם - התורה סוגננה בסגנונות אנושיים שונים, כי כך ראה הקב"ה לכתוב את התורה, אמנם לגבי שאר התנ"ך הוא בהחלט הסכים עם שיטת תורת התעודות, ובמאמרו, "תורת התעודות של השאגת אריה", טוען שהיו פרשני תלמוד מוקדמים שראו ספרים מסוימים בתנ"ך כליקוטי מקורות אחרים, וכך הוא מצטט את דבריו של ה"שאגת אריה":

	"וי"ל דעזרא העתיק דברי הימים מכמה ספרים שמצא כמו שכתבתי שם. משום הכי ייחוס הדורות אינן על הסדר; גם יש סתירות הרבה מניה וביה, ומדברי הימים לספר עזרא, כי בספר אחד מצא כן ובספר אחד כן, וכמו שמצא כן העתיק. והכי נמי יש לומר, שמצא בספר קדמון, שנכתב קודם בלבול סנחריב וכתוב בו כן - 'ומבני שמעון הלכו', וכו', עד 'ויהיו שם עד היום הזה', ובלשון שמצא כתוב כן העתיק, ולא רצה לשנות."

ולפי גישתו ליקט עזרא את ספרו מהרבה אנשים אחרים, אך עריכתו היא זו שקידשה את הספר, והפכה אותו מספר חולין לספר מקודש, מכיוון שהעריכה נעשתה ברוח הקודש.

הרב יואל בן נון אימץ את גישת תורת הבחינות, והלך צעד נוסף כאשר ניסה להעמיקה למחלוקות פילוסופיות המצויות בעולם ההגות היהודית, וכך למשל לתלות מחלוקות של בית הלל ובית שמאי, בשתי הבריאות הסותרות של בראשית, או לקשר את המחלוקת בין ריה"ל לרמב"ם לגבי מעמדה של ארץ ישראל, ארץ קודש רוחנית או ארץ ריאלית בעלת גבולות מדיניים, לסתירה המצויה במקרא לגבי גבולות הארץ.

לעומת הרב יואל בן נון שנשאר בתלם שחרש הרב ברויאר, תלמידיו ובהם ישראל קנוהל לקחו את שיטתו צעד נועז נוסף קדימה. לדעתם יכולה ההשקפה הדתית לסבול גם את ההנחה שבתורה נקבצו דבריהם של נביאים רבים נוספים לצד משה. דבר זה הוא העומד מאחורי הרבדים שאפשר למצוא בחמשת החומשים. עמדתם הביאה את הרב ברויאר להסתייג מהם ולטעון שאמונתם אינה חלק מהאמונה היהודית, משום שהיא מערערת את האמונה בתורה מן השמים, אחד משלושה עשר העיקרים של הרמב"ם. ביקורת על שיטת הרב ברויאר נמתחה על ידי ד"ר אלחנן שילה, שטען שהיא אפולוגטית, מכיוון שהיא איננה נותנת מענה לממצאים אחרים של ביקורת המקרא שאינם מתיישבים עם שיטתה, כגון פסוקים אנכרוניסטיים וראיות על שלבי העריכה של התורה באמצעות תרגום השבעים.

ביקורות מחקריות על ביקורת המקרא

מראשית חקר המקרא הישראלי (בתחילתו באוניברסיטה העברית, לאחר מכן בתל אביב ולבסוף בבר אילן), קמו חוקרים ישראלים רבים שחלקו על יסודות בביקורת המקרא בכלל ובתורת המקורות בפרט. החלוץ בעניין זה הוא פרופ' יחזקאל קויפמן, אשר בסדרת ספריו תולדות האמונה הישראלית , חלק על יסודות מסוימים בביקורת. לדוגמה, הוא חולק על טענתו של וולהאוזן כי בקרב עם ישראל רווחה בתחילה אמונה אלילית, ורק אז התפתחה בקרבו האמונה המונותאיסטית. הוא האשים את וולהאוזן בהשענות על הנחות ההיסטוריציסטית מבית מדרשו של הגל. דוגמה נוספת להתנגדותו של קויפמן לשיטתו של וולהאוזן, היא בנוגע לקביעתו של וולהאוזן כי ספר ויקרא מאוחר לספר דברים, וכי ויקרא נכתב בתקופת בית שני. קויפמן ערער על תפיסתו וולהאוזן, וערעור זה הוא מאבני היסוד בשיטתו של קויפמן. לימים, רבים מהמחקר הישראלי הסכימו לדעה זו, הקובעת כי ויקרא לא נכתב בתקופת בית שני ‏. יש לציין כי למרות שקויפמן חלק על יסודות חשובים באסכולת וולהאוזן וממשיכיה, הוא הסכים לטענה בדבר מקורות שונים שחיברו את התורה.

תלמידו של קויפמן, פרופ' משה דוד קאסוטו המשיך את "הביקורת על הביקורת" ביתר שאת. קאסוטו שאף למוטט את בניין תורת המקורות מיסודו, ואף הציג שיטה חלופית, שלא מצריכה הזדקקות למקורות כתיבה שונים. למשל, הוא טען כי חילופי שמותיו של ה', אינם עדות למקורות שונים שהשתמשו בשמות אלוהיים שונים, אלא סיבת חילוף השמות האלוהיים נובעת מצורת ההתגלות האלוהית בעולם. ברעיונו זה שכלל את שיטתם של חז"ל, לפיה השם המפורש מבטא קרבה מסוימת בין האל לבין בני האדם (למשל בין ה' למשה) ושם אלהים מבטא ריחוק ודקדוק הדין (לדוגמה בין ה' לבלעם). קאסוטו טען כי החוקרים הנמנים על אסכולת ביקורת המקרא, מנתחים את הטקסט המקראי כפי שמנתחים טקסט ספרותי מודרני, מבלי להתחשב בכך שספרות המזרח הקדום שונה בתכלית מהספרות המודרנית. לדוגמה, בשונה מהספרות המודרנית, בספרות המזרח הקדום מצויות חזרות רבות, וכן הסיפור הוא לעיתים קרובות אסוציאטיבי, בדומה במקצת לתלמוד. את שיטתו ביסס קאסוטו במספר ספרים: "ספר בראשית ומבנהו" (מקורו באיטלקית, רק לאחר מותו של קאסוטו תרגם בנו את הספר לעברית), קיצור לספר זה, "תורות התעודות", וכן פירוש על ספר בראשית (שני חלקים- "מאדם ועד נוח", "מנוח ועד אברהם"), ולספר שמות, וכן במאמרים ובערכים שכתב באנציקלופדיה המקראית, שהיה העורך הראשי שלה, ובמקומות נוספים.

בזמנו של קאסוטו פעל חוקר נוסף, גם הוא מהאוניברסיטה העברית, שהתנגד לביקורת המקרא, פרופ' משה צבי סגל. את מאמריו בהם ביסס את טענותיו כנגד אסכולת ביקורת המקרא, כינס לתוך ספר "מסורת וביקורת". במאמרים אלו חולק סגל על אבני יסוד בתורת המקורות, ומראה הרמוניה בפרשיות שחוקרי המקרא טענו כי הן מחולקות למקורות שונים.

מבקר חריף נוסף לאסכולה זו הוא ממייסדי המחלקה לתנ"ך באוניברסיטת תל אביב ותלמידו של קאסוטו, פרופ' יהושע מאיר גרינץ. גרינץ במחקריו ניסה לערער על יסודות משמעותיים של אסכולה זו. לדוגמה, גרינץ הראה כי חלוקת סיפור המבול לשני מקורות (J ו- P עפ"י רוב החוקרים) היא מוטעית, כאשר משווים את סיפור המבול לעלילות גלגמש. בכך מתגלה ביקורת חריפה על אסכולת ביקורת המקרא, שעוד לפני התגליות הארכאולוגיות של המאה ה-19 וה-20, ביתרה את המקרא למקורות שונים, על סמך ניתוח ספרותי בלבד. דוגמה נוספת, גרינץ הראה במחקריו כי מונחים רבים בספר ויקרא יסודם בלשון המצרית (לדוגמה שש, פטדה, ברקת ועוד), מה שמראה השפעה חזקה של לשון מצרים על ספר זה, מה שלא יתכן לאחר הכיבוש ובוודאי לא בזמן בית שני. גרינץ גם ביסס את טענתו של קויפמן כי האמונה בעם ישראל הייתה מונותאיסטית מראשיתה. את עיקרי מחקריו פרסם גרינץ בספריו, כגון "מוצאי דורות", "יחודו וקדמותו של ספר בראשית", "מבואי מקרא" ובמאמרים נוספים, וכן בערכים שכתב באנציקלופדיה העברית (למשל הערך "ספר דברים").

קבוצת חוקרים נוספת המתנגדת לאסכולה זו, היא קבוצת מחברי סדרת דעת מקרא. זהו פירוש מודרני לתנ"ך, השואף להציג פירוש מדעי המתבסס הן על הפרשנות המסורתית והן על המחקר העכשווי. אחת ממטרות מחברי הפירושים בסדרה זו, היא ליישב את הסתירות שהעלתה הביקורת, בדרך כלל רק אגב פירוש הפסוק, ומבלי להתייחס למבקרי המקרא באופן ישיר. בסדרה זו השתתפו חוקרים חשובים כדוגמת יהודה אליצור, יהודה קיל, משה זיידל ועוד. יהודה אליצור הרבה להתפלמס עם הביקורת במאמרים שונים, וטען כי הביקורת מתאפיינת בחוסר ידע ומיומנות בתנ"ך, ובהנחות יסוד מוטעות. משה זיידל נשלח ע"י הרב קוק ללמוד באוניברסיטה (ישיבה אוניברסיטה) בין היתר תנ"ך, בכדי להוות התנגדות מבית לחקר המקרא המקובל.

פרשן המקרא הרפורמי בנו יעקב,שהוגדר ע"י פרנץ רוזנצוייג כפרשן המקרא הטוב ביותר בזמנו, התנגד נחרצות לביקורת המקרא, ובספריו הוא מיישב בעיות שהעלו מבקרי המקרא.

אליעזר שביד מבקר את ההנחות הפילוסופיות עליהן נשענת הביקורת, ובדברים אלה הוא הולך בדרכו של קויפמן. את פרשנותו הפילוסופית על המקרא, הוא מגדיר כמסורתית.

מתנגדת נוספת היא פרופ' נחמה ליבוביץ', שטענה כי מייסדי אסכולה זו לוקים בחוסר ידע חמור בתנ"ך, ואף לא ידעו עברית. חוקרים נוספים שחלקו על יסודות עיקריים בתורת המקורות ובביקורת המקרא, הם שמואל ייבין, בנימין אופנהיימר, מאיר וייס, יואל אליצור, צבי קארל, אשר וייזר ועוד.

ביקורת שונה על חקר המקרא המקובל, הובאה על ידי מחקרי מחשב. בשנות ה-70 וה-80 פרסמו קבוצת חוקרים, ביניהם יהודה רדאי וחיים שור, מספר מחקרים הבודקים ע"י ניתוחי מחשב כיצד ומכמה מחברים מורכבים ספרי המקרא. בנוגע לספר ישעיהו החוקרים הגיעו למסקנות חוקרי המקרא, אולם בנוגע לספר בראשית המחקר העלה כי אין שני מקורות E ו-J וסגנונו של ספר בראשית אחיד, ומחבר אחד אחראי ככל הנראה לחיבור הספר. נמצאו הבדלים בין הקטעים המיוחסים ל-J-E לבין אלה המיוחסים ל-P, אך החוקרים העירו כי ההבדלים נובעים מסגנונו הפורמלי של המקור הכוהני, שאינו מתאר את המאורעות בצורה סיפורית-שירית, אלא בצורה פורמלית-רשימתית, והבדלת המקור הכוהני משאר הספר והצגתו כנכתב ע"י אדם אחר אינו אלא הנחת המבוקש. בסיכום המאמר נכתב: "ספר בראשית נכתב בידי אדם אחד, בהתאם למסורת היהודית, ולא על ידי מספר אנשים, כפי שגורסת האסכולה הביקורתית". בשנת 2011 פרסמו קבוצת חוקרים בראשותו של פרופ' משה קופל, מחקר שנעשה באמצעות תוכנת מחשב שפיתחו, המנתח טקסטים ומזהה בהם סגנונות ומחברים שונים. לדבריהם התוכנה לא מצאה את ארבעת המקורות היסודיים שעליהם מבוססת ביקורת המקרא, אלא רק חילוק בין המקור הכוהני לבין שאר התורה. יש לציין, כי התוכנה מחלקת כל ספר, גם אם חובר על ידי אדם אחד, אלא שהיא מחלקת אותו לשני חלקים בצורה הטובה ביותר.

ראו גם

• יציאת מצרים בביקורת המקרא
• ביקורת נוסח המקרא
• מזבח הר עיבל
• מאין באנו (ספר)

לקריאה נוספת

• ישראל תא-שמע (י.ת.), "מקרא; י' - ביקורת המקרא", האנציקלופדיה העברית (כרך כד, עמ' 319-325), חברה להוצאת אנציקלופדיות, תשל"ב.
• יאיר הופמן, ‏סוגיות בביקורת המקרא, סדרת אוניברסיטה משודרת, בהוצאת משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תשנ"ז ISBN 9650508538
• מאין באנו; הצופן הגנטי של התנ"ך, הוצאת דביר, 2008.

קישורים חיצוניים

• אבי ורשבסקי, ‏מדוע יש שני תיאורי בריאה?, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
• טריה פיליפ ומתיה קם, "ביקורת המקרא" באתר "לקסיקון לתרבות ישראל", המרכז לטכנולוגיה חינוכית

• מרדכי ברויאר, "אמונה ומדע בפרשנות המקרא", מאמר ראשון (דעות יא, ר"ה תש"ך), מאמר שני (דעות י"ב, תש"ך), באתר "דעת - אתר לימודי יהדות ורוח".
• מרדכי ברויאר, על ביקורת המקרא, מגדים, ל' טבת תשנ"ט. באתר "דעת - אתר לימודי יהדות ורוח".
  • ישראל קנוהל, בין אמונה לביקורת - תגובה למאמרו של ברויאר, באתר "דעת - אתר לימודי יהדות ורוח".
    • מרדכי ברויאר, בין אמונה לביקורת - תגובה לדבריו של קנוהל, באתר "דעת - אתר לימודי יהדות ורוח".
• סוגיות בביקורת המקרא באתר "האקדמיה ליהדות"
• דרכי ההתמודדות עם סתירות הקיימות בין התורה והתבונה באתר "דעת-אמת"
• בלדד השוחי, מי כתב את התורה?, באתר נענע 10
• "חקר התנ"ך" (או בשמו באנגלית: "The Bible Buried Secrtes") שהופק בשנת 2008 על יד PBS בשיתוף נשיונל ג'יאוגרפיק.
• מאמרים שונים של משה דוד קאסוטו, באתר "מקראנט"
• יצחק סטרשינסקי,על מחקריו של יהושע מאיר גרינץ, באתר העיתון "מקור ראשון"
• בנימין אופנהיימר,לשאלת ריכוז הפולחן, באתר "מקראנט"
• בנימין אופנהיימר,שבת-שמיטה-יובל: מקורן ומשמעותן של שבת, שמיטה ויובל, באתר "מקראנט"
• נדב נאמן, "לשחזור ההיסטוריה הקדומה של עם ישראל: מקרא, ארכאולוגיה וכתיבת היסטוריה", זמנים, גיליון מס. 94