שיבת ציון
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| עליות לארץ ישראל והתיישבות בה |
|
- ערך זה עוסק בשיבת היהודים מגלות בבל. אם התכוונתם לעליות אחרות של יהודים לארץ ישראל, ראו עלייה לארץ ישראל.
שיבת ציון היא מונח המציין חזרתם של היהודים מגלות בבל לארץ ישראל בעקבות הצהרת כורש, החל בשנת 538 לפנה"ס.
המונח נטבע לראשונה, ככל הנראה, לאחר חורבן הבית השני (נזכר בשיר המעלות) ויוחס לאחר מכן לאירוע חזרתם של היהודים מגלות בבל לארץ ישראל בעקבות הצהרת כורש. כינוי זה שולב בשם "שיבת ציון המודרנית" שאומץ כהגדרה לכלל עליות היהודים בתקופתנו לארץ ישראל ולמדינת ישראל למן עליית תלמידיהם של הרב יהודה ביבאס ור' יהודה אלקלעי - ראשוני מבשריה של הציונות המדינית - ליפו סמוך למחציתה של המאה ה-19 ועד לעליות שלאחר הקמת המדינה.
תוכן עניינים |
[עריכה] היציאה לגלות בבל
ממלכת בבל, תחת שליטתו של נבוכדנאצר, כבשה את ממלכת יהודה בין השנים 597-586 לפנה"ס. הצבא הבבלי, בראשותו של נבוזארדן, המכונה "רב-טבחים", החריב את בית המקדש. מלך יהודה, המלך צדקיהו, אולץ לצפות בשחיטת בניו, ולאחר מכן נוקרו עיניו והוא הוגלה לבבל (מלכים ב' כה). יחד עם צדקיהו גורשה גם האוכלוסייה מן המעמד הבינוני ומעלה לבבל, כשביהודה נותרה רק דלת העם.
את הגולים הנהיגו ששבצר המכונה הנשיא ליהודה וזרובבל בן שאלתיאל. ששבצר, שהיה כנראה שנאצר בן יהויכין מלך יהודה, נבחר על ידי כורש לעמוד בראש הגולים אך זמן קצר לאחר מכן התמנה זרובבל לתפקיד נציג השלטון הפרסי בארץ (אך ישנן דעות הגורסות כי זרובבל וששבצר הם אותו אחד). יהודי בבל לא איבדו את זיקתם לירושלים והאמונה בגאולה לא אבדה.
[עריכה] שיבת ציון
מספר עשורים לאחר מכן, בשנת 538 לפנה"ס, הורשו יהודי בבל לחזור לישראל וזאת הודות להצהרת כורש, שליט האימפריה הפרסית שכבשה את האזור ואשר העניקה ליהודים את הזכות לעבוד את אלוהיהם בירושלים, במעין אוטונומיה. כ-50,000 איש עלו לארץ בעקבות הצהרת כורש, רובם ככל הנראה נמנו על עניי בבל. עם זאת, חלק גדול מהיהודים החליט להשאר בבבל מסיבות כלכליות. שיבת הגולים ליהודה אשר התרחשה ב-110 השנים מאז הכרזת כורש, ידועה כ"שיבת ציון", ומאז המשיכו יהודים לחזור ולעלות לארץ ישראל.
עולי "שיבת ציון" התיישבו ברחבי פחוות יהודה, אשר את גבולותיה ניתן לשרטט כיום בין שפלת לוד, תל עזקה, קעילה, ים המלח, יריחו ובית אל.
השבים לארץ נאלצו להתמודד עם קשיים רבים:
- המתח שנוצר בינם לבין הישראלים משטחי יהודה, שומרון ובנימין, אשר לא הוגלו.
- מתח נוסף נוצר מול השומרונים על רקע דתי, שכן השומרונים ראו עצמם יהודים לכל דבר ועניין, בעוד ששבי ציון התייחסו אליהם כאל גוים.
- קושי נוסף היה בתחום הפרנסה, שכן זמן קצר לאחר שיבת ציון סבלה הארץ מכמה שנים רצופות של בצורת קשה.
- גם מהבחינה הביטחונית היו קשיים, שכן חומת העיר ירושלים הייתה הרוסה ולא סיפקה הגנה.
- לכל אלו גם התווספו מאבקים בין ראשי הקהילה, שכן בעוד יהושע בן יהוצדק הסתפק באוטונומיה הדתית שהעניקו הפרסים לירושלים, שאף זרובבל להשגת עצמאות מדינית.
כך נוצרו בקרב שבי ציון תחושות קשות של אכזבה, אשר גם הביאו לעיכוב בבניית בית המקדש השני, שהושלם רק ב-516 לפנה"ס.
חרף כל הקשיים, שיבת ציון הייתה ככל הנראה הפעם הראשונה בהיסטוריה האנושית שבה עם שגלה מארצו בכפיית שליט זר, שב ומקים את ביתו הקולקטיבי במדינת האם, אותה נאלץ לעזוב. הדבר סייע בחיזוק הזהות הלאומית המובחנת של עם ישראל משאר העמים.
[עריכה] סדרת העליות בתקופה זו:
[עריכה] עליית ששבצר
עליית ששבצר [1] התרחשה בסמוך להצהרת כורש בשנת 538 לפנה"ס. בעליה זו עלו במשוער לפחות כ-אלף עולים צעירים שבאו מתוך תודעה לגאול את הארץ מחורבנה ולהקים בה מחדש את בית המקדש [2], העלייה קרויה על שם מנהיג העלייה ששבצר שע"פ רוב הדעות היה בן למשפחת יהויכין מלך יהודה.
בספר עזרא מתוארת עליה זו כעליה בהסכמתו ועידודו של כורש מלך פרס כך:
| "וְהַמֶּלֶךְ כּוֹרֶשׁ, הוֹצִיא אֶת-כְּלֵי בֵית-יְהוָה, אֲשֶׁר הוֹצִיא נְבוּכַדְנֶצַּר מִירוּשָׁלִַם, וַיִּתְּנֵם בְּבֵית אֱלֹהָיו. וַיּוֹצִיאֵם, כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס, עַל-יַד, מִתְרְדָת הַגִּזְבָּר; וַיִּסְפְּרֵם, לְשֵׁשְׁבַּצַּר, הַנָּשִׂיא, לִיהוּדָה...
כָּל-כֵּלִים לַזָּהָב וְלַכֶּסֶף, חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים וְאַרְבַּע מֵאוֹת; הַכֹּל הֶעֱלָה שֵׁשְׁבַּצַּר, עִם הֵעָלוֹת הַגּוֹלָה--מִבָּבֶל, לִירוּשָׁלִָם". |
||
| -- ("ספר עזרא", פרק א' פסוקים ז'-יא') | ||
[עריכה] עליית זרובבל
העלייה השניה התרחשה בראשותם של זרובבל בן שאלתיאל נכדו של יהויכין מלך יהודה' ושל יהושע בן יהוצדק שמונה לכהן גדול, הייתה בשנת 538 לפנה"ס.
ע"פ המסופר בפורוטרוט בספר עזרא עלו בעליה זו 42,360 איש . מתוכם 24,144 גברים , 4,289 כהנים , 74 לווים, 128 משוררים, 139 שוערים (משוררים ושוערים היו תפקידים של לווים בבית המקדש שעברו מדור לדור), 392 נתינים (אלו היו עבדים ממוצא נוכרי ששרתו בבית המקדש והצטרפו לכלל ישראל), 652 חסרי ייחוס , 12,542 נשים וטף. בנוסף לעולים אלה עלו עימם גם 7,337 עבדים ושפחות. כמו כן הביאו עימם את בהמות המשא הבאות : 736 סוסים , 246 פרדות , 435 גמלים , 6,720 חמורים. חלק קטן מהעולים אולי כשישית מהםהיו מבוססים מבחינה כספית אולם השאר היו משכבות עממיות ועניות. העולים שהיו משבט יהודה ובנימין התיישבו בעריהם ובכפריהם שמפני החורבן , חלקם המישכו להחזיק בשטרות המעידות על בעלותם על קרקעות שונות.
בעקבות עלייתם של רווקים כה רבים בעליה זו והיעדרן של נשים יהודיות רווקות, התפתחה תופעה של נישואי תערובת עם נשים נוכריות, אפילו בניו של הכהן הגדול, כנראה נישאו לנשים נוכריות. בתקופת עלייה זו שררו יחסים טובים עם השלטון הפרסי אשר אפשרו לעולים לקיים אוטונומיה דתית. מבחינה כלכלית המצב היה קשה בשל העדר תשתיות בשל החורבן הממושך ,מיסים וצרכי בינוי מרובים , כמו כן סבלו העולים מבצורות ופגעי טבע אחרים. בתקופתם חודשה עבודת הקורבנות עם ייסוד המזבח בכ"ה בכסלו בשנת ג'רכ"ב בעת שהמקדש עצמו טרם נבנה, ובכך למעשה חזרה ירושלים להיות המקום המרכזי כליבו של העם היהודי. השומרונים ביקשו לקחת חלק בבנית המקדש אולם בקשתם נדחתה, ומאז סבל היישוב מהתנכלויות רבות מצידם. למרות ההפרעות והעיכובים מצד אוייבים שונים לחידוש בניית המקדש והעיר ירושלים, הצליחו העולים להשלים את בניית המקדש בשנת 516 לפנה"ס.
[עריכה] עליית עזרא
העלייה השלישית התרחשה בראשותו של עזרא הסופר בשנת 458 לפנה"ס. בעלייה זו עלו כ- 5000 איש.
בתלמוד מציינים שעזרא התעכב מלעלות לארץ קודם לכן מפני שהיה צריך להישאר לצד רבו ברוך בן נריה ששימש בהנהגת האומה מפני שהיה תלמידו המובהק של ירמיהו הנביא אולם מפאת חולשת גילו לא היה יכול לעלות לארץ. המצב בארץ בתקופה זו היה קשה מסיבות רבות. מבחינה כלכלית נטל המיסים על היישוב היה כבד מאד, מבחינה מדינית החריפו ההתנכלויות של אויבי היישוב ואפילו עלה בידיהם לגרום לשלטון הפרסי להורות על הפסקת בניית חומות ירושלים. מבחינה דתית החריף נגע נישואי התערובת בכל שדרות העם דבר שנתפס כאיום קשה על עתידו של העם ותרבותו . עזרא שהיה מגדולי החכמים באותו דור עלה לארץ במגמה לשפר את המצב ואכן הוא החל בסדרה של יוזמות ומעשים שהשפיעו מאוד על סדרי החיים של היישוב ותקופת ימי בית שני.
עזרא עלה באישור רשמי של השלטון הפרסי וברישיון להוציא מפרס ממון שנידבו יהודי הגולה ואנשי השלטון לטובת בית המקדש וצורכי היישוב. כמו כן קיבל עזרא להעביר לבית המקדש כלי קודש וניתנה פקודה לגזברי השלטון לספק להם הקצבה של כסף חיטים יין ושמן. כמו כן ניתן פטור ממיסים לכהנים הלוויים והנתינים ששימשו בתפקיד בבית המקדש. כמו כן ניתנה לעזרא סמכות למנות שופטים ודיינים וללמד את העם תורה וכן ניתנה הסמכות להטיל עונשים החל מהחרמת רכוש וגם גירוש והוצאה להורג בעת הצורך.
עזרא ייסד יחד עם חכמים נוספים את מוסד הכנסת הגדולה ששימשה כסמכות העליונה בפסיקה ההלכתית והנהגת האומה, כמו כן שימש עזרא בבית המקדש בתפקיד הכהן הגדול.
עזרא תיקן תקנות רבות במסגרת חידוש סדרי החיים הציבוריים שלאחר החורבן והגלות, שני התחומים העיקריים בהם תיקן את התקנות היו לחיזוק הקשר של העם לתורה ולחיזוק הזיקה היהודית ומניעת ההתבוללות, במסגרת תחומים אלה עשה גם מהפכה לגבי אופן השימוש בכתב עברי.
[עריכה] עליית נחמיה
העלייה הרביעית בראשותו של נחמיה בן חכליה בשנת 445 לפנה"ס . קודם לכן שימש נחמיה בארמון מלך פרס כ-שר המשקים והיה מחברי אנשי הכנסת הגדולה. לא ברור כמה עולים הצטרפו לנחמיה בעלייתו לארץ אולם ספר נחמיה מתאר כי מלך פרס שלח את נחמיה בליווי צבאי.
נחמיה ביקש וקיבל ממלך פרס רשות ואישור לעלות באופן זמני לארץ כדי לבנות ולשקם את חומות ירושלים, לשם כך נתן לו היתר לכרות עצים ושלח עימו ליווי צבאי.
נחמיה חילק את העבודה ל-42 קבוצות של משפחות כל אחת הייתה אחראית על גזרה משלה. הקבוצה הייתה גם בונה וגם שומרת על אותה גיזרה ובכך הצליח נחמיה שכבר נודע לו מראש, למנוע את כוונתם של אויבי יהודה לערוך התנפלות מאורגנת על העיר ירושלים. כדי להבטיח את ההגנה על העיר ציווה נחמיה על כל הבונים להישאר ללון בעיר ולהשתמש בשופרות מיד בעת הצורך.
במהלך תקופת הבנייה היה עליו להתמודד עם משבר ציבורי עקב המצב הכלכלי הקשה בו העם היה נתון . נחמיה שמע את תלונות העם וכעס על העשירים שניצלו את המצב לניצול העניים במיוחד אותם עשירים שעקב תפקידם בבית המקדש היו פטורים מהמיסים הכבדים אותם היו חייבים כל השאר לשלם לשלטון הפרסי. נחמיה כינס את הציבור והוכיח את העשירים, והציע להם להחזיר את האדמות ולבטל את החובות של העניים וכדי לשמש דוגמה הוא היה הראשון לעשות כהצעתו והצהיר כי הוא ומקורביו מוותרים על חובות העניים. נחמיה הוציא מהעשירים הבטחה אולם לא הסתפק בכך ודרש מהם גם שבועה לקיים הבטחתם זו.
בכ"ה באלול, לאחר 52 ימים מעת שהחלה העבודה, הושלמה בניית החומה, במהלכה השתתפו מכל שכבות העם וניתנה פרנסה ושכר לעניים שנטלו חלק במלאכה זו.
לאחר 12 שנים בארץ קיים נחמיה הבטחתו וחזר לשם המשך שירותו אצל מלך פרס, אולם בעקבות הרעה במצב הביטחוני הדתי והחברתי בארץ שב לירושלים בשנת 431 לפנה"ס בליווי צבאי.
עם שובו פעל בתקיפות רבה. סילק את טוביה העמוני שפלש לבית המקדש והחזיר את הלוויים לעבודתם במקדש. עצר את המסחר בעיר בשבת ופעל נגד נישואי התערובת שנעשו בעת היעדרו ובכלל זה גירש את נכדו של הכוהן הגדול בשל נישואין אלה.
בתקופתו חל גידול משמעותי במספר תושבי ירושלים.
[עריכה] הערות שוליים
- ^ חלק מאלו הסוברים כי ששבצר הוא זרובבל מחברים את עליה זו לעליית זרובבל.
- ^ הפרסים הסכימו לאוטונמיה תרבותית אבל לא לעצמאות ממלכתית ומאוד הקפידו על ענין זה
[עריכה] לקריאה נוספת
- בין הכרזת כורש להצהרת בלפור - שיבת ציון הקדומה והמחודשת , מנחם שטרן, ה'תשס"ו.
- יונינה דור, האמנם גורשו הנשים הנוכריות? שאלות ההיבדלות בימי שיבת ציון, הוצאת מאגנס, 2006.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- גילוי החותמת של משפחת תמח משבי ציון, במצגת של ד"ר אילת מזר בכנס הרצליה, 2008.
- הבעיות שנתעוררו בעליה לארץ, מאת הרב זאב סולטנוביץ', באתר Yeshiva.org.il (ישיבת בית אל)
