צבר (סלנג)
צבר היא מילת סלנג, שהפכה לחלק מהשפה העברית התקנית, המשמשת לתיאור יהודי יליד ישראל, בעיקר בתקופת קום המדינה. כמילת סלנג היא בוטאה במלעיל, אך כמילה תקנית היא מבוטאת במלרע. המילה נגזרה משמו העברי של קקטוס הנפוץ בישראל - צבר מצוי. ההשוואה לצמח המדברי הקוצני, שפריו המתוק והרך מחופה קוצים, מרמזת שהישראלי הצבר מחוספס ו"קוצני" כלפי חוץ אך רך ומתוק מבפנים.
תוכן עניינים |
מקור הכינוי [עריכה]
על פי הסוציולוג עוז אלמוג מקור הכינוי 'צבר' בכינוי הגנאי "סאברעס" שהדביקו מהגרי העלייה השנייה והשלישית לנערי העלייה הראשונה, שהיו דור הילידים הארצישראליים הראשון של התנועה הציונית. שינוי המשמעות, להדגשת המתיקות על פני החיספוס, נעשה על ידי העיתונאי אורי קיסרי אשר פרסם ב-18 באפריל 1931 מאמר בעיתון "דואר היום" בשם "אנחנו עלי הצבר!" ובו טען נגד קיפוח ילידי הארץ כנגד המהגרים החדשים.
השימוש במילה [עריכה]
במושג נעשה שימוש רב באופן פוליטי על ידי התנועה הציונית, כדי להלל את ה"יהודי החדש" שיצרה התנועה. בניגוד ל"יהודי הישן" אשר נולד בגולה, ובאופן סטריאוטיפי היה בורגני, ה"יהודי החדש" באופן סטריאוטיפי היה קיבוצניק (או מושבניק). "היהודי הישן" דיבר בשפות אירופיות או עברית במבטא כבד, בעוד לצבר הייתה העברית שפה מולדת. שלא בדומה ל"יהודי הישן" שלא פעל למען ההגנה העצמית שלו, הצבר לחם במחתרות, בפלמ"ח ולאחר קום המדינה בצה"ל.
דוגמה לשימוש ב"צבר" ניתן למצוא בחיבור "אמנות ארצנו" (1942) מאת חיים גמזו. גמזו השתמש בניגוד בין פנים וחוץ בפרי, כדי לתאר גם את היחס בין ההווה לעתיד הציוני: "דורנו, ארצנו, דורשים כתמים, שיהיו כפי הצבר - קוצים מבחוץ ועסיסיות מבפנים - מכאיבים ומרעננים כאחד, מכילים בקרבם את דווי ההווה ואת נבטי העתיד המזהיר."[1]
יוקרת הצבר, המוסכמה בדבר חזותו הטיפוסית והשימוש בכינוי "צבר" הגיעו לשיאם במלחמת העצמאות ובעיקר לאחר סיומה. הציבור הישראלי, ובייחוד הדור המבוגר , נטה לייחס את הישגי המלחמה לבני הארץ ה"צברים", ולהמעיט בחלקם של העולים החדשים ושל קבוצות אחרות. גם התיאורים בדבר הישגי מבצע קדש (1956) הדגישו את דמותו של הצבר. העלייה הגדולה של יהודי ארצות האסלאם בשנות ה-50, חדירת תרבות המערב ובעיקר זו האמריקנית, והשינויים החברתיים והפוליטיים שנוצרו בעקבות מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים, הביאו החל משנות ה-70 לירידה בשימוש במושג ואף לפיקפוק במיתוס ההרואי שנוצר סביב הצבר. מייצגי הגל החדש כונו בשם "דור המדינה", אשר הגיעו לבגרותם בשנות ה-50 ולא השתתפו במאבק העצמאות.
הצבר בתרבות [עריכה]
דמות הצבר קיבלה ייצוג אומנותי וסמלי בדמותו המאוירת של "שרוליק" (הלובש מכנסיים קצרים, נועל סנדלים וחובש כובע טמבל), פרי עטו של המאייר דוש. כמו כן התפרסמה דמות הילדים הטלוויזיונית, הבובה קישקשתא, שלבשה דמות של קקטוס מדבר.
בספרות, דמות הצבר התבטאה בספריהם של סופרי "דור תש"ח" (או "דור בארץ") ס. יזהר ומשה שמיר, שספרו "הוא הלך בשדות" נתפש בציבור כמעין ביוגרפיה דורית של הצבר. כמו כן זוהו עם הדמות יצירותיהם של המשורר חיים גורי והפזמונאי חיים חפר. המחזות "הוא הלך בשדות" לפי ספרו של שמיר, "הם יגיעו מחר" מאת נתן שחם ו"בערבות הנגב" מאת יגאל מוסינזון ביססו את מיתוס הצבר בתיאטרון.
צורתה האנגלית של המילה, sabra, שימשה יצרנים ישראלים שרצו למתג מוצר שלהם כמוצר ישראלי אופייני, הפונה לשוקי חוץ. כך נוצרו "ליקר סברה" ו"סברה ספורט" - הדגם הספורטיבי של המכונית "סוסיתא".
הערות שוליים [עריכה]
- ^ ראו: בלס, גילה, ד"ר חיים גמזו: ביקורת אמנות, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 2006, עמ' 91.
קישורים חיצוניים [עריכה]
- יורם מלצר, אין כמו סברס, באתר הסוכנות היהודית לארץ ישראל
- יעקב שביט, הצבר - קבוצה דורית סוציו-תרבותית או דמות מיתולוגית, קתדרה 86, ינואר 1998
