טיוואנאקו
| טיוואנאקו | |
|---|---|
 אתר מורשת עולמית |
|
 |
|
| מדינה |  בוליביה |
| האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 2000, לפי קריטריונים 3, 4 | |
 |
|
טיוואנאקו (Tiahuanaco או Tiwanaku) הוא אתר ארכיאולגי פרה-קולומביאני חשוב בבוליביה. חורבות העיר העתיקה נמצאות בגובה 3,845 מ' באזור הרמה הגבוהה המכונה "אלטיפלנו", 15 ק"מ דרומית לאגם טיטיקקה ו-72 ק"מ מערבית ללה פאס בירת בוליביה. את השם לאתר נתנו האינקה ופירושו בשפתם "מקום החיות". יש גם שסוברים כי הוא שיבוש של השם "טאיפיקלה" (אבן במרכז) כפי שהמקום נקרא באיימרה (שפת האינדיאנים המתגוררים באזור).
[עריכה] היסטוריה
טיוואנאקו החל ככפר קטן בשנת 1200 לפנה"ס על גדות נהר הטיוואנאקו הנשפך לאגם טיטיקקה, ופרנסתה הייתה על חקלאות בעל וגידול תפוחי אדמה ודגנים. באזורים מוגנים יותר גידלו תושבי הכפר גם אורז ואפרסק. המקום התרחב לעיר גדולה בין המאה ה-3 והמאה ה-5 בזכות היכולת לעבד נחושת. החברה הייתה למעמדית, הופיע מעמד של בעלי מלאכה, והתושבים החלו לבנות מערכות השקיה ולעסוק בחקלאות שלחין. בסביבות שנת 550 הייתה העיר לבירתה של מעצמה אזורית בדרום הרי האנדים, והחלו נבנים בה בתים מונומנטאליים. בנוסף החלו מוקמים סביבה שדות מוגבהים שביניהם תעלות השקיה, ואלה השתרעו על שטח כולל של כ-65 קמ"ר. העיר חוברה בדרכים אל היישובים השכנים, ונעשה שימוש בלאמות ששימשו כבהמות משא לשינוע סחורות.
בשיא פריחתה, במאה ה-8, השתרעה העיר על פני שטח של 6 קמ"ר וכללה פירמידות, מקדשים, חצרות שקועות ואזורי מגורים עירוניים. התגוררו בה בין 70,000 ל-125,000 תושבים, ובתחום השפעתה קמו ערים בנות ומושבות. בחלק מהתקופה, האימפריה שטיוואנאקו הייתה בירתה, התקיימה במקביל לאימפריה של ההוארי (Huari), שהחלה כמושבה של טיוואנאקו, ואשר שלטה על האזור שבו שוכנת כיום פרו. העיר ננטשה בערך בשנת 1100. הסיבה לנטישה אינה ידועה, אך רוב החוקרים סבורים כי גרמו לכך שנות בצורת אחדות. הבצורת גרמה לאגם טיטיקקה, שהיה אז גדול יותר, להתכווץ ולהתרחק מהעיר. מאז נטישת טיוואנאקו, הסגנון האמנותי הייחודי לה נעלם.
סגנון זה כלל יכולת בניין מרשימה. המבנים נבנו מאבנים שחוברו ללא טיח. האבנים נחצבו, סותתו, קושטו והותאמו יחד ברמת דיוק ששום תרבות דרום אמריקאית אחרת, כולל האינקה, לא השתוותה אליה. התושבים הצטיינו גם בקרמיקה. כלי החרס הצבועים של טיוואנאקו הם בין ההישגים הגדולים ביותר שאליהם הגיע התרבות הפרה קולומביאנית.
הכפר המודרני הנושא את שם האתר הוקם לאחר הכיבוש הספרדי, וחלק ניכר מחומרי הבנייה ששימשו בהקמתו נלקחו מהאתר הארכאולוגי. חלקים מהכפר אף מכסים את האתר. הכנסייה נבנתה בין 1580 ל-1612 והיא מן העתיקות בסביבה. משני צידי הכניסה אליה ניצבים מונוליתים ענקיים לצד פסליהם של פטרוס ופאולוס הקדושים. רוב המבנים באתר לא נשתמרו היטב. האתר היה יעד לביזה ולחפירות שבוצעו על ידי חובבנים במטרה לאתר חפצי ערך, החל בנטישת העיר ועד המאה ה-20. בשנת 2000 הוכרז האתר על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית.
[עריכה] האתר
- שער השמש – השער במשקל 10 טון הוא מונוליתי, כלומר חצוב מאבן אחת (מסוג אנדזיט) , אך שבור במרכזו. החלק העליון מקושט בגילופים מורכבים הכוללים, דמויות אדם, נשרים וסמלים. במרכז השער מגולפת דמותו של "אל השמש" – "ויראקוצה" (Viracocha), כשקרני אור בוקעות מפניו לכל הכיוונים. שער השמש עומד כיום בפינה הצפון מערבית של מקדש "קאלאסאסיה" (Kalasasaya).
- מקדש "קאלאסאסיה" (Kalasasaya - "מקום האבנים האנכיות"), בנוי כמבצר מוקף חומה שממנה מבצבצים עמודים בגובה 4 מ', כל אחד מהם מגולף בדמויות אנוש. אורכו 128 מטר ורוחבו 126 מטר, ולפי מיקומו סוברים החוקרים כי שימש כמצפה. הכניסה אל המבנה היא באמצעות שבע מדרגות בצידו המזרחי, וכאמור בפינתו הצפון מערבית נמצא שער השמש. בפינתו הדרום מערבית של המקדש מיתב פסל האליל "פונסה" (ראו תמונה).
- הפוטוני (Putuni) צמוד אל "מקדש קאלאסאסיה", ומכונה גם מקדש הסרקופגים. הוא מוקף בחומות אבן ורצפותיו היו מכוסות בעבר בפיסות אבן.
- "אקפנה" (Akapana) היא פירמידת המדרגות הגדולה ביותר באתר, ובבסיסה היא משתרעת לאורך של 194.40 מטר ולרוחב של 194 מטר. במקור היו בה שבע טראסות עשויות אבן כחולה והיא נישאה לגובה של יותר מ-18 מטר. בראשה הייתה קבועה רחבה שקועה שכל אחד מצלעותיה הייתה באורך של 50 מטר, ולצידה הוקם מקדש. האקפאנה הייתה מוקפת במערכת של תעלות ניקוז.
- קנטאט הליטה (Kantat Hallita) הוא מבנה הרוב באורך של 25 מטר וברוחב של 14 מטר. הוא מוקף בקירות אבן מצופים באדמה, ואחת האבנים מעוטרת בדמויות מיתולוגיות, חלקן היו עשויות בעבר מזהב.
- קירותיו של המקדש התת-קרקעי בחלקו שממדיו הם 26 על 28.47 מטר, עשויים מ-48 עמודים מאבן חול אדומה. ראשי אבן חרוטים על קירותיו ומסמלים את המנהג להציג לראווה את ראשיהם של אויבים
[עריכה] קישורים חיצוניים
|
|
||
|---|---|---|
|
