שיבת ציון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Incomplete-document-purple.svg יש להשלים ערך זה: ערך זה עשוי להיראות מלא ומפורט, אך עדיין חסר בו תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
עליות לארץ ישראל והתיישבות בה

עליות קדומות בולטות לארץ ישראל:

עליות בעת העתיקה
  • שיבת ציון
עליות בימי הביניים:
עליות בעת החדשה:

עליות לפני קום המדינה


עליות לאחר קום המדינה

שיבת ציון היא חזרתם של היהודים מגלות בבל לארץ ישראל בעקבות הצהרת כורש, החל בשנת 538 לפנה"ס. המונח נטבע לראשונה, ככל הנראה, לאחר חורבן הבית הראשון, והוא מופיע במקרא בפסוק: "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים" (תהלים קכ"ו). במאה ה-19 חודש מונח זה בהגות הציונית, והוגיה קראו לעליית היהודים מארצות פזוריהם לארץ ישראל, בשם "שיבת ציון המודרנית".

היציאה לגלות בבל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממלכת בבל, תחת שליטתו של נבוכדנאצר, כבשה את ממלכת יהודה בין השנים 597-586 לפנה"ס. הצבא הבבלי, בראשותו של נבוזראדן, המכונה "רב-טבחים", החריב את בית המקדש. המלך צדקיהו, מלך יהודה, אולץ לצפות בשחיטת בניו, ולאחר מכן נוקרו עיניו והוא הוגלה לבבל.‏[1] יחד עם צדקיהו גורשה גם רוב האוכלוסייה מן המעמד הבינוני ומעלה לבבל, וביהודה נותרה רק דלת העם.

היהודים בבבל לא איבדו את זיקתם לירושלים והאמונה בגאולה לא אבדה.

שיבת ציון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר עשורים לאחר חורבן בית המקדש, בשנת 538 לפנה"ס, הורשו יהודי בבל לחזור לארץ ישראל. וזאת הודות להצהרת כורש, שליט האימפריה הפרסית אשר כבשה את האזור. כורש העניק ליהודים את הזכות לעבוד את אלוהיהם בירושלים, ולנהל בעצמם אוטונומיה יהודית, תחת שלטון פקידיו. בהצהרה, כפי שהובאה בספר דברי הימים קרא כורש לגולי בבל: "מי בכם מכל עמו ה' אלוהיו עמו ויעל".‏[2]

כ-50,000 איש עלו לארץ בעקבות הצהרת כורש, רובם, ככל הנראה, נמנו על עניי בבל. שכן, חלק גדול מהיהודים בחר להשאר בבבל מסיבות כלכליות. אך היהודים שלא עלו לארץ הביאו לעולים כסף וכלים יקרי ערך. תהליך שיבת הגולים ליהודה התחולל ב-110 השנים מאז הכרזת כורש, והוא ידוע בשם: "שיבת ציון".

כאשר חזרו הגולים הם הונהגו תחילה על ידי ששבצר, "הנשיא ליהודה", וזרובבל בן שאלתיאל. ששבצר, שהיה כנראה שנאצר בן יהויכין מלך יהודה, נבחר על ידי כורש לעמוד בראש הגולים. אך זמן קצר לאחר מכן התמנה זרובבל לתפקיד נציג השלטון הפרסי ביהודה. יש דעות הגורסות כי זרובבל וששבצר הם אותו אדם.

השבים ליהודה נאלצו להתמודד עם קשיים רבים:

  • המתח שנוצר בינם לבין היהודים בחבלי הארץ: יהודה, שומרון ונחלת שבט בנימין, אשר לא הוגלו.
  • מתח רב נוצר מול השומרונים על רקע דתי; שכן השומרונים ראו עצמם יהודים לכל דבר ועניין, בעוד ששבי ציון התייחסו אליהם כאל גויים.
  • קושי נוסף היה בתחום הפרנסה, שכן זמן קצר לאחר שיבת ציון סבלה הארץ מכמה שנים רצופות של בצורת קשה.
  • קושי ביטחוני, שכן חומת העיר ירושלים הייתה הרוסה, ולא סיפקה הגנה.
  • לכל אלו גם התווספו מאבקים בין ראשי הקהילה, שכן בעוד יהושע בן יהוצדק הסתפק באוטונומיה הדתית שהעניקו הפרסים לירושלים, שאף זרובבל להשגת עצמאות מדינית.

בשל כך, נוצרו בקרב שבי ציון תחושות קשות של אכזבה, אשר גם הביאו לעיכוב בבניית בית המקדש השני, שהושלם רק ב-516 לפנה"ס.

חרף כל הקשיים, שיבת ציון הייתה ככל הנראה הפעם הראשונה בהיסטוריה האנושית שבה עם שגלה מארצו בכפיית שליט זר, שב והקים את ביתו הקולקטיבי במדינת האם, אותה נאלץ לעזוב. הדבר סייע בחיזוק הזהות הלאומית המובחנת של עם ישראל משאר העמים.

המקורות על התקופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקורות אודות תולדות יהודה בתקופת שיבת ציון דלים. יש מספר מקורות אפיגראפים וארכאולוגים אחרים, אך הם מכסים תקופות זמן קצרות. ספר עזרא הוא ככל הנראה, בין המקורות היחידים אודות ההיסטוריה של יהודה בתקופת שיבת ציון, למרות שיש הטוענים כי הספר מגמתי וסלקטיבי. מקורות נוספים על התקופה הם ספר נחמיה וספר דברי הימים.

היקף מדינת יהודה בתקופת שיבת ציון[עריכת קוד מקור | עריכה]

עולי "שיבת ציון" התיישבו ברחבי פחוות יהודה, אשר על פי דעה אחת גבולותיה היו בין שפלת לוד, תל עזקה, קעילה, ים המלח, יריחו ובית אל.

על גבולותיה של מדינת יהודה בימי המלך כורש ישנן דעות רבות. גם אם ששבצר קיבל לידיו את ארץ יהודה כולה של סוף ימי בית ראשון, שטחה היה קטן יחסית לשטחה בימיה הטובים של תקופת בית ראשון, מכיוון שבשנות גלות בבל חדרו העמים שמסביב לגבולות יהודה, וכולם הקטינו את שטחה של יהודה. יש להניח שתשעה-עשר מקומות שאליהם התייחסו העולים עם זרובבל בספר עזרא[3] היו מיושבים, ומכאן יוצא שבתקופת דריווש היה המשולש: בית אל - בית לחם - אונו, מיושב על ידי היהודים שבי ציון. אין ידיעה ברורה בנוגע להתפשטות שטח מדינת יהודה אחרי זרובבל, אך ברור שההיקף גדל מאוד, שהרי בימי נחמיה השתרע היישוב היהודי מאונו בצפון עד לכיש בדרום, ומלכיש מזרחה עד חברון ועד הנגב, ובמזרח נסב הקו מהנגב עד הר אפרים, וכלל את כיכר הירדן ובית הגלגל[4].

הספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוקרים רבים מייחסים למפלגה האריסטוקרטית, שנתמכה על ידי הכהן הגדול, פעילות ספרותית ענפה הכוללת חיבור ושימור של הספרים: רות, יונה, אסתר ושיר השירים, שיש בהם יחס של סובלנות. כמו כן, מייחסים לתקופה את שימורם של הספרים החיצוניים יהודית וטוביה. כמו כן, לדעת חוקרים רבים, בזמן הזה הניחו הנחות יסוד רבות הקשורות ליהדות כפי שהיא ידועה לנו מהתקופה ההלניסטית והרומית - תקופה של לימוד תורה, פירוש התורה, החלטת הקאנון ועריכת התנ"ך. לכן, סביר מאוד שלא בכדי ראו חז"ל בעזרא את מייסד מוסדי הסופרים שדאג לשימורה ולטיפוחה של התורה.

סדרת העליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עליית ששבצר[עריכת קוד מקור | עריכה]

עליית ששבצר [5] התרחשה בסמוך להצהרת כורש בשנת 538 לפנה"ס. בעלייה זו עלו במשוער לפחות כאלף עולים צעירים שבאו מתוך תודעה לגאול את הארץ מחורבנה ולהקים בה מחדש את בית המקדש [6], העלייה קרויה על שם מנהיג העלייה ששבצר שעל פי רוב הדעות היה בן למשפחת יהויכין מלך יהודה.

בספר עזרא מתוארת עלייה זו כעלייה שהתרחשה בהסכמתו ובעידודו של כורש מלך פרס כך:

"וְהַמֶּלֶךְ כּוֹרֶשׁ, הוֹצִיא אֶת-כְּלֵי בֵית-ה', אֲשֶׁר הוֹצִיא נְבוּכַדְנֶצַּר מִירוּשָׁלִַם, וַיִּתְּנֵם בְּבֵית אֱלֹהָיו. וַיּוֹצִיאֵם, כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס, עַל-יַד, מִתְרְדָת הַגִּזְבָּר; וַיִּסְפְּרֵם, לְשֵׁשְׁבַּצַּר, הַנָּשִׂיא, לִיהוּדָה... כָּל-כֵּלִים לַזָּהָב וְלַכֶּסֶף, חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים וְאַרְבַּע מֵאוֹת; הַכֹּל הֶעֱלָה שֵׁשְׁבַּצַּר, עִם הֵעָלוֹת הַגּוֹלָה--מִבָּבֶל, לִירוּשָׁלִָם".

– ("ספר עזרא", פרק א' פסוקים ז'-יא')

עליית זרובבל[עריכת קוד מקור | עריכה]

העלייה השנייה התרחשה בשנת 538 לפנה"ס, בראשותם של זרובבל בן שאלתיאל, נכדו של יהויכין מלך יהודה ושל יהושע בן יהוצדק שמונה לכהן גדול.

על פי המסופר בספר עזרא עלו בעלייה זו 42,360 איש. מתוכם 24,144 גברים, 4,289 כהנים, 74 לוויים, 128 משוררים, 139 שוערים (משוררים ושוערים היו תפקידים של לוויים בבית המקדש שעברו מדור לדור), 392 נתינים (עבדים ממוצא נוכרי ששרתו בבית המקדש והצטרפו לכלל ישראל), 652 חסרי ייחוס ו-12,542 נשים וטף. יחד עימם עלו גם 7,337 עבדים ושפחות.

העולים הביאו עימם בהמות משא: 736 סוסים, 246 פרדות, 435 גמלים ו-6,720 חמורים. חלק קטן מהעולים, אולי כשישית מהם, היו מבוססים מבחינה כלכלית אולם השאר היו משכבות עממיות ועניות. העולים שהיו משבט יהודה ובנימין התיישבו בעריהם ובכפריהם שמלפני החורבן, חלקם המשיכו להחזיק בשטרות המעידות על בעלותם על קרקעות שונות.

בעקבות עלייתם של רווקים רבים, והעדרן של נשים יהודיות רווקות, התפתחה תופעה של נישואי תערובת עם נשים נוכריות, ואפילו בניו של הכהן הגדול נישאו כנראה לנשים נוכריות. בתקופת עלייה זו שררו יחסים טובים עם השלטון הפרסי אשר אפשרו לעולים לקיים אוטונומיה דתית. מבחינה כלכלית המצב היה קשה בשל העדר תשתיות בשל החורבן הממושך, מיסים וצורכי בינוי מרובים, וכמו כן סבלו העולים מבצורות ופגעי טבע אחרים.

בתקופת שיבת ציון חודשה עבודת הקורבנות עם ייסוד המזבח בכ"ה בכסלו ג'רכ"ב, בטרם שנבנה המקדש. ובכך חזרה למעשה ירושלים להיות המקום המרכזי לעם היהודי. השומרונים ביקשו לקחת חלק בבניית המקדש אולם בקשתם נדחתה, ומאז סבל היישוב מהתנכלויות רבות מצידם. למרות ההפרעות והעיכובים מצד אויבים שונים, לחידוש בניית המקדש והעיר ירושלים, הצליחו העולים להשלים את בניית המקדש בשנת 516 לפנה"ס.

עליית עזרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

העלייה השלישית התרחשה בראשותו של עזרא הסופר בשנת 458 לפנה"ס בעלייה זו עלו כ-5,000 איש.

בתלמוד מציינים שעזרא התעכב מלעלות לארץ קודם לכן מפני שהיה צריך להישאר לצד רבו ברוך בן נריה ששימש בהנהגת האומה מפני שהיה תלמידו המובהק‏‏[7] של ירמיהו הנביא אולם מפאת חולשת גילו לא היה יכול לעלות לארץ. המצב בארץ בתקופה זו היה קשה מסיבות רבות. מבחינה כלכלית נטל המסים על היישוב היה כבד מאד, מבחינה מדינית החריפו ההתנכלויות של אויבי היישוב ואפילו עלה בידיהם לגרום לשלטון הפרסי להורות על הפסקת בניית חומות ירושלים. מבחינה דתית החריף נגע נישואי התערובת בכל שדרות העם דבר שנתפס כאיום קשה על עתידו של העם ותרבותו. עזרא שהיה מגדולי החכמים באותו דור עלה לארץ במגמה לשפר את המצב ואכן הוא החל בסדרה של יוזמות ומעשים שהשפיעו מאוד על סדרי החיים של היישוב ותקופת ימי בית שני.

עזרא עלה באישור רשמי של השלטון הפרסי וברישיון להוציא מפרס ממון שנידבו יהודי הגולה ואנשי השלטון לטובת בית המקדש וצורכי היישוב. כמו כן קיבל עזרא להעביר לבית המקדש כלי קודש וניתנה פקודה לגזברי השלטון לספק להם הקצבה של כסף חיטים יין ושמן. כמו כן ניתן פטור ממיסים לכהנים הלוויים והנתינים ששימשו בתפקיד בבית המקדש. כמו כן ניתנה לעזרא סמכות למנות שופטים ודיינים וללמד את העם תורה וכן ניתנה הסמכות להטיל עונשים החל מהחרמת רכוש וגם גירוש והוצאה להורג בעת הצורך.

עזרא ייסד יחד עם חכמים נוספים את מוסד כנסת הגדולה ששימשה כסמכות העליונה בפסיקה ההלכתית והנהגת האומה, כמו כן שימש עזרא בבית המקדש בתפקיד הכהן הגדול.

עזרא תיקן תקנות רבות במסגרת חידוש סדרי החיים הציבוריים שלאחר החורבן והגלות, שני התחומים העיקריים בהם תיקן את התקנות היו לחיזוק הקשר של העם לתורה ולחיזוק הזיקה היהודית ומניעת ההתבוללות, במסגרת תחומים אלה עשה גם מהפכה לגבי אופן השימוש בכתב עברי.

עליית נחמיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העלייה הרביעית בראשותו של נחמיה בן חכליה בשנת 445 לפנה"ס. קודם לכן שימש נחמיה בארמון מלך פרס כשר המשקים והיה מחברי אנשי כנסת הגדולה. לא ברור כמה עולים הצטרפו לנחמיה בעלייתו לארץ אולם ספר נחמיה מתאר כי מלך פרס שלח את נחמיה בליווי צבאי.

נחמיה ביקש וקיבל ממלך פרס רשות ואישור לעלות באופן זמני לארץ כדי לבנות ולשקם את חומות ירושלים, לשם כך נתן לו היתר לכרות עצים ושלח עימו ליווי צבאי.

נחמיה חילק את העבודה ל-42 קבוצות של משפחות כל אחת הייתה אחראית על גזרה משלה. הקבוצה הייתה גם בונה וגם שומרת על אותה גיזרה ובכך הצליח נחמיה שכבר נודע לו מראש, למנוע את כוונתם של אויבי יהודה לערוך התנפלות מאורגנת על העיר ירושלים. כדי להבטיח את ההגנה על העיר ציווה נחמיה על כל הבונים להישאר ללון בעיר ולהשתמש בשופרות מיד בעת הצורך.

במהלך תקופת הבנייה היה עליו להתמודד עם משבר ציבורי עקב המצב הכלכלי הקשה בו העם היה נתון. נחמיה שמע את תלונות העם וכעס על העשירים שניצלו את המצב לניצול העניים במיוחד אותם עשירים שעקב תפקידם בבית המקדש היו פטורים מהמיסים הכבדים אותם היו חייבים כל השאר לשלם לשלטון הפרסי. נחמיה כינס את הציבור והוכיח את העשירים, והציע להם להחזיר את האדמות ולבטל את החובות של העניים וכדי לשמש דוגמה הוא היה הראשון לעשות כהצעתו והצהיר כי הוא ומקורביו מוותרים על חובות העניים. נחמיה הוציא מהעשירים הבטחה אולם לא הסתפק בכך ודרש מהם גם שבועה לקיים הבטחתם זו.

בכ"ה באלול, לאחר 52 ימים מעת שהחלה העבודה, הושלמה בניית החומה, במהלכה השתתפו מכל שכבות העם וניתנה פרנסה ושכר לעניים שנטלו חלק במלאכה זו.

לאחר 12 שנים בארץ קיים נחמיה הבטחתו וחזר לשם המשך שירותו אצל מלך פרס, אולם בעקבות הרעה במצב הביטחוני, הדתי והחברתי בארץ שב לירושלים בשנת 431 לפנה"ס בליווי צבאי.

עם שובו פעל בתקיפות רבה. סילק את טוביה העמוני שפלש לבית המקדש והחזיר את הלוויים לעבודתם במקדש. עצר את המסחר בעיר בשבת ופעל נגד נישואי התערובת שנעשו בעת היעדרו ובכלל זה גירש את נכדו של הכוהן הגדול בשל נישואין אלה.

בתקופתו חל גידול משמעותי במספר תושבי ירושלים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מנחם שטרן, בין הכרזת כורש להצהרת בלפור: שיבת ציון הקדומה והמחודשת, ירושלים: תשס"ו-2006.
  • יונינה דור, האמנם גורשו הנשים הנוכריות? שאלות ההיבדלות בימי שיבת ציון, ירושלים: הוצאת מאגנס, 2006.
  • ח' מרחביה (עורך), קולות קוראים לציון, ירושלים: הוצאת מרכז שזר, תשמ"א-1981.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ספר מלכים, ב' כה.
  2. ^ ספר דברי הימים, ב, לו, כב.
  3. ^ המקומות מופיעים בעזרא פרק ב', ולהלן המקומות בסדר הא"ב: אונו, בארות, בית לחם, גבע, גבעון, חדיד, יריחו, כפירה, לוד, מגביש, מכמש, נבו [נוב], נטופה, עזמות, עי, ענתות, קריית יערים ורמה.
  4. ^ ספר נחמיה פרק י"א פס' כ"ה-ל"ו; פרק י"ב פס' כ"ה-כ"ט
  5. ^ חלק מאלו הסוברים כי ששבצר הוא זרובבל מחברים את עלייה זו לעליית זרובבל.
  6. ^ הפרסים הסכימו לאוטונמיה תרבותית אבל לא לעצמאות ממלכתית והקפידו על כך
  7. ^ רבו המובהק = הרב שממנו למד את רוב חוכמתו.‏‏‏